פשטות (בסיסי, או חסר ערך)

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ג

יש בזה הערה. דהנה השלמות האנושית, בפרט הישראלית, אפשר הוא להשיגה ע"י שני דרכים. הא', הוא דרך החכמה וההתפלספות, עד שיכיר את האמת מתוך מופתים חותכים. והב', הוא דרך התמימות והמשרים, מצד ישרות הלב והנטיה הישרה, שממנה באה האמונה השלמה. ובצדק שבח בכוזרי את דרך התמימות יותר מדרך המחקר ע"פ דרכי החכמה. וזה העיר לנו במאמר זה, דגבריאל מצאנוהו ממונה על כל חכמה ומחקר, כדאיתא כמה פעמים בפסוק שאמר, "יצאתי להשכילך", "ובין", "והבן במראה", וכדומה לזה. וכן בא גבריאל ולמדו ע' לשון. אבל מיכאל הוא עומד רק בעד עם ישראל, כמש"כ "כ"א מיכאל שרכם". וכן כתוב "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך", היינו מתפלל על ישראל. א"כ דרכו היא דרך השפעת התמימות והאמונה הישרה בדבקות הנפש. ע"כ העיר אותנו שזה הדרך הנראה פשוט, הוא יותר נשגב וקרוב אל המבוקש להגיע אל מרכז השלמות, מדרך האמור בגבריאל, דהיינו החכמה והידיעות הרבות שחוץ לתורתינו הק', שגם הן נכבדות לאוחז בדרך קודש זה להגיע על ידן לתכלית האמת.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ה

יסוד האמונה, שההשגחה העליונה גדולה מאד על כל הדברים שהם מתיחסים להשלמת הכח המוסרי שבאדם, ולהדריכו בדרך ישרה ונעלה...ובאמת זהו יסוד החסידות והענוה שלא ללכת בגדולות, ושלא לזלזל בכל דבר מוסרי אשר ע"פ השכל המופשט אין לו מקום כ"כ, כי צריך לדעת כי לא על השכל המופשט בלבדו יחי' האדם חיים האמיתים, כ"א ע"פ המעשים הטובים, שהרבה גורם להם הכח המדמה המצייר כשהוא הולך משרים. ע"כ יהי' ירא ד' וחרד אל דברו. ואברהם אבינו ע"ה ביטל את שכלו ג"כ, והאמין בד' אחר כל התפלספותו, באמונה פשוטה, כפי' המפ' בניסיון העקדה.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ז

שני דברים ישנם הדרושים שניהם לשלמות האדם, השכל והרגש...ע"כ אמר "פיה פתחה בחכמה", שההתחלה לעולם צריכה להיות בחכמה בכח השופט ועמלה של הידיעה האמיתית ומתבואת החכמה. "תורת חסד על לשונה", רגשי נועם רגשי קודש, במי מצינו בתוקף ועז התקבצות הידיעה וההכרה, המביאה לידי רגש נשגב, בדוד נעים זמירות ישראל, שלא הסתפק בשירתו לקחת הרגשות שטחיות מהענינים הגלויים בראשית ההשקפה, כ"א דר בחמשה עולמות והתבונן בחכמה רבה את כל מעשה ד' והנהגתו את האדם, מראשית יצירתו ועד יומו האחרון, ועד בכלל. עד שהתנשא לתעודת נשמת האדם העליונה, הנשארת במות הגויה. רגש כזה אינו בא ממקור רגש טבעי פשוט כ"א אחרי עמל וידיעה עמוקה, והוא חיבור של תורת חסד שממנה תוצאות לרגש ושירה, עם מקור חכמה, לדעת ולהבין בחשבון את משטר המעשים, שעליהם הרגש בנוי.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ו

