מורכבות

הקדמת עין איה עמוד כ״ד

גם בימים האחרונים, שהתעוררו יחידים בתחלה, גדולי חקרי לב ואנשי קודש, להרחיב את תורת המוסר ע"פ יסודות החסידות, אשר גם היא הטילה סער גדול במחנה ישראל, ג"כ מדאגה מדבר, מאפס בחינה לדעת מה יהיה דרך רוח חדשה כזאת בהכנסה בלבבות של רבבות עם. ע"כ היתה ההתנגדות והמעצורים דברים מוכרחים, שגרמו לנו רב טוב וחשכו מנזק רב שהיה אפשר לבא מסבת מתלמדים שלא שמשו כל צרכם, שלפעמים גם דיעות היותר קדושות ונשגבות מתקלקלות ונהפכות לרועץ על פיהם. אמנם עתה אחרי הרעש, הנה נולדו לנו ג"כ ע"פ תורת החסידות גידולים חדשים, אשר גם מהם נקח לעבוד את ד' אלהינו, ולהרחיב דברי אמת וצדק בתורת המוסר והאגדה להיות לנו למאורות, כי ע"פ ריבוי השיטות ירבו בירורי הדברים. ובזמן שכולן פונות למטרה אחת לדרך העולה בית אלהי יעקב, הנה אלו ואלו דברי אלהים חיים המוסיפים עז ותעצומות לישראל, ומחדשים בכבוד פנים מאירות בתורת אמת, להגדיל תורה ולהאדירה...כן בדברי אגדה, בהלכות דיעות וחובות הלבבות, כל אשר הרחיבו וחדשו גדולי ישראל מעולם בכל מקצעות האגדה והמוסר, רבותינו הראשונים והאחרונים וחכמי המוסר שבכל דור ודור, אע"פ שיש בהם שיטות שונות ודרכים שונים, מ"מ כולם עולים בקנה אחד, ומיוסדים להאיר אורן ונרן של ישראל, ולהטות את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים. ע"כ בכולם לפי רוב חילוקיהם ושינוי דרכיהם נמצא ברכה, וברבות הידיעה השינון והלימוד, ירבה השלום האחוה והריעות, ולכל אחד משלומי אמוני ישראל יראי ד' וחושבי שמו יתברר שמכל (עמ' כה - ) חילופי השיטות והדרכים, נצמח לנו זרע השלום והברכה בדרכי התורה ועבודת ד'.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״א

היכולת להכיל את מציאות הרע בעולם כאמצעי להופעת הטוב

שם יה הוא מיוחס להנהגת העולם כל זמן שלא בא עדיין לשלמותו והחסרונות שולטים בו והרע והרשעה עוד לא אפסו מן הארץ. כדברי חז"ל על פסוק "כי יד על כס יה" שאין השם שלם ואין הכסא שלם כ"ז שיש רשעה בעולם, עד שימחה זרעו של עמלק, ודיו לעולם להשתמש בשתי אותיות. והנה קשה מאד לאחד שבחו של הקב"ה עם שמו, כל זמן שהעולם מתנהג ע"פ דרך זה, שיש מקום לרע לפעול להרע ולעשות חמס עול. כי שמו הגדול יתברך הוא קדוש, וישר ד' צורי ולא עולתה בו, ופעלו ישר ותמים. והנה כשאנו מחברים שבחו לשמו השלם, שמורה על ההנהגה העתידה להיות לעת שיתקן העולם במלכותו, ורוח הטומאה יהי' אז לבער והרשעה כעשן תכלה, אז יכירו וידעו הכל כי ראוי לשבח שבח שלם לשמו הגדול. אבל בעוה"ז לפי ההנהגה הזמנית, שעינינו הרואות הרעות הגדולות ההוות בעולם, איך אפשר לחבר השם הגדול עם השבח. שאע"פ שנאמר שרובה של המציאות היא טובה והרע מועט, אבל אין לחבר השם עם השבח. והללויה כבר ביארו חז"ל בערבי פסחים, שהוא גדול מכל השבחים מפני שיש בו שם ושבח בבת אחת. אמנם כ"ז הוא רק טרם נשא עין למרחוק ונשכיל לדעת תכלית הרעות, איך שיותר נעלה ויקרה היא טובת המציאות בהיות הרע נמצא ויתבער מן העולם, יותר מאילו לא הי' נמצא הרע כלל בעולם, בההשקפה הרוממה הזאת יצדק לחבר את השם והשבח גם בשם יה שמורה על ההנהגה הזמנית שנותנת מקום להרעות להמצא. ע"כ לא אמר דוד הללויה, עד שראה במפלתן של רשעים, והשכיל לדעת כי טובה היא לעולם מציאות הרשעים ומפלתן, יותר מאילו לא היו רשעים בעולם כלל. א"כ אנו רואים שהרע שבעולם הוא מוכן לתכלית שכולה טוב, ע"כ כשראה במפלתן של רשעים אמר הללויה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

הבנת דברי תורה ודרכי יראת ה' לעומקם בהמון, תתאפשר בסייעתא דשמיא במסיבות הזמן כשתהיה השעה דורשת

