מניעות

הקדמת עין איה עמוד י״ט

דרך למנוע חלק מהמקרים של תלמידי חכמים מקולקלים

תורה מביאה לידי כל טוב, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. דוקא תלמוד מביא לידי מעשה, תלמוד שהוא שינון והרחבה יוכל להביא לידי מעשה ולא ידיעה קלה ושטחית. ע"כ התלמוד של המדות הטובות, של הדיעות הנכונות וכל האוצר הטוב הכלול בחלק המוסרי שבתורה, שרק בהיותו מתאחד עם החלק המעשי אז ימלא כל בית ישראל אורה, הוא יכול להביא לידי מעשה זה של זיכוך הדיעות והישרת הלבבות. מריבוי העסק בתלמוד המוסרי והרחבת ידיעתו, יתוקנו המדות, ויראת ד' טהורה תתבסס ביותר, האור הזרוע על דברי חז"ל באגדות יפרש אורו על כל הלבבות השמות אליהם לב, והמקרים של ת"ח שאין תוכם כברם, שלמרות ידיעתם בתורה, מדותיהם מקולקלות עד שהדבר מביא לפעמים חילול שם שמים ושם ישראל והתורה, באופן מבהיל, היה הולך ומתמעט, לרגלי ההכרה הפנימית בחכמת המוסר המדות והדיעות.

הקדמת עין איה עמוד כ״ב

אבל כיון שזנח ישראל טוב, ובנוגע לחלק המעשי שבתורה חלק המאמר-סתום, רצה להיות מתדמה לכל הגוים מה שאין ראוי לו, הנה פרץ את חומת מאמר-הסתום, לא חזק בריחי שערי ירושלים. ע"כ בעוה"ר נסתלקה הברכה והשלום, והשלום הגדול הכללי התלוי בהשלמת האנושיות, שמקושר ג"כ בהשלמתן של ישראל, הנהו מתעכב. ולמרבה השלום, שצריך לבא ע"י מאמר-פתוח, הוא סתום. ואותו החלק של המאור שבתורה, שצריך להפתח באורו על כל אפסי ארץ, הנהו סגור חותם צר, ושערי ירושלים פרוצים ושועלים הלכו בהם.

הקדמת עין איה עמוד כ״ד

גם בימים האחרונים, שהתעוררו יחידים בתחלה, גדולי חקרי לב ואנשי קודש, להרחיב את תורת המוסר ע"פ יסודות החסידות, אשר גם היא הטילה סער גדול במחנה ישראל, ג"כ מדאגה מדבר, מאפס בחינה לדעת מה יהיה דרך רוח חדשה כזאת בהכנסה בלבבות של רבבות עם. ע"כ היתה ההתנגדות והמעצורים דברים מוכרחים, שגרמו לנו רב טוב וחשכו מנזק רב שהיה אפשר לבא מסבת מתלמדים שלא שמשו כל צרכם, שלפעמים גם דיעות היותר קדושות ונשגבות מתקלקלות ונהפכות לרועץ על פיהם....

ברכות פרק א׳ פסקה ב׳

שני דברים שונים יש בטהרה: הסבה של הזמן, שאינה תלויה במיטהר, והסבה של הכפרה התלויה בו. גם בישראל, לענין ק"ש, לענין קריאת שם ד' בכלל, שהוא שורש בחירתן של ישראל, ישנם שני דברים: הזמן, שאם אין עדיין הזמן מוכשר, כגון קודם מ"ת לא הי' העולם יכול עדיין לקבל אור תורה, והי' העולם באפילה, והכפרה, תשובתן של ישראל, להביא אורה שלמה לעולם. והנה לענין קריאת שם ד' בעולם, שתהי' בעת הגאולה השלמה, ע"ז מעכב ג"כ כפרה דהיינו תשובתן של ישראל שהדבר תלי בתשובה. אבל לענין ק"ש של ערבית, קריאת שם ד' עלינו לעצמנו, אין דבר יכול לעכב, אע"ג דמשחיתים מקרו בני, ולא יצוייר עכוב כ"א זמני, מצד ערך הזמן, כמו שהי' קודם מ"ת. אבל כפרה לא תוכל לעכב על זכיות עולמנו הפנימי, הדומה לאכילת הכהן התרומה, וע"ז נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם", וגו' "כי לא יטוש ד' עמו" .