להקדים ולבכר את ערך השכל על הרגש, ימצא האיש הישראלי בנפשו לא רק בהשתלמו במעלות רמות בשכליות התורה, כי גם פשטה של השכל התורי כשמתחבר אל ההדרכה הישרה של הלב הטהור האנושי כבר ירגיש שאין העזרה השלמה נמצאת בהליכה אחר הרגש לבדו וצריך להמליך את השכל, עד שאפילו המוסר שהי' קבוע במשפחת אברהם, שנתגלה בבני ביתו ובנמשכים אחר דרכיו, כבר הכה שורש הגדול הזה פרי, והיה זה חק ישר טבעי מתאים לתכונה הפנימית, ללכת אחרי האיש ולא לפני האיש. וההיפך לא יוכל להרגיש כ"א איש נעור וריק מכל מדע תורי, שיוכל לחשוב לתומו כי כ"כ פשוטות הנה דרכי החיים, וכ"כ נקל הוא לישרן באורח משרים, עד שמספיק הרגש לבדו להיות המנהיג הראשי, ובזאת ההסכמה ימצא את עצמו תמיד נטפל אל האשה והולך אחריה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

במקום הטינופות, בפרט אם יהיה קבוע לרבים וגסי המונים, שההכרות הבהמיות הבאות לרגלי נטיות זוללות ותאות שביעה פשוטה וגסה, שם יעלה על דעת איש המעלה ציור הבהמות והפחיתות שבאדם באופן מעורר גועל נפש ושפלות ערך, אשר מזה יתעה משכל בדמיונות בדרך ערך האדם, וכשרון העליוני שלו יסתר מעיניו, ודמיון גורר דמיון עד שכחות הדמיוניות כבר מוצאים מקום בנפש לחולל ולהוליד רגשי פחד ובלהות, ולפעמים רגשי עצבון ועכירות נפש.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

הנה לפנינו חלק רשום של התועלת של שאלת שלום בשם. "והנה בועז בא מבית לחם", נשיא ישראל ובעל בעמיו לא התיחס עם הקוצרים, הפועלים הפשוטים, כאיש רם ונעלה ביחש אל שפל ובזוי, אשר לא יפנה אליו כ"א בגזרת מושל, לומר: עצלים ונרפים, הוסיפו לעבוד בחריצות. וזה הי' ראוי להמצא אצל עריצי גויים אשר לא ידעו את ד'. אמנם בעז אמר לקוצרים: "ד' עמכם", שם ד' הנקרא עליו, ודעת דרכיו שהי' חפץ, היא הביאתו לידי המדה המפוארה הזאת לומר באהבה לקוצרים "ד' עמכם". והם חיו כ"כ באהבה עמו, כ"כ מצאו את עצמם מאושרים, עד שאמרו לו "יברכך ד' ", כי ידעו כי בתוספת ברכתו להם שלו' וברכה. החלק האחר של השלום הוא השלום הלאומי, אשר יוכל איש לתאר כי יתכן שלו' לאומי להיות מתקיים גם מבלעדי דעת את ד', כ"א באמצעות החבה הלאומית המוטבעת בלבו של אדם בטבעו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ז

ע"כ בשעה שאין התורה חביבה, אות הוא שיש חסרון בחלק המדעי שבתורה שלא הוברר כל צרכו, ע"כ פעל הדבר שנתרחקו המסוגלים להשכיל מן התורה, וזאת גרמה להתרחקות כלל הדור, אז לא יעלה על לבך שתתקן המעוות בהרבותך דברים פשוטים, בתוכחת מוסר של גערה ורעיונות המוניים שלוקחים לבב כל איש תם וישר, אע"פ שנכונים ואמתיים המה, כי לא זאת המרגעה. וראוי לרפאת המחלה בשרשה, כי שורש המחלה שבאה עד מדה זו של סילוק חבת התורה, היא מניעת הדעת וחסרון הבירור של הידיעות העקריות המביאות בהבנתן הברורה לחבב את התורה על הבריות. ע"כ כנס, תראה להוסיף עומק בדעות העיוניות שבתורה, שהן ענינים מכונסים למקומות פרטיים, אע"פ שאינם שוים לכל הדור, אבל רק בזאת תרפא מחלת מאסה של תורה. וכשאתה רואה שהתורה חביבה, אז הוא אות שהדיעות נתבררו ובענינים העיוניים אין מכשול, ע"כ צריך לפזר, להרבות ידיעות שטחיות ומוסרים פשוטים ערוכים לפי שכלו ורגשו של ההמון, הצריך לעולם תיקון, שכיון שהדיעות נתתקנו, עת להרחיב הדברים להאציל מרוח גדולי הדור על כל הדור. ואותו הפיזור אע"פ שלא יעשיר את הדרישה של תורה באיכותו, מ"מ יעשיר אותה עושר גדול כי יתרבו המחזיקים והעוסקים בה, ומן הרבים יצאו ג"כ מצויינים שיתגברו בדיעותיהם הפנימיות, להפיץ אורה של תורה בדור ג"כ בריבוי האיכות....