כשם שיסוד התורה הוא קבלת עול מלכות שמים דהיינו אחדותו ית', ועול מלכותו ועול מצות הם תלויים זה בזה, כי המוציא לאור תכלית אחדותו הוא רק עול מצות, כמו כן הוא יסוד תורי, חסנם ומעוזם ותקפם של ישראל. כי בהיות תכלית המצות אחדות ה' ית', ואחדותו ית' אינה נודעת בעולם כ"א ע"י ישראל, ע"כ המצות הן מקימות את ישראל לפניו ית' לעם. ומה שישראל הם חיים וקיימים ועומדים לעד, זה יוביל אל תכלית של אחדות ידיעת ד' בעולם. א"כ שייכה מאד לק"ש פ' בלק, המדברת בנצחיותם של ישראל, שהיא הקשר שמאחד יסוד אחדות ד' עם עול המצות. אלא שכיון שא"א מפני טורח ציבור. ובאמת לא כל הדעות יכולות להבין ערך הנעלה של המצות ע"פ תכליתן הלאומית, ואיך הוא דבק בעצם התכלית של אחדות השי"ת, ולומר זה הפסוק לבדו, כמו להשריש דעה נפרדה לעצמה ע"ד תכליתן של ישראל ומעוזם הלאומי, שבזה יתעוררו רגשות לאומיים שהוא טוב מאד לחזק כל כושל. אבל כל פרשה דלא פסקה משרע"ה לא פסקינן, וכל הדיעות המחוברות עם השייכות להן ע"פ ד', צריכות מאד להשמר שלא תצאנה לבדן. ע"כ הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצות, הרי יסודתה בהררי קודש. אבל בהפרדה ותצא רק לגבול חול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ, שהיא רק אהבה חמרית לעצמה, היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם ד' מלבות עם ד'. אמנם רגש עול מלכות שמים בחיבורו עם עול מצות, גם בלא הידיעה הפרטית של התכלית הלאומית רגשי הלאומיות הטובים אי אפשר שתחסרנה לגמרי, גם התכלית עכ"פ יהי' יוצא, כי ע"י תורה ומצות יעמוד ישראל לעד, ורוח ד' תניחהו לרוממו לתכליתו, ודבר אלקינו יקום לעולם, ואם שתוסיף תת פרי' בהיותה מתבארת יפה, ככל ידיעה טובה של שרשי תורה שמוסיפה טוב ושלימות, אבל א"א לקבע זה בחובה מפני טורח ציבור, כי לא רבים יחכמו איך ללכת בדרכי תורה ויראת ד' באמת ע"פ השקפה זו הדורשת דעה והשכל. ודי לנו בידיעה זו שבקשו לקבע, שמזה נדע שכשתהי' השעה דורשת, יתפרשו אלה הדברים ג"כ בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת ד' במסיבות הזמן, שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם אל תכליתם, בזמן זולת זמן.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ב

הצורך בכוחות החומריים הרעים והפחותים להתעלות האדם והעולם. הצורך באנשים פחותים לשם כך

האדם הפרטי והעולם הם דומים בהנהגתם לשלימותם. באדם ישנם כוחות טובים ורעים, הרעים כשהם יוצאים לפעול אם יהיו מעוכבים שלא יצאו כלל אל הפועל, יהיו הרבה דברים טובים חסרים שצריך להם כח הכוחות הרעים וחזקתם וקשיותם. אמנם אם יצאו בלא שום מונע, יעברו גבול ויביאו את העולם למצב נשחת מאד. בתורה נרמז, כי יצא תחילה עשו, שהוא הנושא של הכוחות הגסים, אמנם יעקב לא מנע יציאתו, אבל ידו אוחזת בעקב עשו, שלא ילך כרצונו בלא גבול. אמנם כאשר הכוחות הרעים יצאו אל הפועל, אין די במה שהכוחות הטובים לא יניחו אותם לעבור גבול, כ"א העיקר הוא שצריך שיסורו למשמעת הטוב ויהי' הטוב השר והשליט עליהם, אז תצא ההשתלמות בכל הדרה, וע"ז יורה שם ישראל שבא אח"כ "כי שרית עם אלהים ועם אנשים". ע"כ גם בהיות הטוב עסוק בסידור הכוחות הרעים צריך הוא מ"מ לשום מתג ורסן שלא יפרצו גבול להתחזק יותר מדאי במציאותם. כי אם יהיו חזקים יותר מדאי לא יסורו למשמעתו, ע"כ יעקב טפל לישראל. גם בכלל העולם לא הי' אפשר שכלול בעולם בשום אופן לבא, כ"א בהתחזק ג"כ הכוחות החומריים ואפי' הפחותים שבהם, ובאו ע"י אנשים שלא השכילו לאחוז בטוב ולשאוף לשלימות האמיתית. כחן של ישראל שהודיעו דעת ד' ודרכיו, שהם צדקה ומשפט וחסד בעולם, שם רסן שלא יוסיף הרע להגדיל עקב יותר מדאי ולשלול לגמרי את רוח הנדיבה של האדם. אמנם כ"ז שישראל בגולה, פועלת פעולתו זאת בהעלם ומועלת עכ"פ להשביח שאון גלי רעת הירוס המוסר וחוזק הרשע. אבל כשירים ד' קרן עמו, אז יהיו גם המסדרים את הכוחות החומריים הנתונים לכל עמי הארץ, איך יפעלו כל אחד לתכלית למען הטוב והצדק. ע"כ ילכו עמים רבים אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, לאמר יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. ומ"מ גם אז לעת השלימות הכללית, שיהי' העיקר הסידור השלם, צריך יהי' להנהיג סדר ג"כ כדי שלא יתרומם הרע החומרי המביא לפריעת מוסר ולשבור מוטות הצדק, כאמרם ז"ל "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנים יקולל" באו"ה כתיב, ובישראל נאמר, "בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים" .

