פאסיביות

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ה

היד מורה על הרצון לפעול , ולא להישען על מתנת שמים

ע"כ אמר לו הב לי ידך, להורות שאתה רוצה להיות השלמות באה ע"י מעשי ידיך עצמן בעבודה, לא ההתעלות שע"י זיכוך היסורין, שהוא מעשי שמים, ואין כאן עבודת עבד בפועל.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ז

ואולי י"ל דנקשר זה עם מה דאמרי' אדהכי והכי א"ל חביבין עליך יסורין, כי תכלית היסורין היא למרק את הגוף ולהפכו לטוב. ע"כ כשדברו והתבוננו על מעלת הגוף הטוב שריו"ח נתברך בו, א"ל חביבין עליך יסורין למרק ג"כ שיהי' גוף שלך בתכלית הזיכוך. וע"ז ענה אותו, לא הן ולא שכרן, כמש"כ לעיל, שיותר היו רוצים לתקן הכל ע"י עבודתם הבחירית, מהתיקון שבא ע"י יסורין שהם מעשה שמים.

ברכות פרק א׳ פסקה צ׳

מי שאינו הולך לביהכ"נ, יכול לסבור בדעתו שאינו עושה רעה מוסרית כ"א לעצמו ולא לזולתו בשב ואל תעשה שלו. ובאמת הדבר טעות, כי אין לך שוא"ת כזה, שמכריז בפומבי שאין לו חלק בעדת ישראל ובעבודתם את ד', כזה. ע"כ הוא בהכרח מזיק גם את זולתו הלומדים מדרכיו להיות רחוקים מבית ד', ונעשים רחוקים עי"ז מאמונה ומיראת ד'....

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ד

יפה השכילו ליחס "מצא", לשון עבר, לאשה טובה, כי כיון שמצא אותה, כבר הוא זוכה במקחו הטוב ומי יקחנה מידו ואין הדבר תלוי אח"כ בהשתדלות שלו. אבל אשה רעה, כיון שמהדין מצוה לגרשה, א"כ כ"ז שאינו מגרשה ברצונו, הוא גורם רעה לעצמו, והוא מוצא תמיד את המר ממות, כיון שבידו לסלק החסרון, א"כ התמדת המציאה יאות להקרא בלשון הוה לא בלשון עבר.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ה

שתי דרכי השפעה רוחנית, אקטיבית ופאסיבית

דרכי השלמות נחלקות לשלמות עצמו והשלמת זולתו. והנה השלם הצדיק המעולה, יש להסתפק אם הטוב לפניו שיתגבר בשלמות עצמו ומאילי' תמשך השלמות לזולתו ע"י יחידים הקרובים אליו ביותר, או שראוי לותר על שלמות עצמו, להשלים את זולתו. והנה הרוצה להתיחד ולהתבודד הרבה, הוא עולה בעלי' למען לא יטרידוהו יוצאים ובאים, בהיות הכניסה קלה ונוחה. אבל מי שרוצה ג"כ להשפיע על זולתו בהיותו קרוב להם, אף שימשך איזה מניעה בשלמות עצמו, הוא יבחר לו יותר אכסדרא גדולה, אם שיחלקוה כדי שימצא לו עכ"פ מקום לשלמות עצמו, אבל ההתערבות עמו תהי' נוחה וקלה. ובהיות הדרכתו נחוצה לרבים, דרוש ג"כ למעולה שבבתים לכבוד הנכנסים, לחדש הדר הכבוד הראוי לאיש אלקים קדוש. מה שכ"ז לא הי' צורך, אם היתה מטרתו העיקרית שלמות עצמו, שע"ז הי' ודאי מסתפק בעליית קיר קטנה פשוטה, באין צורך למותר והידורים.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ו

שתי דרכי השפעה רוחנית, אקטיבית ופאסיבית

יש מי שעוסק ביחוד בשלמות עצמו במעלה גבוהה ושלמות זולתו ממילא נמשכת, כעין שהי' באלישע, ביחוד למ"ד עלי' ממש, לאיש כזה אין הפסד להשפעתו בהיותו נהנה והבריות עי"ז מתקרבים אליו, ועוד מוסיפה תת פרי ברכה, כי עי"ז ממילא ימשך מאתו שפע שלמות במעלות ותכונות קדושות. מה שא"כ השלם ששם דרכו להיות משלים את זולתו בחזקת היד ובפעולה ממשית, להדרכה כזאת תוכל ההנאה שיהנה להזיק הרבה, כי ימעט מוראו ולא תפעול הדרכתו שצריכה להיות ג"כ מיראה. ע"כ לשלם בדרכו כאלישע ראוי' ההנאה, ולשופט כביר כח לב כשמואל יאתה מאד שלא להנות.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ה׳