ברכות פרק א׳ פסקה ט׳

שלושת הדברים המעכבים את הגאולה

כראוי לדברי חכמים ז"ל אמרתי לתן עוד כונה שני' במאמר זה, שרומז ג"כ על איחור הגלות. אע"פ שבידו ית' לשוב שבותינו ולקבצנו ולשכון כבוד בתוכנו, אבל יש שלשה דברים מעכבים השראת שכינתו ית' בנו, עד שיתמלאו אלו החסרונות. כי נודע, ישראל ע"י עבודתם בונים פלטרין של מעלה. והשי"ת נשבע: שלא אכנס בירושלים של מעלה עד שאכנס בירושלים של מטה. אמנם כל זמן שעדיין לא נטהרנו לגמרי לתקן כל הפגמים שיהי' הבנין ערוך ומתוקן, אבל כ"ז שעדיין רבו הבקיעים ולא נטהרו המדות והמעשים כראוי, הדבר נקרא כעין חורבה שהכלל חרב בעוה"ר. וכבר דמו הכתובים כלל ישראל לבית ועיר. והנה א"א שתהי' השראת שמו ית' על ישראל כ"ז שלא הושלם התיקון, מפני ג' דברים: הא' שלא יאמרו אוה"ע שרואים מעשי ישראל שאינם הגונים ותראה גדולתם, שיש ח"ו משוי פנים בדבר. והרי כשגלו בני יהודה הי' ג"כ קידוש השם, שאמרו אפי' לבני ביתי' לא נסיב אפי', א"כ יש חילול השם בדבר ח"ו. אבל כשישראל משלימים מעשיהם, יש קידוש השם כשהעמים רואים גדולתם, והכל מכירים שהשי"ת גומל טוב לעושי טוב. ועוד שהשי"ת רוצה שתהי' הגאולה העתידה גאולה שלמה שאין אחרי' שיעבוד, א"כ צריך להמתין עד שיעמוד הכל על בסיס נכון, שלא יתקלקל ח"ו, וזה א"א כ"א ע"י תיקון גדול, מירוק הגליות ותשובה אמתית. ועוד כ"ז שנמצאים רשעים בישראל שלא נבררו והם אינם ראוים להנות מאור ד' ית', א"א שתהי' הגאולה עד שידחו הנדחים מע"ר ויצטרפו הראויים לצירוף, וכמש"כ, "ואסירה כל בדיליך כו' ", וזה שרמזו מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה, שאין השי"ת משרה שכינתו ולא ישראל מתקבצים למקומם כל זמן שלא נתקנו כל הבקיעים, מפני החשד של חילול השם ח"ו, שיאמרו האומות משא פנים יש בדבר. ומפני המפולת, שלא יגרמו העונות לחזור לנפילה חלילה, ע"כ צריך צירוף, שיהי' הדבר מתקיים לעד. ומפני המזיקין, הרשעים שאינם ראויים לראות בגאות השי"ת שידחו, וכמש"כ "והשארתי בקר בך עם עני ודל וחסו בשם ד' " .

ברכות פרק א׳ פסקה י״ב

תלות עבודת הכלל בכוחות הגוף

נראה דחצות לילה הראשונה הוא זמן המנוחה בטבע. ודוד המע"ה מצד שכל פעולותיו בזמן הפעולה הי' רק לצורך ישראל, ע"כ בחר לעשות לעצמו רק בזמן הראוי למנוחה. ע"כ עיקר עבודתו לצורך הכלל אמר "חצות לילה", אבל מצד צורך עצמו אמר "קדמתי בנשף". והנה החילוקים שבין עבודתו לצורך ישראל לבין עבודתו לצרכי עצמו הי' בשלש דרכים: ...ב', החיזוק, שבעבודת הכלל שם כל מעיניו, ולא היו כוחותיו הגופניים מונעים אותו כלל. ובעבודתו הפרטית הדבר תלוי במדות כל יום ושינויו...ר"ז אומר עד חצות לילה, שהי' עסקו בעבודתו הפרטית, הי' מתנמנם כסוס, והי' כח הגוף מתערב בו בתור איש פרטי, משא"כ אח"כ הי' מתגבר כארי ולא היו כוחות החומר מונעים כלל מעבודת הכלל.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ב

הנה ביארנו שענין "אשרי" המכופל בקדושת אלפא ביתא ובפסוק "פותח את ידך", המורה על עוצם השלמות של השגת כל האורות השכליות המושפעות, והרחקת כל הטרדות המפריעות מהשגת התכלית. והנה באמת עוצם זו התכלית אינו בנמצא כלל כעת בזמן הגלות, רק הוא מזומן לעוה"ב, ע"כ האומרו מובטח שהוא בן עוה"ב, שאין מקום בעוה"ז לקבלת זו השלמות.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״א