ברכות פרק ב׳ פסקה ד׳

היחס הראוי לסיבוכי המציאות

האחדות מובנת בהיותינו יודעים ששליטת השם ית' היא מיוחדת, בהתחלת הסיבות הראשיות המסבבות אל כל המון המעשים, שהמה בערך השמים, ובגמר כל מגמה ותכלית שימצא שיהי' נפעל, שהוא כערך הארץ, ובכל האמצעיים הרבים והסיבובים השונים, והמסובכים, לפי השגתינו, שהם דומים לד' רוחות העולם, הממוצעים, כמחברים, לפי הציור החיצוני, השמים עם הארץ. והנה עקר פרי המשרים לפעולות הטובות וההנהגה הטובה, היוצא מלימוד האחדות, הוא למען נדע להתנהג, בכל האמצעיים הנראים כמפוזרים בארבע רוחות השמים, לאין תכלית ומטרה מאוחדת, רק לתכלית הטוב והנשגב, ע"כ עיקר האריכות הוא בד', הרומזת לד' רוחות השמים. אמנם בשים לב לסדר את האמצעיים בתכונה יפה והגונה, הדרך המביא לזה הוא להסתכל כפי האפשרי אל ערך רוממות העצה העליונה שהסבה כל המון המעשים לתכליתם, ואת ערך התכלית הנשגבה בפעולתה בהגלותה לעין כל בהדרה, "וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר", שזאת תכשיר את המעשים ותרוממם. ע"כ לא יחטוף בחי"ת, המורה שמים וארץ, כציור ז' רקיעים וארץ, שהוא ערך אל התחלת הפועל וגמר תכליתו, או כערך הזמן, ז' ימי השבוע, ומה שהוא למעלה בערך ממנו, שהוא צורת ח', שמנה, מעלה אחת למעלה משבעה, שהם ציור הזמן. כי בהשכח לגמרי ערך ההתחלה והתכלית, יצערו המעשים ויפלו מערכם, ע"כ לא יחטף בחי"ת.

ברכות פרק ב׳ פסקה ז׳

אחדות אמיתות התורה, החיצונית והפנימית

ידענו שהענינים המסופרים בתורה והאמורים בה ובמצותיה, יש בהם נעלמים, ענינים גדולים ומושכלות זכות וצחות, לבד הדברים הפשוטים. אמנם לענין האמתות, מדת האמת נוהגת בענינים הפנימיים כבענינים החיצונים. א"כ יש כאן שתי אמתיות, הפנימית והחיצונה. אמנם יפה כתב בשל"ה, ע"ד הזוהר, אורייתא כולא סתים וגליא, ושמא דקוב"ה סתים וגליא, שהצד החיצון מתאחד בתורה עם הצד הפנימי. והביאור הוא שהענינים המושכלים הם המה כערך סיבות ותכלית, שיבאו הדברים החיצונים כדי לסבב את הצפון בהם, א"כ האמת היא אחת. וכך נאה לתוה"ק האחת היוצאת מד' אחד, שיהיו כל עניני' מתאחדים. ע"כ ראוי להראות, שהאמת היא אמת אחת, המתגלה לפי ערך המשיגים בגוונים שונים.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ׳

אחדות שגורמת פירוד

...ע"כ הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, מראה לדעת שאינו מכיר שיסוד השלום וקיומו הוא תלוי רק ע"י הכרת דעת את ד' והיא הסבה הראשית המקיימת את השלום לא בארח מקרי רק בדרך עצם, וחושב שייסד השלום מפני ההכרה הטבעית, אבל ענינה הוא רק אהבת עצמו, והחיבור הזה מביא לידי פירוד, כאילו עשאו במה, שחשוב חיבור לפי הנראה וקיבוץ לנפזרים לעבודת ד', אבל הוא מפריד אל התכלית הגדולה. כמו כן המתחזק באנושיות מבלי להזכיר שם שמים ולהורות שיסוד השלום בעולם הוא שמו של המלך שהשלום שלו ב"ה, אף שהוא מאחד לשעה, אבל ע"י מיעוט הכרה בכבוד שמים, יתגדלו בהכרח התכונות הרעות, ואהבת כל אחד לעצמו תתרבה, עד שלא יכון מצב השלום ויהי' חיבור שסופו מביא לפירוד וחסרון גדול.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ב

הציור דבמה, הוא שאע"פ שמצד עצמה הי' הדבר טוב, אבל ראוי להאסר מפני היותו מפסיד לדבר יותר נשגב וטוב, דהיינו השלום שיבנה ע"פ ההכרה של דעת את ד'....