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ג

העדפת פיתוח הכישורים השכליים על פני כישורים שהם בעיקר פיזיים ופשוטים

טוב שיהי' האדם נוטה תמיד לדברים שיש בהם שימוש שכלי, ע"כ גם באומנות שהיא עיקרית מצד התועלת שיש בה, מ"מ טוב הוא שיהי' האדם בוחר לבנו אומנות כזאת, שלא יהי' צריך להשתקע כולו בחומריותה. כי האומנות הקלה ברוב, כח יתרונה מתגלה לפי ערך החרשת השכלית שבה. וזהו הטוב לאדם שמאחד את התועלת החומרית עם המצאת מקום לשימוש שכלי, וכפי רוב השתלמות האדם ישמשו לו כחות הטבע לעובדים עבודות חומריות, ותועלתו החומרית ישיג ביותר ע"י יתרון שכלו, משע"י עבודת כפים פשוטה המפרכת את הגוף. ומתוך הבחירה החינוכית הזאת למדנו שכה עתיד כלל האדם להגיע, כשישתלמו תכונותיו ויגיע למרום קץ השלמתו המעשית והעיונית, והעבודות המפרכות באות לאדם רק מצד העדר כשרונו וחסרון הגעתו אל מעלתו הראויה לו. ע"כ יבחר כ"א לבנו הדרך האנושי הראוי לפי תכונת השלמתו. והראה ר"י הציור באופן היותר קטן הנמצא כבר בימיהם, בשילוב האומנות השכלית עם המלאכה, ומזה נשכיל על כל הענפים הדומים לזה ומתעלים עליהם בכמות ואיכות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ו

מצד חילוקי המקצועות הצריכים לעבודת ישובו של עולם מוכרח הוא חילוק התכונות, שכ"א ואחד ייפה לו הקב"ה אומנותו בפניו. זה יהי' נוטה יותר לצרכים החומריים הפשוטים, פת לאכול, ומזה יסתעפו מקצועות מלאכה שונים, שלבירורה של כל אחת מהם והתייחדותה באדם אחד להיות מסור אליה צריך נטיה מיוחדת, שלצורך הנטיה צריך שתהי' נפשו מיוחדת ומוכשרת לכך, ועל פיה יוולד שינוי ג"כ בדיעותיה ותכונותיה.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ח