שלמות האדם מתחלקת לשני ראשים עקרים, והמה ההרגש והשכל, והנה להעלות השכל ולהשלימו אחת [היא] תורת השי"ת המחכימת פתי שבידה סגולה זאת. ולהכשיר את ההרגש להשלימו בציורים קדושים ע"ז נבנתה עבודת התפילה. ע"כ ח"א דאם היסורין מבטלין מהתורה, א"כ הריהם מונעים השלמת השכל, איך יתכן להיותם יסורין של אהבה, שגדרן הוא לרומם את האדם יותר מכפי ערך תכונתו, ואם היתה זאת תכלית אלה היסורין, הלא יותר טוב מבלעדם וישלים אח החק האפשרי לו כפי תכונתו ע"י התורה. וח"א כי לפעמים תכלית היסורין להכשיר את ההרגש במעלה יותר עליונה, ע"כ אינם יסורין של אהבה כ"א כשאין בהם ביטול תפילה, דאי לאו הכי הרי הוא מפסיד על ידם השלמת ההרגש בקדושה שבא ע"י התפילה. אך רחב"א אמר דאידי ואידי יסורין של אהבה הן, דלפעמים מועילים היסורין להכשיר כ"כ את האדם באופן נעלה, עד שאפי' אם הי' עמל בזמן ההוא בתורה ובתפילה, לא הי' משלים כ"כ את השכל וההרגש, כאותו הערך שמועילים היסורין לכונן טבעו בדרך ישרה, עד שאח"כ ע"י הכנעתו, וכח השכלי שמתגבר ע"י חולשת והכנעת החומר, יקנה בזמן מועט שלמות יותר גדולה ממה שהי' קונה אם הי' עוסק בתורה ובתפילה עם תכונתו שהיתה לו קודם היסורין. והביא ראי' מעבד, שע"י מה שאבד שן ועין יצא לחירות ונעשה כל הגוף שלו, אע"פ שתחילה הי' אדם בעל שן ועין, לא הי' יכול לעשות עבור עצמו כ"כ כמו עכשיו, שהוא חסר שן ועין, מפני שתחילה הי' עבד וכל פעולותיו אינן שלו, ועכשיו הוא בן חורין ופעולותיו לעצמו. ה"נ קודם היסורין הי' עבד לתאוות ותכונות שאינן הגונות, אע"פ שהי' עוסק בתורה ובתפילה, לא הי' פועל עליו כ"כ לקרבו לקדושה, כמו עכשיו שנכנע ע"י הדכאות של היסורין, ויגדל אח"כ היתרון נגד הפסד הזמן של היסורין שהיה בהם ביטול תורה ותפילה.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ה

הסיבה לטירדה הנגרמת לאדם העוסק בדברים שבקדושה יותר מדברי הרשות

מפרש אחת לאחת הסוגים של חסרון השלמות הנמשך מצד הכוחות הרעים. הנה מצד נפש האדם החכמה, הי' ראוי שתהי' אהבת התורה והחכמה אצלו בטבע. וכבר נודע מאמרם ז"ל, כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן, ולא הי' ראוי שיהי' מורגש דוחקא בבא העם לשמע דבר ד'. כ"א מנייהו, שע"י הכוחות הרעים הפועלים בטבע לקדר ולהחשיך אור אהבת התורה, ע"כ הוא מרגיש דוחקא, וכל מניעה קלה טורדתו. וה"נ בעסק המצות והטוב והחסד, הי' ראוי שלא להרגיש עייפות מצד טבע הנפש הטובה להשתוקק לדברים טובים, והני ברכי דשלהי, בהיותו רץ לדבר מצוה ולכל דבר טוב, מנייהו הוי...אמנם עוד נמצא שע"י הכוחות הרעים מתרגשות ג"כ מניעות חיצוניות לכל דבר טוב, לבד המניעות שבגופו של אדם, כי הכוחות הרעים נמזגים ג"כ בחללו של עולם והם מתנגדים לכל טוב, ע"כ צריך האדם להתגבר עליהם. ואמר משו"ה הני כרעי דמנקפין, אע"פ שמתנגפים מדבר שחוץ לגופו של אדם, בהיותו הולך לדבר מצוה, ג"כ מנייהו הוי, ומזדמנים יותר עיכובים ומניעות בדבר מצוה משאר דברי הרשות.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ה