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ג

והנה בכל דבר נוכל להמליץ פנים ואחור. היינו צד העקרי והחשוב הוא פני הדבר, וצד הטפל הוא אחוריו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ב

במכלול השלימות יש שלימויות שונות ולכל אחת יש את מעלתה המיוחדת

התשובה היא שלימות מצד עצמה, שהרי נברא האדם חסר ומשתלם הוא ברצון קונו והוא יותר מועיל מאילו נברא שלם. א"כ יש אופן שתיקון של עיוות הוא עולה בדרך יותר נעלה מאילו לא הי' עיוות כלל. וכ"ה בחוה"ל שיש לפעמים שב גדול מצדיק גמור. וזה ניתן להאמר אפי' למ"ד צדיקים גמורים עדיפי מבע"ת, מ"מ יש שלימות מיוחדת שזו השלימות התשובה דוקא משלימתה. אלא שהדבר שקול אם אותה השלימות שיש לצדיק גמור, אינה מכריעה ג"כ את זו השלימות של התשובה. אבל אמתת המצא שלימות כזו הוא נמנע, מאחר שחק התשובה נברא בעולם לשלימות.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ח

והנה אם נבקש בחינה במקום התנגדות שתי רוחות כמו אלה איזה תתגבר למען דעת אם ראוי איש כזה לשפע חסד עליון, נדע מהנהגתו, אם יקבל טובת ד' בצמצום ועוד החסרון רב לפניו, שמצבו יעורר בקרבו ע"פ טבע לב האדם שתי הרגשות, האחת אמיתית ונכונה והאחת שקרנית ומעוותה. מצד הטוב שהשיגה ידו יתעורר בטבע להודות לד' חסדו, אבל ההרגשה ברב חסרונו יכבה זה ההרגש ובלב תתגנב תלונה חרישית. ע"כ אם תכונת הנפש טובה וכשרה, ויכיר ערך יחש הבורא ית' עם נבראיו כראוי, ודאי תתגבר עליו המדה הטובה של הכרת טובה בעד הטוב המושג, מבלי להרגיש על אשר עוד יחסר לו, כי ידע שכל פעל ד' לטובה. ומאיש כזה בטוחים אנחנו שבהתנגד אצלו ב' הכוחות, כח הכרת הטובה מעבר מזה על שפע החסד של ד' עליו יותר מהמדה, וכח הסוער להטות הלב לבלי הבט אל יושר ומשפט מפני העברת המשפט שרואה בנפשו, עליו תתגבר התכונה האמיתית של הכרת הטובה. ע"כ בהיות האדם אוכל ושבע ולא ידע מחסור, אין בו כ"א הרגשה טבעית אחת, בהיותו ישר, רק הודאה ושבח על אשר עשה ד' עמו טוב וישביעהו. אמנם בהיותו מוצא כדי ספקו בצמצום גדול, והוא עודנו רעב, ועכ"ז יודה לד' חסדו על מעט המושג, ותכבה הרגשת התלונה מפני עוצם ההרגשה הטובה של הכרת טובה, איש כזה ראוי להתנהג עמו בשפע חסד ורב טוב יותר ממדתו, ומשתי הרוחות המתנגדות הבאות, עי"ז יברר את הטובה. ע"כ ראויים ישראל להיות נושא ד' פניו להם, בהיותם מברכים גם על כזית ועל כביצה, אף כי עוד לא מצאה ידם לשבע די שבעם.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ח

כבוד להדרכה מורכבת

כאשר יש אדם שהוא מנהיג הכלל ושואף רק אל השלימות הרוחנית, לפעמים לא ישים אל לב לחסרונות הגשמיים שבמצב האומה, והוא חסרון נמרץ, כי המצב הגשמי ממנו תוצאות להמצב הרוחני. אמנם כ"ז הוא אם המנהיג מזלזל בשלימות הגשמיות מפני שעבור השתקעו ברוחניות נעלם ממנו ערכם והוא אות על קוצר הנפש, שהנפש הגדולה ראוי שעם כל רוממות ערכה תשפיל לראות ולדקדק ג"כ בכל הדברים הקטנים, שמהם תוצאות לדברים גדולים. אבל אם רואה שמהלך השלימות מחייב כעת לותר על הדברים הגשמיים מפני תכלית נכבדת, ודאי שראוי ללכת בדרכו ולהוקיר הדרכתו עד מאד.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ג