הטומאה כשהזדמנה ביום אחד, פעלה את פעולת ההפסד שלה בחיבור הציורים של אותו היום, עד שהפגמים הנפשיים מחוברים עם היום וציוריו. ע"כ כדי שתוכל להתחדש באדם רוח טהרה, צריך שיעבור הזמן ויחלשו אותם הציורים שהתרגשות הטומאה האפילה את אורי הנפש בהם. והנה יש בזה ענין שלילי וענין חיובי. השלילי הוא העברת רושם העבר, ובזה תשוב הנפש לאיתן טבעה שהוא טהור וטוב כאשר עשה אותה יוצר האדם ב"ה. והחיובי הוא הצורך בחידוש ציורים חדשים מהעולם החיצון, להעסיק את הנפש באופן טהרה בלב טהור ורוח חדשה. ע"כ ממאי דהאי ובא השמש, ביאת השמש, שהוא ענין שלילת והעברת הרשמים החיצוניים, ומאי וטהר, טהר יומא, הזמן עצמו מטהר, בהיותו מניח את מצב הנפש על טבעה ותכונתה העצמית, והיום בעצמו אף שלפי מצבו בהוה נכתם ביחוסו להאדם הטמא ונטמא, הנה בהיות הדבר ידוע שעצמיותם של כל המעשים ויסודם הוא הטהרה והטוב, א"כ הטומאה היא רק מצוירת בהוה, אבל מצד התלכדות רשמי היום באוצר העבר הגדול בשיתופו עם כלל הרשמים, ודאי יפעול פעולתו לטובה, והיום נטהר ע"י העברתו בחוק העבר. דלמא ביאת אורו הוא, המצאת ציורים חדשים מחודשים מטבע יום המחרת הבא כבר בהכנת טהרה, וצריך דוקא ענין חיובי בפועל, והטהרה ג"כ בזה תתיחש אל האיש הפועל ומחדש רוחו במעשיו והכנותיו המעשיות, וטהר טהר גברא, ויכוון הענין נגד המעלה העליונה, שיש בה יתרון יותר ממעלת טבע הנפש כשהוא לעצמו, הדורש תיקון ומעשה של פעולה והדרכה לצרף, לזכך, לקדש ולעלה כל נטיותיו והרגשותיו של האדם.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ו׳

הרגשות היותר נעלות וקדושות, התקועות באמיתות טבע הנפש האלקית, מתגלות בלב בני אדם בכלל גם בלא דרישה יתירה, כי הצפיה הכללית האנושית היא נוטה למושג האמת בכללו, ע"כ משתוה הענין לעומקה של תורה בפעמים רבות. ע"כ [באה] ההרגשה, שיש מן טהרה בנפש שהיא אינה דורשת מעשה בפועל, כ"א תובעת שיניחוה על מצבה, ולא יפריעוה בטומאות הבלי דמיונות רעים, והיא ממילא לפי טבעה אשר הוכנה מיד אדון כל הנשמות תעלה במעלותיה. ואם היה הכתוב עסוק בטהרה פועלת, הדורשת מעשה, היה אומר בתואר פעולה, ויטהר. אבל באומרו וטהר, הורה על הדעה של השבת הנפש למנוחתה, שבזה מאליה תהיה נטהרת, (והעברת) [וע"י העברת] הרשמים המקדירים מנגד עיניה תופיע עליה נהרה מעצם טבעה, כאשר עומק המציאות הוא טוב....

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ט״ז

המציאות בכללה יש לה תנאי מצב אורגני, הפועל ונפעל מחלקיו הכלליים אל הפרטיים, ומהפרטיים אל הכלליים. וההשקפה תוכל להתחיל לפעמים על הערך של הסיבוב בהתחלתו, מצד הכח הפועל, מהתנועה הקרובה אל הכלל הגדול והרחוק, ולפעמים ג"כ תושקף הפעולה החוזרת מהכלל הרחוק והמקיף אל הענין הקרוב והמוחש. בערך פועל, הדברים מצטיירים בהתחלתם, כשהם צועדים לפעול, והם עושים את רישומם מפרטיותם, ע"י קישורם אל כלל המציאות, באין בודד בטבע ומציאות הכללית, על המציאות מן הפרט אל הכלל. ובערך נפעל, מצטייר הדבר כענין פעולה חוזרת בסוף, שיתגלה שינוי כללי בענין קטן פרטי בתור אות על החליפות (והענינים) [להעניינים] המקיפים הפועלים....

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ז

החלק המתיחש למנוחה, הוא יותר נפעל מפועל, ע"כ ראוי לחשוב סוף משמרה ראשונה, שבה בולטת מטרת המנוחה במין האנושי. בהתעוררות הפעולות כבר כח הפועל נעשה ניכר, והמשמרה האחרונה כבר נועדה להכנת התח[ז]קות הפעולה וכח הפועל, ע"כ חשיב תחלת משמרה אחרונה. אמנם המציאות היא נשקפת לבד [מ]הערך הפועל שבכל פרט והערך הנפעל שבו, ג"כ במצב חיבור של הקצוות הללו בפגישתם במרכזם, ע"כ ראוי לחשוב ג"כ אמצעיתא דאמצעיתא בתור מרכז פנימי הפוגש קוי הפעולה וההפעלה בנקודה מיוחדת ונאחדת.