דרכי השלמות נחלקות לשלמות עצמו והשלמת זולתו. והנה השלם הצדיק המעולה, יש להסתפק אם הטוב לפניו שיתגבר בשלמות עצמו ומאילי' תמשך השלמות לזולתו ע"י יחידים הקרובים אליו ביותר, או שראוי לותר על שלמות עצמו, להשלים את זולתו. והנה הרוצה להתיחד ולהתבודד הרבה, הוא עולה בעלי' למען לא יטרידוהו יוצאים ובאים, בהיות הכניסה קלה ונוחה. אבל מי שרוצה ג"כ להשפיע על זולתו בהיותו קרוב להם, אף שימשך איזה מניעה בשלמות עצמו, הוא יבחר לו יותר אכסדרא גדולה, אם שיחלקוה כדי שימצא לו עכ"פ מקום לשלמות עצמו, אבל ההתערבות עמו תהי' נוחה וקלה. ובהיות הדרכתו נחוצה לרבים, דרוש ג"כ למעולה שבבתים לכבוד הנכנסים, לחדש הדר הכבוד הראוי לאיש אלקים קדוש. מה שכ"ז לא הי' צורך, אם היתה מטרתו העיקרית שלמות עצמו, שע"ז הי' ודאי מסתפק בעליית קיר קטנה פשוטה, באין צורך למותר והידורים.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ו

טעם שהכורע בתפילה כורע כמקל וזוקף כנחש

הבדלים ישנם בין דרך השלימות של ביעור הרעות הטבעיות מכוחות הנפש, ובין ההתרוממות לחזקה במעלות נשגבות, בין בתואר החיצוני של אופן ההנהגה, בין בההרגשה הפנימית מצד הנפש עצמה איך שמשגת הבדל אלה הענינים. כי דחיית הכוחות הרעים (יעשו) [תיעשה] בהכרח ע"י כוחות טובים המנגדים להם, ובראשם כח הבינה והשופט, והם נדחים שלא מדעת וחשק עצמם, שהרי ברצון הפנימי הטבעי הי' כל כח חפץ להתרחב ולהתחזק. אבל הכוחות הטובים שמוסיפים עז וגבורה מוסיפים הם מעצם כח החיים הנטוע בהם, שמוסיפים אומץ ומתחזקים כיון שבבחירה הטובה מסיר האדם המניעות והמסכים המעכבים מאור הנפש. אמנם בתואר החיצוני, הנה סילוק הרעות, כל מה שימהר האדם לנער מהן חצנו הוא משובח, וברגע אחד יכול האדם לעלות משפל רעות מוחלטות עד רום טהרה וסילוק כל רע, מכח גבורת עז הבינה, שהיא יסוד התשובה הנטועה בנפש. מה שא"כ [בזכיה] אל המעלות הקדושות, שבהן ישנן מדרגות רבות זו למעלה מזו, שצריך תמיד לשמור כח ההדרגה, וכיון שחותם כל המעלות היא דעת ד' ועלי' כבר נאמר "במופלא ממך אל תדרש", ע"כ צריך כל אדם להתנהג בעלייתו בנחת והדרגה, וכ"ה לכל היתרונות הנפשיים. ע"כ כי כרע, שמורה על הכנעת הכוחות הרעים, כרע כחיזרא, שנכפף לא מכח החיים שבו, כ"א מכח מכריח חוצה לו, גם לא בהדרגה כ"א בבת אחת. וכי זקיף, שמורה על העלי' והשגת המעלות ויתרונות הקדושה ודעת ד', זקיף כחיויא, שנזקף מכח החיים העצמי שבקרבו, ובנחת והדרגה, כדכתיב "וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום" .

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ט

יש מי שלא יוכל להשיג מפני שנפשו בכללה לא באה למעלה עליונה. אמנם יש שעצם נפשו מצד קדושתה ויתרונה תוכל להשיג נשגבות יותר, ע"כ היא עומדת מחוץ לגבול הנפשות השפלות. אמנם איזו מניעה מוסרית תעיק על כחות הנפש, שלא תוכל להתעדן באור העליון, אע"פ שלא היתה לו מניעה טבעית מצד עצם נפשו. ונפ"מ יש ביניהם, כי מי שלא בא עד המעלה העליונה הוא מעוכב בשורש יצירתו והויתו, לא יוכל כלל להתרומם כ"א בשינוי מהותו. אבל מי שמוכן, אלא שחק ממוסר מעכבו, אין עיכובו כ"א מקרי, ויוכל המקרה להיות סר ע"י תפילת צדיק וגזירתו, שגם הוא חק ממוסר מהשי"ת, לחק חוקי המוסר והצדק הכוללים, שיהיו דבריו של צדיק והולך משרים פועלים וקיימים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ז