הרע מבחין את הטוב

מדת הסבלנות היא נחוצה ברוב, להיות כל איש ירא ד' וגדול באהבת שמו הגדול יתברך סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ד', כ"ז שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה. ע"כ אנחנו מוזהרים בכל דיני דרכי שלום גם נגד רשעים עובדי ע"ז. אמנם מדה זו תוכל לגרום לאדם שפלות רוח הקדושה, כאילו חלילה משוא פנים יש בדבר, לומר שגם הדרך של רשע וכסל יש לה פנים, והיא דרך רעה מאד המעכרת דעתו של אדם ומורידה את ערכו בתמימות דרך ויראת ד' טהורה. ע"כ צריך שתהי' הסבלנות קנויה מצד אחר, לא מצד נשיאת פנים של שקר להשקר והכפירה חלילה, כ"א מצד ההשקפה השלמה שההשגחה העליונה עושה היא את שליחותה בכל, "עושה שלום ובורא רע". וכשם שהתכלית העקרית היא ודאי שישובו בנ"א לההכרה האמיתית, "וימלא כבוד ד' את כל הארץ", שרק בידיעת ד' השלמה יבאו בנ"א לתעודתם הרוחנית וגם למטרתם הגשמית. כי יוטבו עי"ז המדות והשלום יתרבה בעולם, והאהבה הטהורה ותגבורת ההשכלה הצרופה תוסיף פרי קודש הלולים. אבל הדרכים שבהם יבא המין האנושי כולו להכרת האמת הם שונים ומסובכים, ומהם נמצאים דרכים רבים שעצם הרע והשקר הוא עצמו הדרך להביא אל הטוב והאמת, כי הרע מבחין את הטוב כדאי' בספר יצירה, וע"י כל המהומה והמבוכה היוצאת אל הפועל בעולם ע"י כל התרבותיות הרעות של דיעות זרות במושגי האמונה והדרכות רעות שבדרכי המוסר, ידע המין האנושי בסוף להודע בהכרה נאמנה מה טוב ומה נאמן הוא דרך ד', וכמה ראוי הוא להיות רודף לדעת את ד'. א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל. והוא הארך אפים שהקב"ה נותן לעוברי רצונו, שהם עוברים הרצון התכליתי. אמנם מפני אריכות הגדולה של הפנים השונים שהרצון האלהי הכללי יושג על ידם, הם נסבלים, והם ג"כ נאחזים בכללות הסבות של ההבאת טובה לעולם, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. ע"כ ראוי לברך בכל ראותו ע"ז הנסבלת מרב טוב ד', להיות נותן טהור מטמא, ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ותתברר מזה ג"כ מדת הסבלנות ע"פ איכותה האמיתית, עם ההבנה השלמה בדרכי ד' הגדולים, חסדך ד' מלאה הארץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ל

יסוד קיומו של עולם ושכלולו תלוי תמיד בכוחות מנגדים הפועלים אלה על אלה בדרך חיוב ושלילה. וזהו המורה ביותר על עצה עמוקה של יוצר כל בחכמה, המאחד כל ההפכים באחדות שליטתו העליונה. החמה והצינה הם כחיוב ושלילה, החום מוציא אל הפועל הדברים הנעלמים במציאות, והצינה משקעתם ומצמצמתם בגבולם וחוגם המוגבל, הצינה קושרת ומגבילה את הנמצאים ומעכבת התפתחותם "התקשר מעדנות כימה". החמה מפתחת ומרחבת ומרקעת את המציאות ומוציאה בכחה תולדות רבות בצמח ובחי ובכל היקום, "מושכות כסיל תפתח". ע"כ החזיון הפרטי בענין החמה והצינה יאלפנו דעת על כל הרכבות הכחות הפועלים בחללו של עולם בדרך מחייב ושולל. שיסוד הקיום צריך דוקא לחיבורם והתמזגם בדרך של ערך נאה ומסודר, שזה יורנו דעת על הדר האחדות שבמציאות כולה, המעידה על יוצרה האחד. ונדע בזה שסוד החיים מתהוה ע"י הרכבה של קיבוץ כחות שהם בפני עצמם יותר ממדתם הראויה להם במקום שהם נפגשים, וע"י התחברות באותו המרכז ששם מופיעים החיים, הם פועלים את הגבלתם, ומהם לחיים תוצאות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ג

מוסדות העולם של המציאות הכללית הם החיוב והשלילה, המתרכבים ע"י כח המרכיב המפתח והמצייר. ביחש הגופים החמרים הוא הקור והחום, החום המפשט ומרקע ומפזר כל חומר, מוציא תולדות, מחולל ומוליד, והקור המכנס ומקמץ ומרכז, כימה בצינה שלה וכסיל בחמתו. ה"עש" נגזר מ"מעשה" הפועל בכחו בהרכבה, בהצטיירות, בהגבלה של כל כח לערכו, החום והקור, החיוב והשלילה. הכח המחולל והפועל צריך שיהיה בו כח הפרטיות, לשלוט בפעלו על כל נקודה פרטית מנקודות המציאות, לחבר ולהפריד, לחמם ולקרר, להעמיד ולשנות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ט

הכלת מורכבות מתאפשרת אם יש ישרות אמיתית

אהבת השבח אינה נובעת ממקור אכזב ודמיון רע שחידש לו האדם ביצר לב זונה, כ"א היא תכונה נפשית חזקה ובודאי יש לה תעודה בהטוב הכללי, ותעודתה לא תמלא רק אם תהיה נשמרת ע"פ טהרת האמת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ה