היחש והקשר הראוי שיש בין האנשים המיוחדים לעבודת התורה ודרך ד' ככהנים אל אנשי המעשה והעולם, פועל הרבה על ההדרכה המוסרית של האחרונים. כי צריך כח התורה לפעול בכל העם כולו, פועלת בעוסקים בה ע"י עסקם ולמודם, ופועלת בכל העם ע"י יחשם אל אנשי התורה והמוסר באהבה, היוצאת אל הפועל ע"י סדר מתנות הכהונה. אמנם הנפרד לגמרי מאנשי הרוח עלול הוא לרדת הלך וירד במוסרו, עד שאפי' הצניעות, שהיא היסוד המוסרי האנושי השכלי, ירד בביתו מטה מטה ע"י התגברות הנטיה לחפצים המגושמים והרחקה מכל דבר נעלה וכל אור תורה, עד שמצב הנמוך הזה יביאהו למדה זו שיצטרך לכהן ע"י אשתו. כי ברדתו באופן שגם נפשו הפשוטה תהי' סולדת מהירידה האיומה המוסרית, אז יכיר כמה הרבה הרע בהתרחקו מעבדי ד' מורי תורה ואור דעת ויראת ד'. ודבר זה נוהג ג"כ בכלל האומה, בעבור רוח תאות הגשמיות על רבים, יתקצפו בתורה ובמוריה, יתרחקו מהם ויכירום כיתרים באומה, ישניאום ויבזום, אז יחל נגף השחתת המוסר לפרץ והעם ירד עד דיוטא שפלה מאד, עד שהאנשים אשר עוד לא כבה מהם זיק הרגש האנושי ומעט מאור היהדות, יזעקו מכאב לב, כי השחיתו דרך בהתרחקם הרבה מאד מדרכי התורה והלעיבו בחכמה, וזה גרם שהורידו את רוח העם עד שנעשה פרוע לשמצה....

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ט

מפני שאור האמת לא יתיישן לעולם, ולא יזוז ולא יחסר מחבתו כל ימות עולם, הוחק בנפשות חק של כח התקבלות מתחדש, עד שתהי' תביעה פנימית נמצאת לחדש את אור האמת, שכבר ידוע למדי, בכל עת. האמת הגדולה והידועה שאליה נושא ישראל את נפשו מאז הי' לגוי, האמת של ק"ש, של ד' אחד, ד' אלהינו ד' אחד, כמה שהיא ידועה, מ"מ עושה בכל יום ובכל עונה רושם מחודש על לבו של כל איש ישראל הקורא ומקבל עליו עול מלכות שמים, והרושם העבר לא ימלא נפשו בבא עונה חדשה לק"ש. ומפני מה הוחק כזאת בטבע הנפש, שידיעה כ"כ מפורסמת, כ"כ פשוטה וידועה, תהי' צריכה לחידוש מדי עונה בעונה מעונות הזמן, ושתאבד את כח הכרתה ורישומה בלב כשלא תתחדש, הוא להורות על כח החידוש והליבוב של האמת, שהוא כאויר לנשימה, כלחם לאוכל ומים לשותה שלא יתישנו לעולם. ולא תאמר הנפש די בהרגלה המרובה, כ"א כל יום שיתחדש, יתחדש רגש של תביעה פנימית, להורות על החידוש המוכרח להיות מתלווה תמיד אל האמת הגמורה שהיא אור עולם הנצח. ובמ"א כתבתי, שהנה לכל מצוה ומצוה יש תכלית מכוונת בעשייתה, ושכר גדול אין תכלית לה, וזה נעשה אע"פ שאין הוא מרגיש בלבבו חיבה וקרבת ד' שנעשה בנפשו ע"י מצוה זו. ומ"מ גם זה התכלית של התגלות האור האלהי ואהבת ד' המורגשת בלב, היא יסוד הגדול ועומדת בתור כלל גדול בתורה. והנה ממה שאמר "היום הזה נהיית לעם" למדנו על חביבות ההרגשה שמתגלה בלב שגם הוא צריך לתורה, ומצד זה צריך הדבר חידוש בכל יום, שיוכל לעמוד בלא חידוש עצם הידיעה היבשה. אבל ההרגשה שבהתגלות הלב צריכה להתחדש לפעמים ופרקים תכופים, והיתה מצות ק"ש לאות על צורך חידוש הרגש בכל עונה, כד' החינוך, ע"ד פעולת כל ק"ש לקיים רגשי הקדושה מעונה אחת של ק"ש לחבירתה. והרגש הזה הוא כעין מכון ובית קיבול לכל המערכה השכלית שתפעול על האדם. ע"כ בערב אחד שלא קרא, שמתבטלת ההרגשה הגלויה בלב, אע"פ שהיא רק תולדה נמוכה לגבי הקנינים השכליים המוסכמים, מ"מ הרתוק של האדם אל כל הטוב והמאור שבתורה מתבטל בביטול חום הלב של הרגש, והוא צריך חידוש.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ז