יש מניעת היכולת מפני חק היושר והגזירה שמצד החכמה, כענין שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך", וזאת המניעה אינה דבקה בעצם בעלי היכולת מצד אי אפשרותה, אבל המניעה שמצד אפיסת הכח היא מניעה דבקה בעצם בעל הכח. והנה מה שמחייבת החכמה העליונה האלהית ראוי לומר שלא יצויר יכולת שלא לעשות ככה, אבל אין זה הכרח כלל, כ"א מפני שלא תתן החכמה העליונה מציאות לצייר שיהי' בחפץ עליון ית' דבר שלא כפי היושר האמיתי. ע"כ דייק לומר "מבלתי יכולת" דבק אל "השם", תשש כחו כנקבה, שמניעת וקיצור היכולת טבוע בה בהכרח, ולא "יכול" שמורה ג"כ על מניעה שכלית רצונית.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ג

הדרך להתמודד עם הרע הקיים באדם

התגברות האדם על הנטיות הרעות, ללכת בדרך הטובה והישרה אשר ד' דורש מאתנו, היא בשני אופנים: התגברות פנימית על כוחותיו הרעים ע"י הכרה פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצונות ההוות בעולם, שעלולות לבטל את האדם מאשרו ושלימותו. ולהגביר הטוב בכחות הפנימיים מיוסדת ע"ז עבודת התפילה שהיא עבודה פנימית בלב. והקרבנות מיוסדים ביחוד על יסוד ההתגברות של הכחות הטובים על המפריעים מכחות שחוץ לגופו ונפשו של אדם, דהיינו כחות הבהמיים שבעולם החיצוני. ע"כ אמר שגדולה תפילה יותר מן הקרבנות, שרבת הערך היא ההתגברות הפנימית על כחות עצמו הרעים מהתגברותו על מניעות חיצוניות. כי העסק האמיתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברותו לצד הטוב שבו בעצמו נגד הכחות הרעים הטבועים בעצם טבעו. ואולי מדקאמר בקרבנות "למה לי רב זבחיכם", מורה שאין תועלת כלל בהפעולה החיצונית שכל עקרה אינה באה להורות על ההתגברות הנחוצה לאדם על המכשולים החיצונים, וכיון שאינו חפץ בדרך הטובה אין תועלת כלל בקרבנות. כי המקרים החיצונים במקומם הם עומדים אלא שהאדם בבחירתו ינצחם, ועבודת ד' תהי' לו לישועה להגדיל כח נפשו לטובה. אבל בהיותו פונה בבחירתו לדבר רע אין תועלת בהוראה ע"ז ע"י פעולה, ע"כ אין בהם שום יתרון. אמנם אצל תפילה לא אמר "למה לי", כי ודאי שעת התפילה בעצמה שבה מתגבר כח הטוב הפנימי על כח הרע, הוא דבר טוב בעצמו אע"פ שאינו פועל גם את יסוד פעולתו על הליכות החיים, אלא כיון שאין בו התועלת האמיתית, לישר ג"כ דרכי החיים, לא תוכל להגיע ממנו תועלת של השגת המבוקש ע"י תפילה, אבל לא אמר שאין בה הנאה של כלום.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ז

הסימן לקבלת התפילה מיד ולאחר זמן

ובמשנה ליתא "כך מקובלני" כ"א "אם שגורה תפילתי בפי". י"ל שהסימן של "שגורה תפילתי בפי" הוא בכלל על התקבלות התפילה, אפי' כשתהי' נעשית הבקשה לאחר כמה שעות וימים ושבועות. וי"ל שדבר זה הי' משיג גם מסברא, שאם שגירת התפילה מנועה הרבה, שאז הוא אות שנדחית לגמרי, ואם היא שגורה הוא אות שיענה, אבל אפשר שתעשה הבקשה לאחר זמן. אבל בקבלתו הוסיף שהסימן הוא מובהק כ"כ, עד שאפשר ג"כ לחלקו למדריגות, עד שאם יראה ששגירת התפילה היא במעלה עליונה מאד, תהי' לאות שהבקשה התקבלה מיד באין שום עיכוב כלל, כעובדא דהכא שמיד באותה שעה חלצתו חמה. וע"ז הי' צורך לו להיות נעזר מקבלתו, ולא הי' יוצא לו מסברא או מדרשת המקרא ד"בורא ניב שפתים" לבדה.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

