ראה גם
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו
טעם שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה
כי ההרגשה השכלית מובלת את האדם להשכיל אל זולתו כאל עצמו. כי בשכל אין פרטיות כ"א כלליות, ובהיות האדם נוטה אל שכלו יותר מאל חמרו, נמשכים רגשותיו אל ההרגשה השכלית שמכרת רק צדק ויושר. ע"כ איננו נפרד לעצמו, אבל כל זמן שימשך אחר הערב לחושיו בלבד הנה הוא נפרד לעצמו, כי אין בחושים כ"א פרטים, כדברי הרמב"ם במו"נ אין פרט בשכל ואין כלל בחוש. ויסוד הקדושה היא תמיד התאחדות הפרטים לכלל אחד, ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא מהפרטים המתאחדים, להעשות כלל אחד.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״א
החילוק בין דברים שבהם שלושה נקראים רבים, לדברים שצריך דווקא עשרה
יש דברים שחשוב רבים שלשה לגבייהו, כמו דינים וברכת הזימון וכיו"ב. ויש דברים שעשרה חשובים רבים וממלאים המספר ולא פחות. ונראה שורש ההבדל, דהנה יש שני מינים של הנהגות שצריך האדם ללכת בהן בדרך הטוב והישר שהוא דרך ד', שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. היינו בדברים שכליים, שענינם אמת ושקר, ובדברים המפורסמים, שענינם טוב ורע, או נאה ומגונה. והנה ההבדל הוא, דאמת ושקר אם שאין ביד האדם לחתוך גדר האמתיות, ע"כ עליו ללכת בכל משפט מסופק אחרי רבים. ע"כ לענין דברים שכליים ומשפטים השלשה הם רבים, שיש בהם כח הכרעה, מפני שאין ב"ד שקול. ולענין דברים המפורסמים, כל עקרם הוא ההסכמה הכללית, לענין זה אין רבים פחות מעשרה, שעשרה הם יסוד הרבים לענין הסכמת הפרסום. והנה בנ"א ההולכים בדרך ישרה, לענין מפורסמות אין ספק שמה שיסכימו שהוא נאה, הוא נאה באמת, ומה שיסכימו שהוא מגונה, הוא מגונה באמת. ע"כ אסור ליחיד לפרוש מן הציבור בשום אופן. אבל ההבדל שבין האמת והשקר, לא ניתן להאמר שהמיעוט לא יכוין לעולם האמת, כ"א אחרי שיוכרע הרוב לצד א' יש חיוב שמיעוט יבטל דעתו. ע"כ לגבי שלשה רק עד דיתבי, ויוכרע הרוב כאחד מהצדדים, אתיא שכינה, והשפעה האלקית מתאמת אז אל ההכרעה. אבל עשרה, קדמה שכינה ואתיא, מאין צורך אל הכרעה נולדת, כי המפורסם לרבים הוא. כן הוא מצד עצמו בענינים המפורסמים, ואין צורך להכרעה לומר שרק אז יוכרע הדבר.
ברכות פרק ב׳ פסקה ד׳
ארבע, שבע ושמונה
האחדות מובנת בהיותינו יודעים ששליטת השם ית' היא מיוחדת, בהתחלת הסיבות הראשיות המסבבות אל כל המון המעשים, שהמה בערך השמים, ובגמר כל מגמה ותכלית שימצא שיהי' נפעל, שהוא כערך הארץ, ובכל האמצעיים הרבים והסיבובים השונים, והמסובכים, לפי השגתינו, שהם דומים לד' רוחות העולם, הממוצעים, כמחברים, לפי הציור החיצוני, השמים עם הארץ. והנה עקר פרי המשרים לפעולות הטובות וההנהגה הטובה, היוצא מלימוד האחדות, הוא למען נדע להתנהג, בכל האמצעיים הנראים כמפוזרים בארבע רוחות השמים, לאין תכלית ומטרה מאוחדת, רק לתכלית הטוב והנשגב, ע"כ עיקר האריכות הוא בד', הרומזת לד' רוחות השמים. אמנם בשים לב לסדר את האמצעיים בתכונה יפה והגונה, הדרך המביא לזה הוא להסתכל כפי האפשרי אל ערך רוממות העצה העליונה שהסבה כל המון המעשים לתכליתם, ואת ערך התכלית הנשגבה בפעולתה בהגלותה לעין כל בהדרה, "וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר", שזאת תכשיר את המעשים ותרוממם. ע"כ לא יחטוף בחי"ת, המורה שמים וארץ, כציור ז' רקיעים וארץ, שהוא ערך אל התחלת הפועל וגמר תכליתו, או כערך הזמן, ז' ימי השבוע, ומה שהוא למעלה בערך ממנו, שהוא צורת ח', שמנה, מעלה אחת למעלה משבעה, שהם ציור הזמן. כי בהשכח לגמרי ערך ההתחלה והתכלית, יצערו המעשים ויפלו מערכם, ע"כ לא יחטף בחי"ת.
ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו
המספר עשרים וארבע מסמל את שלימות כבוד מורי התורה
ע"כ ראוי להיות שנוי במשנתינו ורמוז בה כל אופני צדדי השמירה, באופנים ידועים הכוללים את פרטי דרכי הזהירות בכבוד הרב. ע"כ אותן הכ"ד מקומות, הם כ"א מהם רומז לפינה מיוחדת בדרכי הכבוד, שמהם נלמד לפרטים רבים המסתעפים לשמור את יסוד כבוד חכמים, שהוא יסודו של עולם. ואולי יסמך מספר הכ"ד, מפני שמצינו שהת"ח הם יסוד קיום התורה בעולם דוגמת הכהנים והלויים, שכתוב בהם "יורו משפטיך ליעקב", וכד' הרמב"ם ז"ל, שכל אחד מבאי עולם, שנדבה רוחו לפרש מדרכי החושך ההמונים ולדעת את שם ד' ותורתו, הרי הוא במעלת הכהונה בערך אל הכלל, ומצינו כ"ד מתנות כהונה, וכבר כ' בחוה"ל שכנגדם מצינו מצות כהונה ולוי' כ"ד, א"כ ודאי ישנם כ"ד אופנים של יחש שמתיחשות פעולות הכהנים מורי התורה על העם, ויסוד כל יחש הוא מחובר בקיומו עם כבוד הכהנים המורים. ע"כ נקראו מתנות כהונה "עבודת מתנה", ו"למשחה" לגדולה...ע"כ הפרצות בפרטן ראויות להיות נגד המעלות שגדרתן החכמה העליונה לפרטיהן, שהם כ"ד במספר, ע"כ בכ"ד מקומות, פרטיות, נרמזו מה שב"ד מנדין על כבוד הרב.
ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה
ערך המעלות הרוחניות אינו יכול להספר במספר
...ואמר, בקרעו בקנאתו לד' הכרבלתא, שחשב שאשה ישראל[ית] פרצה גדרות המוסר, מתון מתון ד' מאה זוזי שויא, כאומר הנה הזדמן איזה מכשול מהשלטת כח המדמה אפילו בהשלמתו וטהרתו על הכח השכלי המלא חשבונות קרים. אבל היתרון שהי' במתינות, הוא מוגבל, ונערך רק ד' מאה זוזי שויין. אבל המגרעות הבאות לרגלי קרירות הלב, וחיפוש חשבון בשכל אנושי לכל דבר שהוא טוב נשגב, אינו נערך כלל באומד, כי גדול הוא מאד. ולעומת זה המעלות והיתרונות הבאים מהעבודה התמה, והמוסריות הנעלה היוצאת מהשלטת הציורים הקדושים בלב בכל עוזם, לא נתנה להספר במספר, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" .
ברכות פרק ג׳ פסקה מ׳
עשרה מבטא כלל
ע"כ אין היחיד אומר קדושה, כי היחיד אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת הקדושה ע"י הרבים, שבידו להיטיב להם ולזכותם, א"א שיתעלה לקדושה. ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הרבים והכלל...וכאשר יבין האדם את האמת המורמה הזו, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. ע"כ א"א שתתגלה קדושתו ית' באמת ביחש לעבודת ד' כ"א ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה.
ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ז
מספר מאה מבטא ריבוי פרטים
...יחס ע"ד הרגיל כל כת למאה ספסלי כי הרבה פרטים נמצאים בכל כת בחילוק פרטי בין ענפי המדות.
ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ג
שש. שבע. טעם תיקון שבע ברכות בתפילות שבת
וכן בהשקפת התכלית הבאה משביתת המעשים, שהוא עודף יותר מהבריאה בכללה שנעשתה בששה ימים, והיא נרמזת בז' שהוא מעלה יתירה על ששה שכולל במספרו הבריאה. נתקנו כנגד הדעה האמתית הזאת שבעה דשבתא, להורות שצריך להשתמש במנוחת השבת לתכליתו, ולא רק בבטלה והעדר מלאכה כ"א להפיק שלימות השכלית והמדותית בקרבת אלהים ודרכיו הטובים.
ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ד
משמעות עשר ותשע
בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, כדפי' רבנן ז"ל כבני אמרנא, דהיינו להורות על ההשגחה הפרטית האישית, לא רק השגחה מינית וכללית. ובאשר כלל הרבים בכללות מצויין במספר עשר שהוא התחלת הכלל, מורה לעומתו יחש היחיד של כל אחד ואחד מהרבים במספר תשעה. ע"כ חנה כשבקשה שיעשה השי"ת חפצה הפרטי למעלה מדרך הטבע הכללי, שלא היתה ראויה ללדת ויעשה נס לצורך יחיד, הי' רק בחק ההשגחה הפרטית. ע"כ הזכירה בדיוק תשע אזכרות בתפילתה, להורות על עוצם ההשגחה האישית. ובר"ה, אז הוא זמן שאנו צריכים ביחוד להשכיל בציור ההשגחה האישית, כדי להיטיב ולשפר המעשים הפרטיים, ולאפושי ברחמים כ"א על עניניו הפרטיים ג"כ שמזה תבנה הצלחת הכלל, כשיהיו כל הפרטים מוצלחים. ע"כ תקנו התפילות ג"כ במספר תשעה.
ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ה
עשרים וארבע
...ועד על החילופים שבמצב האדם הוא הזמן המתחלף בעניניו וגוניו. המחזה הקרוב הוא היום בכ"ד שעותיו, שבכל שעה עלול האדם למצב אחר שצריך הנהגה וסדר אחר. וה"ה לכל פרטי החילופים שע"כ צריך שתהי' עבודתו הכל ע"פ התורה. ע"כ ביומא דתעניתא, שהוא עת תשובה ושיפור המעשים, צריך ביחוד אזהרה זו שיהי' כלל התיקון דוקא ע"פ התורה ולא מעצת השכל אפי' כשירצה בהכנעה, וכל יומא הוא ג"כ טוב ונאה. אמנם האזהרה ע"ז היא ביומא דרחמי, שאז יוכל להתעורר האדם לחדש חיובים מוסרים מדעתו. ולפעמים יצא ג"כ מגדרי התורה, וע"י חסידות יתירא ג"כ יוכל לצאת תקלה. ע"כ צריך זכר הכ"ד נגד כ"ד הרננות שאמר שלמה כנגד כ"ד שעות היום שמתחלפות בתכונתן, ומבלעדי התורה א"א לכוין בהמון חילופי המצבים הדרך הנאותה לכל אחד. ורק בהיות "תורת אלהיו בלבו" אז "לא תמעד אשוריו"....
ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג
יחידות, עשרות, מאות, אלפים, רבבות. שנים עשר. חמש מעלות ההשתלמות. שלושים. שלוש מאות שישים וחמישה
והנה המציאות תשתלם בהרבה מדריגות עד שתבא לשלימותה. דרך עילוי המדריגות אנו מעריכים בערך המספרים שהם זה למעלה מזה, יחידות, עשיר[י]ות, מאות, אלפים, רבבות. והוא משל נערך על תוספת השלימות במציאות ובאנושיות. והנה ישראל מונים ללבנה, ע"כ ביאר שכל מדריגות הבריאה ומשטרה (היא ערוכה) [הן ערוכות] רק [כ]שרוח ישראל מרומם אותה, ואי אפשר כלל לעזוב רוח ישראל מכללות השלימות כי מהרה יפול כל בנין האושר האנושי. כי רק ע"י ישראל, תכונתם ודברי ימיהם נבנה כל אור העולם. ע"כ מנה יסוד