פשרה

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ו

ביהכ"נ הוא מקום הקיבוץ הציבורי לעבודת השי"ת. והנה הכלל הוא שהאדם אף שיהי' רשום במעלה מאד, צריך שישתף נפשי' בהדי' ציבורא, אז הוא נהנה מן הציבור והציבור נהנה ממנו. אבל אם יבור לעצמו דרך, אפי' בעבודת ד', לפרש מדרכי הציבור, אז לא ירצה, וילך מדחי אל דחי. וזהו נרמז ג"כ שלא יתפלל אחורי ביהכ"נ, כאילו הוא ראוי לבנות במה לעצמו אפי' לשם עבודת ד'. ול"א אלא דלא מהדר אפי' לבי כנישתא. גם בזה יש רמז, שהכלל הוא נכון רק אם הכוונה של אותו הפורש לפרש מן הציבור לחלוטין, ולדרוך בעצמו בדרך עבודה כפי חזיון לבבו, אז אפי' יהי' גדול שבגדולים הוא בכלל הרשעים, אבל אם מגמת פניו היא להיות נכלל ומשתתף עם הציבור, אלא שלפעמים צריך ללכת בדרכי עבודה לפי ערכו ומצבו, לית לן בה.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ו

כח הנבואה שהשפיע הקב"ה לישראל בזמן הנבואה היתה תעודתו למלא את הצרכים הנצחיים של האומה, להנחילה חיי עד רוחניים, גם ללמדה ארחות חיים שבהם תשיג הקיום התמידי, שיהי' רוחה חי לעולמים ושתזכה לקיום לאומי בעתיד. וכח המלוכה הי' לאשר את העם בחיים הלאומים בהוה. כי ישנם דברים והנהגות שמוסיפין בעם אומץ לשעה ונוטלים ממנו כח קיומו לעתיד, ולהיפך דברים רבים שאף שמחלישים אותו לשעה מ"מ מוסיפים הם לעתיד עז וגבורה. והנה הנטי' לאחד הקצוות לעולם קשה היא ומזקת. שאם ישים העם דאגתו רק לקיומו העתידי ולמצבו ההוה לא ישים לב, הלא אז יבוזו זרים יגיעו ויפול בנופלים, עד שגם מעלות רוחו ושאיפתו לקיומו הנצחי יאבדו ממנו. ולעומת זה מה רבת ערך ההשחתה, אם יפת לב העם לשום על דגלו רק חיי שעה וחזקו הזמני, כי אז בעבור דור יסוף כחו ויכשל ויפול. והנה השי"ת השומר ישראל הכין תמיד סיבות תדיריות, שישקלו בד בבד כח המקיים הנצחי וכח הקיום הזמני, באופן שלא ימעדו צעדי האומה ותעמוד לדור דורים, "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' עומדים לפני וגו' כן יעמוד זרעכם ושמכם". ע"כ ישעי' חרד פן בבכרו את כח המלוכה על כח הנבואה, יפול העם ברוחו וישכח דאגתו הנצחית. וחזקי' דאג אם יראה העם, שכח המלוכה רפה הוא לעומת כח הנבואה, יסור חזקו המדיני ההוה ממנו ומזה תצאנה תוצאות רעות למצב המוסרי ג"כ, של תורה ויראת ד' ומדות טובות, הנתמכות כולן בעז מלך. והקב"ה הטיל פשרה ביניהם, שעין השגחתו צופיה, שלפי מצבם של ישראל בעת ההיא, הדבר מוכרח שיהיו שני אלה הכוחות שקולים ובאופן מדוייק, דהיינו שלפי המראה החיצוני תהי' למלוכה רוממות על הנבואה למען חזק המשרה והעז הלאומי, אבל להחודר בפנים הדבר יראה שהמלך נכנע בהנהגתו הזמנית לבטלה מפני הטובה הנצחית הנבואית. זוהי הפשרה של הקב"ה, הביא יסורים על חזקי' וא"ל לישעי' לך ובקר את החולה. הרי בגלוי, היתה המלוכה רוממה, שהרי ישעי' הנביא עכ"פ הלך אל חזקי' המלך, אבל בתוכם של דברים, מי סבל מכאוב ונדחה, המלך. להורות שלפעמים חובה להכניע ההשקפה הזמנית מחסן הלאומי בהתנגדה לתעודה נצחית. והדבר מקביל מאד אל הצורך להנהגה, כי מצד החיצוני של האדם ותאותיו החושיות צריך הוא למשרה עזה נאדרת בכח, והיא המלוכה אשר לה זרע עם גבורה. אבל מצד הפנימי של האדם, מצד שכלו הישר ושאיפתו לכל טוב וקדושה, צריך להתנהג ע"י ממשלה של מקל נועם, המורה רק את הדרך הטוב, ומאהבה ילך בו לכשיתגבר עליו יצרו הטוב. וכד' הרמב"ם בה' מלכים שיש יתרון למלך על נביא בהנהגה חיצונית, אבל בשבתו בביתו אמרו עליו על יהושפט מלך יהודה כשהי' רואה ת"ח הי' עומד מכסאו, ואומר לו רבי רבי, מרי מרי.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ח