וההפך מרשים שיבוש בכח המדמה היפך ההוראות הטובות של אלה המניעות, ושיבוש [כח] המדמה הוא מקום לכל ההפסדים הבאים מכחו במוסריות ובגופניות. הכח המדמה בהשתבשו, הוא גורם לתאוות רעות שראוי להיות מלא מהן בושה וכלימה, ומכסיפות את אור פני האדם והצלם האלהי שבו. וזה תכסיפית, מגזירת כסף חמדה, וכיסופא - בשת בארמית, והכספה - כחישות ומיעוט ההבהקה, שהוא נפילת אור הנפש הבא מכח נביכת הכח הדמיוני שבאדם ונגעי בנ"א שהוכנו לשבט אלוה על איש הולך באשמיו, רק בשיבוש הכח הדמיוני מוצאים הם מקום לפעל הצער הפחד וכל אלה הציורים הרעים הנמצאים בעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ז

...שלשה דברים אלו פועלים את פעולתם ביחש אל דעת האלהים וקרבת עבודתו בדרך ישרה. וזהו שמכריז עליהם הקב"ה בעצמו. רעב, "כי קרא ד' לרעב", כי יקרא ד' לרעב הוא מרעת יושבי הארץ שפרקו עול מלכות שמים מעליהם והשליכו לארץ משפט וצדקה יען שבעו וירם לבם, ע"כ יכנעו ע"י הרעב וישובו מרעה, ישובו אל ד' לקרא בשמו ולדעת דרכיו. הרעב ישכילם כי לא לאדם ללכת בשרירות לבו ולאמר רק הב הב למלא כל חפץ זדון ותענוגי הוללות, כי ילמדם לשמח בלחם לשבע, ויודו ע"ז לד' חסדו עת ישובו להם שנים כסדרן. ע"כ הרעב הוא המניע הישר אל ההטבה התרבותית לדעת את ד', בלא צורך לסבב סיבות מסיבות שונות. וכן השובע בא יבא בארץ כשיעמדו בני אדם במצב הגון וטוב, עד אשר יפנו ברוחם הטוב רק להשכיל ולהיטיב, ונדיבי לב כאלה יקרי רוח החפצים רק בצדק וחכמת לב, כל אשר יסורו מהם המניעות המעכבות את ההשלמה האנושית כן ירבו להתעלות, ויהיו יותר קרובים אל אור ד', ע"כ השובע הוא ג"כ האמצעי הישר של קרבת אלהים, במצב הטוב של החברה האנושית, והקב"ה מכריז עליו בעצמו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ב

הנבואה היא כח אלהי נמצא בכלל המין האנושי, ויוצאת אל הפועל ביחידי הסגולה מהאומה היותר ראויה להיות מרכז התורה האלהית בעולם, וכל דבר שימצא בצד השלם שבו, במעולים שבמין, א"א שלא תמצא הכנה לזה בכל אישי המין. ע"כ כ"א מישראל יש בו הכשר לנבואה, אמנם ההכשר ההוא גורם מניעות מצד חסרון ההתפתחות השכלית והמעשית בתכלית המעלה, שלא יוכל לצאת אל הפועל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ו

הרעות הבאות לאדם יהיו או מיד אנשים בעלי בחירה מונעי טוב או עושי רע, או מיד בעלי חיים שמבקשים תועלתם באבדן זולתם, או מכחות הטבע המת. וכל אלה מסובבים ע"פ השגחה עליונה בתכלית מדוייקת ומצומצמת מאד. ע"כ למדנו בזה בשלשת מיני הרעות שהיו מסיבת ההצלה. רעת לב האנשים דלא יהבו ליה אושפיזא, רעת הטורפים מבע"ח, וכלל ג"כ בזה בין הרעות המונעות ההצלחה החומרית, כאכילת החמור הצריך לו בדרכו, בין אבדן התרנגולא שהי' אצלו שימוש רוחני ומוסרי, להנער לעסק התורה והתפילה, שכולם מתהפכות לטובה ע"פ ההשגחה העליונה ועין ד' אל יראיו. ובין הרעות הבאות מ[הטבע] המת, הזיקא דכביה לשרגא, אפילו המניעה של האור הטוב המשמח לב ונפש ג"כ תיהפך לטוב. ע"כ לא יבהל האדם, לא ברבות עליו צריו ואויביו מקרב החברה האנושית, ולא בהמנע ממנו מתגרת יד המקרים הרעים גם אור תורה תפילה ועבודה ועונג החיים, כי הכל הנה מערכות נערכות לסדר את ההצלה וההצלחה הכמוסה. ע"כ ראוי שירגיל האדם עצמו תמיד את טעם הטוב הצפון בתוכיות הרע, ואז יהי' לבו עליו טוב תמיד, ויגבר חיילים בתורה בדעת ביראת ד' וכל מדה נכונה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״א