הודיע בבירור שאין לקבוע מרכז מיוחד באלה שתי הפינות הגדולות של הרמת כח דעת ד' בעולם שעל ידו יתרומם המוסר המעשי, והרמת השלום של המוסר המעשי לקשרו עם הכרת שם ד' כדי שתתרחב ידיעת שם ד' בעולם, איזה מהם הוא התכלית ואיזה מהם האמצעי, באשר העיון והמעשה המה פינות חשובות של ההצלחה האנושית, שכל אשר תתעלה אחת תתעלה חבירתה. ולשלימות אין תכלית וקצבה, שכאשר יתרומם קרן הדעת ירחב חוג השלום והמדות הישרות, שמירת התורה וכל מעגל טוב, ובהתרחב המעשה הטוב תתרוממנה הדיעות אל הסתכלות יותר ברורה באור ד' ותתרבה הדעת. ואותה הדעת המתרבה תרחיב גם היא את חוג המוסר המעשי עוד ביתר שאת, עד שאין כדאי ליחס בזה שום ענין מחלוקת ושינוי דיעות, איזו מהן לתפוס להכנה ואיזו מהן לתכלית. והחילוף אינו לפי עצם תכונת האמת במציאות כ"א לפי חק המקבלים. ויהי' לנו זה להורות להרבה ענינים כיוצא בהם ששניהם יש להם דרך בדרכי האמת, אלא שתכונת האנשים משתנה, שיש מי שהוא מוכשר להתעלות במעלות קדושות ותוריות ע"י הדרכה שסובלת בקרבה את העיון ליסוד המוסד והמעשה נגרר אחריו, ויש מי שתכונתו נוטה יותר להיות מודרך בדרך ישרה ע"פ עיונים כאלה שקובעים את המעשה ודרכי השלום ליעוד מרכזי, והשלמה המדעית תהי' נגררת אחריו. וכ"ז שיעלה האדם למדה זו להשכיל, שהשינוי של הציורים אינו בא מחילוף מצב האמת ויסודות הצדק כראוי לעקרי תורה, כ"א מפני חילוף הנושאים והתכונות הנפשיות, אז הלא לא תצא מחילופים כאלה שום תקלה והריסה של מצב השלום, לא בחוג משפחה ומכש"כ עדה ולאם. ועל כאלה נאמר "ועמך כולם צדיקים", "האמת והשלום אהבו" .

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״א

היכולת להכיל מורכבות מסייעת למנוע פילוגים

הרעות היוצאות מהבדידות והנזירות המופלגת, ביחוד לבעלי הגיון ועיון בדיעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הנן משולשות. האחת, שתיקון העולם הנמשך ע"י בא רק בהיות מצורפת עם טהרת הלב ויראת ד' וחכמת התורה, גם הסבלנות על העיונים והדיעות שהם שונות מדיעותיו, בדין והלכה וגם בעיונים מוסריים, לקיים האמת והשלום אהבו. וזאת הסבלנות נעשית קנויה אצל ת"ח, רק בעסקם בתורה בחבורה ומתרגלים בדיעות שונות, ורואים שדוקא מכל הדיעות של החכמים השונים בארחות התורה והיראה, תצא הדרך הישרה והברורה, ששם אור ה' שורה. אבל בהיות האדם מוסגר בחוגו הצר, ולא ידע מאומה מהמון דיעות חביריו העוסקים בתורה וחכמה, איש איש כפי כשרונו, באמת ואמונה, הלא לא יוכל שאת כל דעה שהיא שונה מדעתו. ובזה תהי' הסבה היותר חזקה למחלוקת ומריבה, וחרב המדנים יתפשט עי"ז באומה, להיות חרב איש ברעהו, בפועל ובשוט לשון. וכ"ז הוא תולדה של הבדידות המופלגת, בעסק התורה, זה הוא הרע המגיע לתכלית השלום של האומה, הצריכה להתנהג ע"פ רוחם של בניה בוניה, ת"ח המרבים שלום בעולם. והרע השני, שמגיע בענינים עיוניים מדיעות ומדות אמוניות, גורם החוג הצר, שאין הדברים מתבררים כראוי ועולים קמשונים במושגים של הדיעות, שמטפשין. ומה שנוגע למעשים בהלכה, גורמת המגרעת של בירור הדברים חטא בפועל, אם שהבדידות תטה את האדם לקצה האחרון, שבזה ג"כ יהי' חטא, כנזיר הנקרא חוטא, ועוד שחטא יוצא ע"פ אותה ההשפעה שמשפיעים ת"ח על העם, אם לא יהיו עניניהם מבוררים. זהו הנרצה מדמיון נואלו שרי צוען, הנאמר על שגיאת מנהיגים שמגעת במעשה אל הכלל.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ט׳