יש הבדל בין פשרה שנעשית מתוך הכרח, לפשרה שנעשית מחוסר התבוננות ואכפתיות. ראוי שהמתפשר יבליט את החשבתו את הערכים עליהם נאלץ לוותר

כאשר יש אדם שהוא מנהיג הכלל ושואף רק אל השלימות הרוחנית, לפעמים לא ישים אל לב לחסרונות הגשמיים שבמצב האומה, והוא חסרון נמרץ, כי המצב הגשמי ממנו תוצאות להמצב הרוחני. אמנם כ"ז הוא אם המנהיג מזלזל בשלימות הגשמיות מפני שעבור השתקעו ברוחניות נעלם ממנו ערכם והוא אות על קוצר הנפש, שהנפש הגדולה ראוי שעם כל רוממות ערכה תשפיל לראות ולדקדק ג"כ בכל הדברים הקטנים, שמהם תוצאות לדברים גדולים. אבל אם רואה שמהלך השלימות מחייב כעת לותר על הדברים הגשמיים מפני תכלית נכבדת, ודאי שראוי ללכת בדרכו ולהוקיר הדרכתו עד מאד. והנה ריו"ח ב"ז ביטל את השלימות הגשמית המדינית, ולא בקש כ"א יבנה וחכמי' ליסד שלימות התורה בישראל, והי' בזה דומה לחזקי' מלך יהודה שנעץ חרב על פתח ביהמ"ד, ו"כל מקום אשר יהי' שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהי' ", והי' זה אמנם נחוץ מפני שירדו ישראל הרבה מעלות והשתקעו בחמדות גשמיות ואהבת הקנינים המדומים בימי אחז, שבטל כל רגש קדוש והדיחם להסיר לבם מאחרי ד' ולהתמכר רק אל חיי הזמן. ע"כ הי' עת לעשות לד' להגביר מאד הרוחניות, אבל לא היתה מאתו מפני חסרון ידיעה במפורסמות, כי אדרבא השיג לידע עד מאד ערך הדברים הגשמיים ושראוי להקפיד בהם, ומ"מ שמם מדרס לרגל תוה"ק ובטלם ונהג בהם זילזול לצורך שעה. והנה מתוה"ק למדנו ערך זה השלימות, שעם כל רוממות הדרכתה של תורה בענינים הנעלים, חסה על ממונם של ישראל והקפידה גם על פכים קטנים, כדדרשי' במתני' דנגעים מ"וצוה הכהן ופינו את הבית". וכן יעקב אבינו ע"ה עם עוצם השגתו וטרדתו באהבת אלהים נשתייר בשביל פכים קטנים. ללמדך, שיודעים הם השלימים הללו ערך כל דבר קטן לפי ערכו, ואם הם מתרצים לותר על דברים גשמיים קלי ערך, ומכש"כ יקרי ערך, ראוי להשכיל כמה טובה עודפת קנו בתמורתם. ע"כ כשרצה להראותם במחזה אלקים אשר נגלה לו לעת תוסף רוחו לבא בקהל קדושים, וחזקי' מלך יהודה שהי' דומה לו בדרכיו לבטל החוסן הגופני במקום הצורך לתכלית הרוחנית ונתן יתרון לחיי התורה, מלהשתדל בספק להחוסן המדיני ואולי עי"ז הי' מצב תוה"ק נוטה לנפול, הקדים להם פנו כלים מפני הטומאה, וכמובן הקפידה חלה על כלי חרס כדאי' במתני', להורות שלא העלים עיניו ג"כ מדבר קל וקטן של צרכים הגשמיים להכירם כמדתם וערכם. ועכ"ז בדעה שלימה נתן יפוי כח להשתדלות פליטת סופרים מכל חוסן המדיני, כמדת חזקיה מלך יהודה דודאי אסכים מרי' על ידי' .