הגלוי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע, נערכים נגד חדשי הלבנה, שהוא ודאי לרוח ישראל המונים ללבנה, המאור הקטן, שאינם חפצים בגדולות גשמיות כ"א בחוזק כחם הפנימי לאלהים. ועל כל מזל ומזל בראתי שלשים חיל, מנה חמש מעלות של המציאות, חיל, לגיון, רהטון, קרטון, גסטרא, כערך המעלות שהמציאות עולה בדרכיו, להוסיף שלימות ע"פ חוק הבריאה והמשטר ששם הבורא מראש להיות הכל עולה ומשתלם ומגיע למרום השלימות, כערך חמשת דרכי המספר שהם סימני העליות בערך ואיכות. שיסוד כל העליות [ו]האיכות באנושיות הוא התרחבות הכח המוסרי, שהוא באמת הדעת את ד' וההליכה בדרכיו. והכונה שהדרך ששלימות העולם מהלכת אינו כ"א דוקא ע"פ רוחם של ישראל, שהוא מיוסד רק על קיומם הלאומי. ע"כ נרשם בשנים עשר לעומת שבטי ישראל, וערך הלבנה בסיבובה שהוא למספר שלשים, לחדשים הנערכים ללבנה. ובבא הכל למעלה העליונה ששם ערך הרבבות, שם מתאחד כח הלבנה עם כח החמה. אבל גם אז כשתבא השלימות למרום עוזה, היינו שהאור יתפשט בעולם כולו, אבל הכל יהי' ברוח ישראל וחזקם הלאומי. ע"כ אמר שעל כל גסטרא שהוא הערך היותר שלם, תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה. תליית הכוכבים מורה ג"כ על ישראל שנמשלים לכוכבים, מפני שכשם שהם מושלמים מצד עצמם כן הם משלימים חלקי המציאות הרחוקה, כערך הכוכבים שהם עולמות מלאים, ואינם ניכרים לפי מעלתם כ"א ע"י עומק חכמה והוספת שלימות של דורות רבים. כן ערכם של ישראל אינו ראוי להחקר וא"א לאו"ה לעמוד עליו כ"א ע"י הוספת הרבה שלימות והתפתחות ברב הימים. והכוכבים הם כנגד ימות החמה, להורות שהשלימות שתהי' נשפעת על אוה"ע המונים לחמה יבא הכל ע"י ישראל, וישא תמיד עליו, גם בשלימותו והגיעו לתכליתו, חותמן של ישראל וגדולתן.
ברכות פרק ה׳ פסקה קי״א
ארבעים יום
תכלית התפילה היא בשנים: לפעול על עצמו לשנות תכונתו ולהרים השגתו או תכונת מי שמתפלל עליהם, וזאת התפילה צריכה אריכות יתירה, כערך שינוי תכונות שנמשך בהדרגה. וזאת היתה תכלית אריכות משרע"ה ארבעים יום, כנגד יצירת הולד, להורות על נתינת צורה חדשה ולב חדש למי שהתפלל עליהם, שהכל תלוי במתפלל.
ברכות פרק ו׳ פסקה ט״ז
מחלוקת ב"ש וב"ה בטעם שהולכים אחר הרוב
יסוד ההכרעה בהלכות בנוי ע"פ האמת והשלו'. לפעמים יכריע כח האמת ולפעמים יכריע כח השלום. ביאור הדבר, ודאי בכל מחלוקת וספק יש לחקור אחר האמת, אחר כל מי שהדעת והסברא והראיות נוטות לדבריו. אמנם כשכבר אין בידינו להכריע בראיות, אז יש עכ"פ צורך להכריע, וע"כ "אחרי רבים להטות", והיינו מפני השלו' שלא ירבו מחלוקת בישראל...וי"ל דבזה פליגי ב"ה וב"ש, דב"ש סברי דטעם אחרי רבים להטות הוא מפני האמת, א"כ כשמחדדי טפי אין שייך להטות, אחרי רבים להטות, דהגדולים בחכמה יורדים יותר לעומק האמת. וב"ה סברי שיסוד "אחרי רבים להטות" הוא מפני השלו', ע"כ אין להביט כ"א על המספר המורגש ולא על המעלות של החכמים, שמשקל הערכים עצמו יוכל להביא מחלוקת. עכ"פ שכשנקבע ד"ז, שיחיד ורבים הלכה כרבים ג"כ בלא מעמד א', הוא מפני השלו' ואין גנות בזה לסברת הרב היחיד שנדחית.
ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט
אלף. חמש מאות. אחד מחמש מאות
ובאשר מספר החמש מאות מצוייר אל מרחק הרקיעים, משמים לארץ ת"ק שנה, והוא מושאל ממספר אלף שהוא ציור מהגדולים מהמספרים והוא משותף ג"כ בלשון לימוד "אאלפך חכמה", ומורה כי ההגעה אל המבוקש תהי' עבודת האמצעיים ערך מחצה מהעושר של הדעת המגיע מעצם הידיעה שאליה מכוונים בתור תכלית, והידיעה עצמה היא המחצה השני'. ע"כ בין הארץ לרקיע ת"ק ועוביו של רקיע ת"ק. הזמן שנה, נערך אל הצד הגדול הראוי להיות התבוננות גדולה של איזה ענין בעיון מיוחד לוקח לו זמן, והוא מושאל ג"כ עם לשון שונה, המורה לימוד. א"כ הצעד האחרון של הת"ק הוא המביא לציור התכלית. ובאשר התכלית לפי האמת יצייר רק אותו שהבין ערך השיווי של עצם העסק בהשתלמות שהוא מבין ג"כ עכ"פ ערך תכונת התכלית, ע"כ הפסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, שמחסרת אותו מהסתכלות שלמה בהגעת עוצם התכלית, שבא ע"י הקירוב אליה ע"י השלמת האמצעיים....
ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳
שלוש, זימון בשלושה
יסוד הכרת דרכי ד' הוא ידיעת ההשגחה העליונה ודרכי ההנהגה הרוממה. ובזה יש בהכרח חלוקה של שלש השקפות: השקפה על התחלת כל המעשים כולם, איך הם ערוכים בחכמה ובחסד-אל, אלהים חיים, הטוב והמטיב ב"ה. והשקפה שני' על כל הסיבובים הגדולים שהם בתור אמצעיים להפיק תכלית נחמד העליון, שאנו משיגים אותו בתור השלמת כל הברואים כולם לטוב להם בתכלית המעלה והטוב. והשלישית, גמר תכלית המטרה העליונה שהיא עולה על הכל ונשגבה באין תכלית. וזהו חותמו של הקב"ה אמת, ראש תוך וסוף. ע"כ יסוד הקיבוץ נחשב במספר שלשה, שבזה יכוון הדבר ליסוד שלש ההכרות הראשיות, שבהן תסויים הצלחת הידיעה האמיתית, וממילא כל הטוב של ההנהגה ביחש האדם ודרכיו, המסתעף ממנה...וכשם שבההנהגה הכללית יובנו כל הארחות הרחוקות בהיותן מקושרות לתכליתן הנעלה, ונעשות כולן חביבות, כך בההנהגה הפרטית של האדם, תישר כל דרכיו בהיותו מתדמה לקונו, לעשות כל דרכיו הרחוקות לפי ההשקפה ההמונית כאכילה והרחבתה כולה מחוברות בלולאות החכמה העליונה, עד שלא תקוץ בה גם הנפש החכמה מאד, כ"א תתענג על ד' ועל טובו, וזאת היא מטרת המוסר הנעלה הקבוע מזימון של שלשה. כי בהתאחדות ההשקפות השונות של בנ"א, ע"י הידיעה של האופן המחבר את המושגים הרחוקים תושקף האמת לאמתתה, ואין ב"ד שקול. ושולחן כזה הוא המביא תכליתו להקרא "זה השולחן אשר לפני ד' .
ברכות פרק ז׳ פסקה כ״א
תשעה ועשרה
ע"כ באשר מספר העשרה הוא ערך הכלל. אמנם התשעה המה מספרים הפרטיים, והעשירי הוא סוכם את הכלל. ע"פ אותה התכלית עצמה שתימצא במה שלעומת הפרטים אין ראוי לצרף עבד, יוכל להצטרף לעשירי. כי בערך הכלל גם בתור עבדים תתכן התכלית המוכרחת לבא, ואם שאינו דומה למעלת בנים, ע"כ תשעה ועבד מצטרפין.
ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ו
שנים, ושאר מספרים זוגיים
...הזוגות המורים על אפשרות החלוקה וההתפלגות של מערכות כל אחת לעצמה מבלי קישור יסודי, הם מורים היזק ומגרים הפסדים דמיוניים. וביותר ראוי להזהר בזה בכוס הברכה, המורה על הרחבת החיים לכל תנאיהם, שיש בזה טוב נמרץ רק בהקשר הפרטים כולם לאגודת הכלל העליון, לכונן מכל טוב החיים התכלית הכללית של דעת ד' ודרכיו, הנהגה טובה וישרה המלאה צדקה ומשפט ומשרים, שהם דרכי ד', "כל מעשיך יהיו לשם שמים". אמנם בהתפרד החבילה, וחפץ הרחבת החיים יהי' לתשוקה עומדת לעצמה, אז נכון מידה שבר שלפני גאון. ע"כ הוא נקרא כוס של פורענות, ואין מברכין על כוס של פורענות שהוא כוס שני.
ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ז
מספר זוגי מבטא פירוד
גם בזה כלולה הערה, שראוי לעשות כל סעיפי החיים בתור הכנה לקראת אלהים למלא תעודתו וחפצו הנשגב, ואז אין כאן שום כפל, כי הכל הוא עולה לתכונה שלמה וסדר אחד כללי. ע"כ השותה כפלים, מורה במספר הנפרד שמשתמש בו להנאתו, כאלו יש צרכים מקוטעים נפרדים מהתכלית הכללית. ואם יתנהג האדם ככה בדרכיו וברעיוני לבבו, להיות ג"כ מעשיו בלתי עולים בכלל אל תכלית הקשר של אחדות הכללית, שהוא יסוד הכרת ד' אחד, אז יבאו ג"כ ציורים דמיוניים בלתי נאגדים עם הכלל בציוריו, והמה יהיו לתוצאות מזיקות, והם באמת מקור להכוחות החיים המזיקים בעולם, שבהיותם קשורים יפה עם הכלל, והארץ תמלא דעה את ד', אז לא ירעו ולא ישחיתו. ע"כ רק ע"י ההכרה המשובשת שיש במציאות הכפלים שאינם מתאחדים לגויה גדולה שלמה, היא מאבדת את תכונת ההכנה מכלל המציאות וכל ארחות החיים לקראת ד', ואיך יברך. דהא לא מתקן, התיקון האמיתי הוא שלא יהיו נקודות בודדות נפרדות, כ"א סדר קוים מסודר, "וקו ינטה על ירושלים". והדברים מקבילים לעומת מה שקראו חכמי הקבלה בשם "תיקון", על קישור כל המעשים לקראת התכלית המרוממת, כתפילתנו: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", שהוא יסוד השלום הכללי שהוא הכלי המחזיק ברכה, מכוון לכוס של ברכה.
ברכות פרק ט׳ פסקה י״ז
עשרה
הכרת הטובה היוצאת גם מהמרדות והרעה צריכה לציור של אגודת הכלל. אם ישים היחיד רק את הרגשת הנאתו נגד עיניו, לא יוכל להכיר את הטוב האצור בהמוסר עצמו שהי' לו לצער. אמנם הצירוף הכללי משיב הכל לטובה, מאחד הסובל ילמדו רבים ויקחו מוסר, והמוסר עולה הוא בערכו מצד תועלת הרבים עד ששוה להצטער עליו אותו הצער בשמחה וטוב לב. וכשהאדם משים לבו, שראוי לו להיות נוטה אל השלימות האנושית שבכללה היא אהבת הצדק והטוב, ישמח על כל אשר יסבול לטובת הכלל, הרבים. ע"כ יודה קמי עשרה שהוא סכום אגודת הרבים במספר.
ברכות פרק ט׳ פסקה מ״א
כ"ב שנה
מספר הכ"ב ימצא באותיות שבהן יביע האדם כל הגיוניו ע"י הנפש המדברת, וכאורח הרעיונות המורכבים מאותיות, שבהמצא האותיות כולן, לא יחסר כח לשום הרכבה של איזה דעה ורצון שיהי', רק בהחסר איזו אות יוכל להיות נסבה שלא יוכל לצאת לפועל הרעיון המרוצה שצריך להשלמתו דווקא האות ההיא. גווני הסבות הממלאות את כל חלל המציאות, גם הנה מורכבות מסבות בודדות, בתור אותיות הממלאות תיבות וענינים, כדבר האמור בספר יצירה על הוית העולם וההנהגה בספר וסיפור. ע"כ השנה שיש לה איזה ערך נקצב לעצמו בחליפותיה, תוכל לכל היותר להיות נערכת בערך אות בספר ההנהגה הכללית. הנה בכ"ב שנה יהיו נשלמות כל המסיבות הדרושות להבלעת הרעיון הנרצה בשפה של ההנהגה הכללית. ע"כ יצפה לו אדם עד כ"ב שנה, וכ"ז הוא מפני שאין לך דבר השוה בערכו שיהי' בא במקרה גמור, כ"א בכל החזיונות הנמצאים יש לנו למצא דבר של ענין וערכי חכמה.