זיו שכינה הוא התענוג מנועם ד', שהוא נמצא רק בערך אל המשיגים המקבלים. כי ההשגה האמיתית בדעת אלהים היא נמנעת, אלא שהמושג המועט לפי ערך המקבלים הוא ג"כ די למלאות אורה ושמחת נצח כל מקום שהאור הזה מאיר שם. והנה ת"ח הגדול בקדושתו, שרמו דרכיו ועומק שכלו וטהרת רגשי לבבו, לא יוכלו להיות משוערים כלל אצל אנשים הקטנים ממנו בהרבה, כי לא יוכלו לקבל מאורו מצד גודל ערכו. במה איפוא תהי' השפעתו עליהם ראויה, שתהי' לפי מדת המקבלים כערך זיו שכינה? זה אפשר רק בשימוש מוחשי, בסעודה, שההשתתפות הפשוטה מצד האנושיות, שבזה יש שיווי עכ"פ בין גדולי חכמים וקדושי ד' לכל העם, אותה ההתחברות תפעל להיות מתקבלת אור ד' ונטיה גדולה לעבודת ד' ודרכי התורה, בלב כל הקרובים והמתחברים לחכם, מה שלא תוכל כ"כ לפעול בעת ההתגלות של כח חכמתו ועצם קדושתו, שבזה יראה להם מה גבהו דרכיו מדרכיהם, ויתיאשו בנפשם לומר: מי יוכל לדמות לאיש מורם אשר אין כח בכשרון נפשינו להדמות אליו. אבל השיווי מצד הגופניות יועיל הרבה להתקבל חלק רב ממדות היקרות של החכם המצויין. והרבה פועל הציור, שהרי גם הוא עם כל יתרונו הוא איש בעל חומר צריך לאכילה וצרכי הגוף, ועכ"ז עלתה בידו לבא למעלה רמה של קדושת המדות וטהרת הלב והמעשים, נעשה כן אף אנו לערכנו. ה"ז דומה להנאת זיו השכינה שהיא לפי ערך המקבלים.

סדר זרעים פסקה כ״ג

כשהאדם מתעלה למעלת קרבת אלהים ויתרון המושכלות האמתיים, יהי' נמשך לעבודת ד' וכל מעגל טוב מאהבה, מידיעת הטוב הגנוז בהם. אמנם אז צריך ביותר שמירה, שלא יחליט כי כל הטוב והתעודה האצורה בדברי אלהים חיים, הוא מה שיעלה במזלג בינתו, כי דעות בנ"א משתנות, ומדור לדור יתחלפו המושגים המופשטים והליכות הדיעות. ע"כ אם שכל אדם חייב לתור בחכמה כפי כח שכלו וטהרת לבו, ולהוסיף אמץ בדרך ד' כפי אשר יחזה בהערתו השכלית, מ"מ יקיים בעצמו "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", ויצייר כי לעומת ערך האמיתי שיש בתכלית התורה ומצותי', נחשב כל מה שיוכל להשיג בסידורי חכמתה כאין. ע"כ אין לו לבנות דבר יסודי על מערכי חכמתו גם בהיותו במעלה היותר גבוהה, כהמצב שעליו מורה ענין מע"ש, התקדשות הכהונה בתוכו של כל אדם מישראל. ע"כ זאת היא תהלתו ותפארתו שישפיל רוחו בעשותו בסיס לעבודתו, המושג היותר פשוט, שכל אחד מכיר שאינו בערך יסוד לתורה כ"א לערכנו אנו, חלושי המדע, אבל לאדון כל נתכנו עלילות ביסוד היושר האלהי שיש בכל הליכות התורה והמצוה. ע"כ יחתום במושג פשוט עשינו מה שגזרת עלינו, שזה יכול לומר גם איש בער. כי גזרת ד' חובה לקבלה, ותכליתה הפשוטה הנה מושגת לכל, שנקשר עם קיום הגזירה מצדנו, קיום ההבטחה מצדו יתברך, ולא ישא דעו כאן על קשר המדעים ויחש הפעולות הטובות אל תוצאותיהן הטובות, איך נערכו בחכמה ובינה במערכה אלהית, כי בכל מה שנתמשכל, לא נבין עמקן של דברים. ע"כ טוב לנו להורות תם לבנו, שהננו מביעים את השקפתנו הפשוטה באין טעמים והתחכמות. ומזה ימשך הפרי הטוב של כל הברכה העליונה הנובעת מהוד קיומה של תורה. והוראה גדולה על מניעת הידיעה בהוד חפץ העליון, עם כח ציורנו החלש, א"א להביע כ"א ע"י הביענו רק את תמצית ההשגה היותר פשוטה וברורה, גזרה והבטחה.