תכונות היום, הלילה ובין השמשות, והופעתן באישיות האדם בהרחבה, צמצום וטשטוש

תכונות היום והלילה פועלות את חותמן ביחש הנפש החושבת, פעולת הצירוף אל הכלל מהיום, ופעולת ההתיחדות בפרט [מתיחסת] אל הלילה. אמנם ההתיחדות הזאת היא מדרכת לצירוף של כלל יותר גדול ורחב כאשר ביארנו, אבל לכאורה אין אנחנו יכולים לחשוב בחשבון הרשמים המביאים יתרון כ"א אותם שהם ברורים, או מצד היחש של הסביבה החיצונה המקפת, דהיינו במילוי אור היום, או של הפנימית היחידה, בסילוק אור היום, וחשכת הלילה, [ה]מביאה את האדם לכינוס נפשו בעצמות הוייתו פנימה, אבל הציורים המטושטשים, שאינם נגמרים לא מצד ההקפה החיצונה ולא מצד הכינוס הפנימי, בהם לא ימצא האדם מנוחה והרחבת מושגיו. אבל באמת כל זה איננו כ"א השקפה קצרה, אבל בהקיף האדם את כל המון המחשבות אשר על מרחב הרעיון, אז יכיר וידע שגם המחשבות שאינן נגמרות, העולות בטשטוש, והציורים הכהים, גם הם מכלל השלמת ההבנה במציאות החומרית והרוחנית, וכשהם מתאחדים יחד עם הציורים הגמורים והבהירים, מכללותם ישתלם האדם להכיר הכרה מלאה את המציאות ופעולותיה, וממנה יקח לו לסולם למעלות בקודש, לדעת את ד' ועוזו. והנה הזמן [של] בין השמשות, אם נחשבהו נבדל בתכונתו מן היום גם מן הלילה, עלינו לצייר שאותו הציור הכהה, העולה מהמציאות בזמן שההכרה הסביבית נחלשה, והפנימית ותולדתה הרחוקה לא באה עדיין למדרגתה, שאינו בכלל הבנין של תעודת היום והלילה, ש"יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת". אבל כשאנו מעמיקים בעומק העיון ע"פ השקפה מקפת, הננו מכירים שגם הציורים הכהים בכלל השלמת המציאות הם. ע"כ הציורים החיצוניים הכהים מצטרפים עם הבהירים שלהם לא לגורעם כ"א להשלימם. וכן הציורים הפנימיים הכהים, ותולדותיהם הציורים של העולם הרחוק מאד הבא לרגליהם, הם מצטרפים ג"כ לשכלל חותם השלמת הציור עם חבריהם, הציורים הבהירים, יחדיו. ע"כ אין לנו לחשב כלל את זמן בין השמשות לענין מובדל, כ"א הוא מצטרף ליום או ללילה. וע"כ גם אם יש נקודה שלילית במציאות, לא תשפיע לגריעותא על הרשמים הנפשיים. אע"פ שהיתה מוכשרת בעת יציאת החול וכניסת הקודש לבריאת המזיקין, מ"מ לא תעכב על השלמת הנפש האנושית, ביחושה אל העולם, מפני שהוא כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו.

סדר זרעים פסקה ל״ה

ההתחלקות וההתכללות כשהן משולבות במדרגה נאותה והגונה, הן מעמידות האושר וההצלחה החברותית, ודבר זה נוהג בין בעמים ביחושם איש לרעהו, בין בפלגות ושדרות שבעם אחד. כשם שכל עם יש לו דברים מיוחדים, בין רוחניים בין גשמיים, ואם יהיה עם אחד גדול ונשגב ולו יקהת עמים, יש רק אז תקוה שבכח הגדול והעצום של העם הגדול, לא יבלע את היושר והצדק, כשישים לב שאף שטובה מאד היא ההתאחדות של כחות רבים למרכז אחד, וטוב ג"כ להיות עמים רבים מתכנסים תחת דגל אחד, כשיהי' בעל הדגל ראוי לכך מצד ערכו הרוחני, אבל עליו להשכיל כי עם האהבה הזאת הבאה לרגלי ההתאחדות, צריך שכל אחד יעמוד בקניניו השייכים לו כ"ז שאינם רעים ומשחיתים. וכן הדבר נוהג ג"כ בין ערים מיוחדות ביחש אל המטרפולין, עיר הבירה ועיר החכמה, השואבת אל תוכה את ערי השדה ומשתכללת על ידן. נכון וכשר הדבר שבני העיר הגדולה והמרכזית יכירו באחיהם בני ערי השדה את היחש של ההצטרפות והאחוה, שמצד זה ראוי שכולם יהיו פונים לתל תלפיות, לבלי להעמיד שום מרכז אחר המביא לחילוק התיומת. אמנם עם זה לא יאבדו דבר, בני הערים, מזכיותיהם בעריהם, בין החומריות בין הרוחניות, עד שאפילו במה שנוגע לדיעות במנהגים חשו לחוש למנהגי בני הערים הבאים, כדברי הירושלמי בפ' מקום שנהגו וכתו' ד' י"ד [א] פסחים ד"ה שתי פרות היו חורשות, להכיר הזכות המיוחדת הרוחנית והחמרית של כל עיר ועדה, ביחד עם ההתאחדות להאחוה הכללית. ע"כ הביעו טוב לבבם ואמתת משפטם גם יחד, באמרם אחינו, אתם מתאחדים עמנו בכח האחוה, שמשתכללת בכח המרכז של עיר ד' הר הקודש, אמנם הננו מכירים שעם זה הנכם ג"כ אנשי (ה)מקום פלוני, ואין לנו חפץ בהסיר יחושכם אל עיר מגורכם החביבה עליכם בטבע. וזה יהיה ג"כ כעין הרגל והדרכה לשלום הכללי הגדול שירחש ישראל ע"פ תורת ד' אשר דרכיה דרכי נועם ושלום לכל העמים, "גר ותושב וחי עמך" אמרה תורה גם ליחש בני נכר הגרים אתנו בארצנו, אנו רק מקפידים על הסרתו מדרך רעה ומזקת ולהיות איש ישר כחובת בני נח. אמנם אם יש לו אומה וארץ אבות יכול להיות לו עליהן געגועים וחבה ומזה יהי' גר, אך בכ"ז תכירהו לתושב לענין קירוב הדעת וחופש וזכיות הראויות לאדם, ולא יקחך לבך להכחיד ממנו את רגשותיו הטבעיים לעמו ולארצו עד שיהי' רק תושב, כ"א "גר ותושב" יהיה "וחי עמך". וכפי ההדרכה הכללית ביחש אומות העולם תהי' ג"כ ההדרכה הפרטית מעיר הבירה ליתר הערים, להכירם כאחים מאוחים ומחוברים, ועם זה באפס ביטול לערך מקומם ודרישותיו כולן. זהו השלום הישר האמיתי, אחינו אנשי (ה)מקום פלוני, בואכם לשלום.