ברכות פרק ט׳ פסקה נ׳
שבע
מזג הגשמיות והרוחניות ואחדותן, יובן לנו במספר השבע. בשבעת ימי בראשית יובנו ששת ימי המעשה הגשמיים והשבת הרוחנית, שהיא מטרתם והשלמתם, וכד' מהר"ל מפראג ז"ל יחש שש הקצוות הגשמיים, שהם תנאי כל חומר, והצורה השכלית הכוללתם, כלומר מידי אדון כל, החפץ בצדקת בריותיו והצלחתם, יתכוננו כל הסבות הגשמיות והרוחניות בחוברת, אשר מצד ההשקפה השלימה הזאת אין דבר שמתפרד מאחדות הכללית. שבע זימנין לגזרו מן שמיא, הפעולות הפועלות המכנסות את הפרודים לאחדות בגשם ורוח, בטבע ושכל, בנפש וכוחותיה, בהסכמה וחפץ טבעי, דליהוי טבא, לתכלית טובה ומוצלחת בהוה, ויהוי טבא בתולדות יוצאות ושופעות על העתיד, בתור הערה על אפשרות ההפעלה של רשמים הנראים לפנינו דקים דומים לאין, כרגשי חלומות על כלל המציאות המלאה כוחות איתנים. כי זה הוא פרי האחדות של המזג הכללי, של האדון המיוחד שהאיר עולמו באור שבעת הימים, "אור עולם באוצר חיים". וכך היא תכונת החיים להיות נקשר כל מיתר ופתיל, עב וגס, בחוברת עם כל שרעף ומחשב דק וקלוש, לערך עיני החומר, החושבות כל חומריות לחזקה במציאות. ועל כאלה נאמר "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך", ובכל עושה הקב"ה שליחותו, מכש"כ במדה טובה המרובה ממדת פורענות, כי חפץ חיים הוא מלך חי העולמים.
ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ד
מאה, רבבה
כמאה כוכבי". הרעיון שאנו פוגשים, כשאנו ממצעים את ההכרה בין הפרטים הבודדים אל הכלל השלם, שמספר המאה מתיחש למושג ממוצע זה, כערכו לעמוד בתווך, בין מספר האחד למספר רבבה. בין חמשת המספרים הסוגיים, המאה הוא באמצע כממצע בין הפרט היחיד לכלל הגדול של הרבבה, שאין לנו מושג בלשון של ריבוי יותר ממנה, והיא נערכת ג"כ למצב ההעמדה וההתקיימות, הממצע בין ההתהוות מהעדר אל מציאות להתגדלות והתעלות....
ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ט
שישים ריבוא
להבין את מושג הכלל ברום מעלתו צריך שילוו אליו כל המכשירים שיעמידו את הכלל בתור אומה שלמה, שאז יוכר ענין החטיבה של האומה, ובעם ד' אלה יגלה רק אז יתרונם הכללי בתור גוי גדול וקדוש. המכשירים הם הארץ והמספר...ששים ריבוא הוא המספר ההכרחי, לפי תכונת עם ד', כאשר עד זה המספר הי' העיכוב, עד שעמדנו עליו להיות לעם בתחלת היותינו לעם בצאתנו ממצרים. ולהורות ניתן כי לא נתחלפו תנאינו הלאומיים במאומה ע"פ מרוצת הזמן השוטף, כי יסוד לאומיותינו תלויה ודבוקה היא בשם ד' אלהי ישראל הנקרא עלינו ודברו קיים לעד. ע"כ אותו המספר שכלל בקרבו את סכום הדיעות והמפלגות וערכיהם הפרטים מראש מקדם, מספיק ג"כ לעת כזאת להעמיד בנו את הצביון הכללי, ולא עזבו גם עד כה יחידים לומר שהם בדעתם הפרטית יעמידו לנו גדרים לאומיים. כי היה לא תהי', עם ישראל גוי מעולם הוא, שכל כלי יוצר עליו לא יצלח, ילעג למהרסיו החיצוניים והפנימיים. והאוכלוסא שתהי' לא בארץ הגלות כ"א בארץ ישראל, ובמספר הראוי ששים ריבוא, תהי' תחלת צמיחת קרן לבית יעקב, ובה הננו בטוחים שתהי' נאמנה ע"פ רוח ד' אשר עלינו, להקים עדות ביעקב ותורה לשום בישראל להיות לעם לפני ד'. "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו" .