יש למנוע עיכוב בהתפתחות היחיד בשל אופי הסובבים אותו

משפט כל הכחות שכשהם מתערבים יחד הם מעכבים זע"ז ומונעים כ"א השלמת זולתו. אמנם כאשר כ"א יצא בפני עצמו לפעל הגמור כאילו הי' לו תחום בפ"ע יצא כל כח כלול בהדרו, ולמקום שימושו יהי' עתיד להשפיע טובה שלמה. ע"כ ביצירת הנפשות שלפיהן יצטיירו הגופות ג"כ, דו פרצופין ברא הקב"ה. למען יהי' כח הרגש מלא ומוקף בכל צדדיו בלא שום הפרעה מהתרחבות השכל והמשפט, וכח השכלי ג"כ יהי' בכל חזקו עלול להשתלם בלא שום מניעה מכח הרגש.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ס

אר"ח ב"א אמר רב, ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב כו'. העונג מתיחש לכל דבר ע"פ תכונתו, כשיהי' נשלם כפי התעודה היותר נשגבה המוכנת לו. והנה בין כל כחות המציאות יש כחות פועלים וכחות נפעלים. מובן הדבר ששלימות הכחות הפועלים הוא שלא יהי' להם כל עיכוב ומניעה מלפעול פעולתם, ושביתת הפעולה הוא נגד חקם והפך עדונם. וכחות הנפעלים ענוגם הוא קבלת הפעולה והמנוחה, ואם מחסרון פועל בהם יצטרכו המה לפעולה, ה"ז הפך ענוגם.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו. וכאשר כל דבר היוצא מחוג טבעו ע"י הפרעות חיצוניות, אז בהיותו נשמר להבא מהדברים המזיקים, הכח הטבעי בעצמו ימשכהו אל תיקונו, והזמן יבנה את הנהרסות. אף כי לפי הנדרש להגביר את כח הטוב יותר מכפי המדה החקוקה בטבעו, כדי לישר את המשקל ולהגיע עד התכונה הטבעית אשר אבדה ממנו, צריך עכ"פ ג"כ דברים ומעשים בפועל, חוץ מהשפעת הזמן בעצמה, אמנם צריך לעולם לדעת כי הכח העיקרי הוא הפעולה הפנימית הנובעת ממקור הטוב שבטבע הנפש האלהית, כשנפתחו מוסרותיה, וחדלו המעשים המפריעים אותה מהיות מתקדשת מטומאתה. וזאת הידיעה תפעול לטובה על הידיעה הפנימית ברוממות מעלת האדם, עד שמה שמקושר בזכרון כזה, הוא באמת הקישור היותר אמיץ אל הטבע והמציאות מצד הערך המוסרי. והנה, הטומאה היא ודאי חטא או תולדתו, [וכדי] להביא את האדם למצבו המאושר שהיה טרם נטיו רגליו, צריך הוא המשך זמני אחרי [ש]חדלה ממנו טומאתו בפועל, כדי שיתעוררו כחות נפשו לטוב, ועם זה צריך ודאי למעשים טובים וקדושים המקרבים אותו אל השי"ת, אחרי התרחקו. זה נבין מהערב שמש מצד אחד, ומכפרה מצד השני. אמנם מבלעדי הבטחון בשם השי"ת, הנקרא על עמו ונחלתו, ועל חביבות האדם שנברא בצלם, היה הציור נותן שהעמידה על מכון הטוב היא העלאת מעלה יותר מחק הטבע אצל הנפש, והיתה אז הטומאה מוטבעת, והטהרה מעלה עליונה, גם מתנגדת לטבע האדם. כפי מושג זה לא יוכל המשך הזמן בעצמו לעשות דבר למילוי הטהרה, והכפרה הבאה מעבודה המיוסדת בפועל שמחוץ לנפש היתה באמת המעכבת את הטהרה, ואז לא היה המובן של המוסר ע"פ הערכה טבעית לנפש נחקק כלל, וכל קשר אל הטבע והמציאות לא יוכל לפעול את התוצאות הטובות שאליהם הננו נושאים את נפשנו, לאהבה את השם יתברך, וללכת בדרכיו...אבל לענין ההכשר המתיחש לק"ש של ערבית, המתיחש יפה לכהנים האוכלים בתרומתן, כפרה לא מעכבא, והיא היא הידיעה העליונה המעמדת את האדם על טהרת הטבע, להיות דבק ביוצרו, ע"י הסתכלותו במעשי ד' בתכלית ההשכלה המוסרית שבעומק הטבע והמציאות, עד שראוי יותר לתלות בזאת ההלכה התורית את זמן קבלת עול מלכות שמים, מלתלותה ביחושה הטבעי שהיא צאה"כ. והרחקה זאת מיסוד הטבע, היא באמת הקרבה והעמדה על יסוד עז וקיים, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד, למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך". טבע המציאות, שורש האמונה והמוסר, וכל החוקים שבטבע הרוחני והחומרי, כולם עומדים הכן לפי התכנית הגדולה של עבודת מלך עולמים ב"ה וקבלת עול מלכותו, "כי הכל עבדיך", ומצד טבע המציאות הם מוכנים לעבדך, ואם יתחולל כח מפריע, מדי יעבור וישקוט ישובו לטבע עבודתך הקיים באמתת מציאותם, וכפרה לא מעכבא.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ט׳