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״א

יש הבדל בין פשרה שנעשית מתוך הכרח, לפשרה שנעשית מחוסר התבוננות ואכפתיות. במציאות של צורך להתפשר, יש להתחשב גם במשך זמן הפשרה

י"ל שאין יסוד הדבר משום חשד פשוט, אלא מפני הגועל נפש המוסרי המתעורר לרגלי מראה הדומה לכיעור לפי מצב המוסרי השפל של המקום ההוא. א"כ בגופו, שזיעה מעברא לי', אף קודם שעברה, הדבר מורגש לתועלת של הכרח הרחקת הכיעור, ואינו מוליד רושם כיעור מוסרי בנפש המרגיש. והנה בגופו ישנם תרתי לטיבותא, כיון שידועה התכלית להעברת הזיעה אינו מעורר רגש הכיעור, ועוד יתר שהזיעה מעברא ולא יעמוד ריחו זמן רשום. אמנם בשערו אם שיש איזה צד הכרח בזה לבשם השער ע"פ מנהג בנ"א, ואינו מותרות גמור כביסום הבגדים, אבל אין הזעה מעברתו בשערו, ע"כ אם נבא לחוש בדבר מחשד פשוט, כיון שהוא עומד ראוי לאסור, ואם נבא לומר שרגש הכיעור נולד מפני תכונת המותרות שיש בזה, שמעורר על פריצת מוסר הרגיל לפי שפלות המקום, יתכן לומר שאין בשערו משום אותה תכונה כיון שעכ"פ אינה דרך של מותרות, כי יש בזה צורך להעביר עכ"פ מקצת הזעה הנמצאת בהם, אע"פ שאינה מרובה כ"כ שתהי' מעברתו לריח הביסום.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ג

אמנם לא רב הוא הטוב הרוחני הבא לחכם ע"י השתיקה, אבל מ"מ הוא דבר של הכרח, הנותן עכ"פ מקום של מעמד להדברים האפשריים להתקבל. ע"כ רק מזון דירקא הוא בערך הרוחניות, אבל משתמשים בו באתרא דליכא בשרא וכוורא, ע"כ המשכיל ידום בעת רעה. אמנם בלא ניסיון מעשי קשה לטהר-לב לעמוד על עמדו, כי הלא ידמה כי רק יוכיח לעיורים, שכל תלונותיהם זה על זה תולדות העורון הנה, ישובו ויעשו שלום אמת ביניהם, ומה גדול ונחמד הוא השלום. ורק כשיראהו הניסיון את האי אפשר שיש בזה, כחק תוכחה שהיא ג"כ עד הכאה לחד מ"ד, ונזיפה ג"כ היא קולפא טבא לאיש אשר רוח לו, ביותר כשיראה בעיניו איך לעיורים שחפץ מאד בטובתם לא יועיל רצונו הטוב, ולא ימצא גם אצל אחד מהם כ"א מצב של בליעת קולפי, אז ידע לתת לרגשות לבבו מתג ורסן, ע"פ ההעמקה האמיתית בדעת התורה, ע"פ ידיעת החיים הברורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ד

בא לידי החלטה שאפשר הדבר שיהי' איזה יחש גם לחפץ הפותר אע"פ שהיא באה ע"י פעולה צדדית, עם ההוראות אשר לדעתו יהיו קשורות עם ההכרח שמתפשר עם האפשר. באשר שהכשר הנפשי של אותו הפותר נוצר לכך להיות פועל במקצע זה של פתרון חלומות, א"כ יש לסיפוקו וקבלת שכרו ג"כ תנאי אחד של צרכי המציאות. ובאשר בהיות הנתינה גורמת יחש הגון וטוב רק אז ימצאו נותנים שיחזיקו בידי הפותר, ע"כ יוכל היות שיש קשר השגחי בין מצב הפותר ותעודתו למען זה המקצע עם החלומות בכללן, ועכ"פ אין לנתינת האגרא צד של התגברות נגד החפץ העליון כאשר צייר מראש.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

...ר"א הורה שצריך להוקיר את התוך והתכלית האחרונה, ע"כ אין העיקר תלוי בלשון. והראה פנים שאין קפידא אם יאמר בשפה הלאומית את הגיוני לבבו או בשפה הארמית אע"פ שאיננה השפה הלאומית, כי אין הלאומיות העיקר האחרון. ולפעמים טוב להיות סר מעט מעל הדברים שמבליטים ענין לאומי, כדי להורות שעם ד' אלה, תכליתם היא יותר רחבה מכל תכונה לאומית, ואינם דומים לעמים אחרים שאין להם אלא לאומיותם….