שבת פרק א׳ פסקה כ״ג
תקופת מאה ועשרים שנה, יובל, וחמישים ושתיים שנים. הננו מוצאים תקופת נ"ב שנה לקפיצת זקנה בחיי היחיד. היובל שהוא חמישים שנה הוא אמנם ערך לתקופה מוגבלת בחיי הפרט וחיי הכלל. משמעות המספר חמישים ושתיים היא יובל ועוד שנה של חיבור לעבר ושנה של חיבור לעתיד
לפעמים יתאימו ערך התקופות של איש יחידי לתקופות כלליות ציבוריות, כמו מספר מאה ועשרים שנה של קצבת החיים, אחר מיעוטם מפני ההשחתות הכלליות שעברו, באמרו "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", שהוא חק קצוב אז לכלל האנושיות עד המבול, והוא ג"כ מדה נהוגה אח"כ שע"פ רוב לא יפחתו החיים הפרטיים. ע"כ תציג אותם במספר זה במשה, וכמו שדרשו חז"ל בשג"ם בגי' משה. ובימי דוד הוא דאימעיט שני, והננו מוצאים תקופת נ"ב שנה לקפיצת זקנה בחיי היחיד, כדחז"ל בשלהי מ"ק נ"ב שנה זוהי מיתתו של שמואל הרמתי, ואמרו ע"ז בפ"ק דתענית שהקב"ה הקפיץ עליו זקנה. היובל שהוא חמישים שנה הוא אמנם ערך לתקופה מוגבלת בחיי הפרט וחיי הכלל. החיים מתהלכים כשלשלת, כל תקופה מחוברת היא ברתוקות התולדה עם שלפניה ומתקשרת ג"כ עם שלאחריה, ע"כ נ"ב שנה הוא הזמן המוכרח לקשר תקופה שלמה בעבר ואל העתיד. היובל ישמש תקופתו בחיי הכלל והפרט, כי עם היותו כללי הנה חירות העבד הפרטי והחזרות השדות הפרטיות מגיעות עד הפרט, לאות על היחש שיש בזה להשוות ערך הכלל אל הפרט. ע"כ קפיצת הזקנה שעל הקיבוץ החוטא, כאמור "גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע", האריך בעל הרחמים ב"ה משך תקופה שלמה, עם החיבור המוכרח לשלפניה ולאחריה, למען דעת כי גם הדבר המושחת מצד רשעו, איננו אובד לגמרי במציאותו, כ"א עשה את שלו בשלשלת התולדה. אמנם לולא ההשחתות הי' מאריך ימיו והי' נשאר לאחרית ותקוה טובה. וע"י סילוף הדרך נשאר רישומו באופן מעורר זועה, ועכ"פ את פעולת תקופתו בחיי הכלל עשה. "כי כל אשר עשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע", ו"כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה" .
שבת פרק א׳ פסקה נ״ו
משמעות "מת בחצי ימיו" לעומת "לא יחצו ימיהם"
ימיו של אדם עומדים להחלק לחצאין. המחצה הראשונה צריך הוא להשתלם לעצמו, בגידולו הגופני והחומרי, ואח"כ התורני העיוני והמוסרי. המחצה השני' אמנם ראוי כבר שיחל להשפיע על מה שחוץ לו, להעניק מטובו את הצעירים ממנו למען יוכלו גם הם ללכת באורח ישרה. והנה ישנם אנשים שהשחיתו דרכם אפי' בערך עצמם, והם אינם ראויים אפי' לחיים של המחצית הראשונה, ע"ז נאמר "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". אמנם אותו ת"ח שלפי הראוי לעצמו השלים חוקו, והחסרון הנמצא בו שבגללו היה הוא ראוי למות, הוא לא לפי הערך שפעל הדבר על עצמו כ"א לפי הערך שפעולה של הנהגה כזאת, מאדם רשום כזה, תוכל לפעול על העתיד, ע"כ הי' ראוי לחצי ימיו. אמנם המחצה השניה שעבור הדור הבא, בשביל ההשפעה שראוי לו להשפיע על הסובבים אותו ועל בני הדור הצעירים, שם היה יכול לצאת הריסות גדולות לפי הירידה של המקבלים, יתרחב פרץ קטן המתגלה במשפיע. ע"כ מת בחצי ימיו, למען תת מקום לימוד לזולתו לסור ממוקשי מות וללכת באורח חיים.