סדר זרעים פסקה ל״ג

אף שהבאת הביכורים תרהיב לבבנו לראות התאחדות הכחות של כלל האומה למקום אחד, מכחות העבודה הפשוטה העבודה האיכרית, עד העבודה היותר נשגבה ותכליתית עבודת ד' בבית המקדש, שזה מורה על ערך האהבה הטהורה העומדת להיות כבריח התיכון, מברחת את כל העם כולו מן הקצה אל הקצה, מצדו החמרי והרוחני.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ט

הקושי של אדם פשוט לעמוד על רגשי הלב הדקים של תלמיד חכם, שכל ישעו חפצו ומעייניו הוא רק בתורה וחכמה

האיש הבינוני הפשוט, אמנם גם ישר בטבעו, לא יוכל לרדת לסוף דעת חפץ של אנשים שנטו מהטבע הישר ע"י קלקוליהם המוסריים. ע"כ רע מאד הוא מצב הכבוש תחת אחד מאלה שפנו מדרך האדם הישר הטבעי, בשרירות לב או באכזריות או בחפץ השחתה, כי תשוקותיהם רחוקות מאד מטבע האיש הישר. ע"כ לא יוכל בשום אופן לצאת ידי חובה נגדם בהיותו תחת ידם. אמנם כאשר האיש הישר הוא רחוק מרדת לסוף דעתם של אנשי רשע, כן עוד יותר ויותר הוא רחוק, בהיותו איש טבעי פשוט, מרגשי לב הדקים של איש חכם לב, שכל ישעו חפצו ומעיניו הוא רק בתורה וחכמה. ע"כ יותר ממה שלא יוכל לצאת יד"ח נגד המושחתים מפני שלא ידע בתומו את ערך תביעותיהם, כן יותר מזה לא יוכל להרגיש אותן הדברים שת"ח בהיותו משוטט ברגשי קודש ותשוקות עליונות, מה שהוא ידרש מאת הסר למשמעתו למלאות בסדרי חייו. ע"כ יותר ממה שלא יוכל לצאת יד"ח נגד המושחתים, מפני שנפשו לא הושחתה לבא להכרת מדותיהם, כן יותר מזה לא יוכל לצאת יד"ח נגד ת"ח מפני שלא יוכל כלל לשער הלך נפשו ורגשי לבבו, כי משאלותיו ישתרעו לפי מדת נפשו הגדולה המשוטטת בחקרי עמקי דעה, ע"כ תחת חבר ולא תחת ת"ח.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ח

…יסוד הדבר אמנם שידיעת המאורעות הלאומיים אמנם חביבים הם, אבל צריכים להזהר שלא יעמדו בשורה אחת עם קדושת דברי תורה, זולתי חלקי המאורעות שבחרה בהם התורה, שאפילו שיחתן של עבדי אבות, כיון שבחרה בהם ההשגחה האלהית לשום אותם בתורה, הרי הם דברי תורה. אבל מצד עצם המושג של התולדה צריך שיהיה ההבדל שבין קודש לחול רשום תמיד, כדי שלא יבאו תועים לתעות שכל עניני תוה"ק הם ג"כ נערכים רק לפי מדת לאומיות פשוטה….