תכונות היום והלילה פועלות את חותמן ביחש הנפש החושבת, פעולת הצירוף אל הכלל מהיום, ופעולת ההתיחדות בפרט [מתיחסת] אל הלילה...והנה הזמן [של] בין השמשות, אם נחשבהו נבדל בתכונתו מן היום גם מן הלילה, עלינו לצייר שאותו הציור הכהה, העולה מהמציאות בזמן שההכרה הסביבית נחלשה, והפנימית ותולדתה הרחוקה לא באה עדיין למדרגתה, שאינו בכלל הבנין של תעודת היום והלילה, ש"יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת". אבל כשאנו מעמיקים בעומק העיון ע"פ השקפה מקפת, הננו מכירים שגם הציורים הכהים בכלל השלמת המציאות הם. ע"כ הציורים החיצוניים הכהים מצטרפים עם הבהירים שלהם לא לגורעם כ"א להשלימם. וכן הציורים הפנימיים הכהים, ותולדותיהם הציורים של העולם הרחוק מאד הבא לרגליהם, הם מצטרפים ג"כ לשכלל חותם השלמת הציור עם חבריהם, הציורים הבהירים, יחדיו. ע"כ אין לנו לחשב כלל את זמן בין השמשות לענין מובדל, כ"א הוא מצטרף ליום או ללילה. וע"כ גם אם יש נקודה שלילית במציאות, לא תשפיע לגריעותא על הרשמים הנפשיים. אע"פ שהיתה מוכשרת בעת יציאת החול וכניסת הקודש לבריאת המזיקין, מ"מ לא תעכב על השלמת הנפש האנושית, ביחושה אל העולם, מפני שהוא כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

ע"כ בכל השלש משמרות דהוי הלילה, על [כל] משמר ומשמר הקב"ה שואג כארי, שנאמר ד' ממרום ישאג, לעומת רוממות השכל, שהי' ראוי להתגבר במין האנושי בהתיחדו עם שלמות עצמו. וממעון קדשו יתן קולו, לעומת כח הרגש הנשפל ונדחה. שאוג ישאג על נוהו, לעומת המעשים, שזהו יסוד נוה ד' בעולמו, "מקדש ד' כוננו ידיך". אמנם אע"ג שאין הדבר ניכר איך המהלך הולך לעשות את חפץ השי"ת באחרית, מ"מ ידענו ברור שהגבורה העליונה תבא לתעודתה. ע"כ היא רק לערכנו מתאחרת, ואין אנו מרגישים את מהלכה, אבל מ"מ היא פועלת את פעולתה לבא לתכליתה לקץ הימים. ע"כ השאגה היא כארי, הבטוח בכחו כי עז, ימין ד' רוממה.

שבת פרק א׳ פסקה א׳

...וכל דבר מזדמן אפשר שיקרו סבות מעכבות שלא תבא ההזדמנות בכל עת. ע"כ אין ראוי לשום קו להנהגה כ"א מה שהוא בערך חק קבוע לשכל האנושי, דהיינו הוצאת האמת אחרי ההתיחדות הגמורה בענין הנידון....