שבת פרק א׳ פסקה ט׳

התבוננות על דברים בצורה מורכבת: היחס האמיתי בין ההשלמה הפרטית והכללית, בין רוחניות וגשמיות, בין איכות וכמות, בין יום ולילה

התשוקה היותר גדולה שממלאת את לב הגדולים שבבנ"א, השלמים והצדיקים, היא להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ד' התמימה במובנה האמיתי. והנה כאשר מצאו מקום השלמים הללו לפעולתם במערכת המשפט להיות להועיל לעדתם, לא רצו בשום אופן לחדול מעבודתם בקודש גם חלק זמן היותר קטן, באשר חשבו למשפט, כי איך יעמוד לבם במנוחה בהיותם מסיחים דעתם מטובת הכלל כולו הסובב אותם, ולהצטמצם בהשלמתם היחידית. והנה רעיונם זה מנע מהם מנוחת נפשם, עד שהוכרחו למנע מפני תדירות עסקי הכלל במשפטיהם, מעסוק בהשלמתם הגופנית וגם הרוחנית, (לפי שתי ההוראות שב"חלש ליבייהו"). ע"כ תנא להו רחב"ר, שאמנם ודאי אמת הדבר שהתעודה היותר עליונה שבחיים היא להיות פועל עובד עבודת הכלל, אבל בשום אופן אין להשקיף על ערך עבודת הכלל במושג צר, כלומר רק להתיחד באותן העבודות המונחות לפניו בהעמסת עול כבד עד שהשלמות הפרטית תדחה לגמרי, כ"א צריך להשכיל שאמנם כיון שתעודת האיש השלם היא הטובה הכללית שיוצאת ממנו בחייו, א"כ לא רק השעות שבהן הוא מתייחד בפועל בעבודת הכלל הן מלאות מתעודת חייו, כ"א כל שלשלת חייו, כל צרכי השלמתו, בין הרוחנית בין החמרית, כולם יהיו לתועלת להגדיל טוב הכלל. ע"כ במנוחת לב צריך לפנות אל השלמות הפרטית שלו, הרוחנית והגשמית, ולדעת שאמנם מהשפעת הפעולות של השלמות הפרטית, בין בחומר בין ברוח, תצא שעה אחת ביום שבה יוכל ברכוש כחותיו הפרטיים לעבוד את עבודת הכלל, נמצא שכל עניניו הפרטיים המה ממלאים את המטרה הרמה הזאת. ע"כ אדונינו משה, באשר כל חייו נתונים נתונים היו לעם ד', ע"כ העם עמד עליו, ובכחו התקיים, בפעולותיו מבקר עד ערב, אף שבמשך הזמן שמבקר ועד ערב נתמזגו ג"כ פעולות להשלמתו הפרטית, אבל כולן היו נשואות למטרתו הנשגבה. ע"כ לא זאת היא המרגעה, שההשתוקקות להשלמת הכלל תעיק לההשלמה הפרטית, כ"א האיש הגדול וטוב הלב, העובד ד' עבודה תמה, צריך שיעלה למדה זו להשכיל כי כל אשר יותר ירחיב את השלמתו הפרטית, כן יותר יוכל להשתלם בה בעבודת הכלל. ע"כ אין מדת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן כ"א כפי איכות הפעולה, וטובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדאי את הכח הרוחני. כי כך היא מדתו של הקב"ה במעשה בראשית, שכל הבריאה כולה אחוזה היא בחלקיה יחד, וכל הדרוש לאיזה השלמה כללית מושפע הוא במדה רחבה באוצר הפרטי שממנו בא השפע. הבקר והערב יום אחד הוא, אע"פ שהיום הוא האוצר בקרבו את הוד החיים, את העבודה והרגשת החיים. אמנם הערב מספיק למנוחה וחליפת הכח, ע"כ הם יחד יום אחד בכללותם, שוים במעלתם לענין ההשלמה הכוללת. ע"כ גם העוסק בטובת הכלל, ודן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, הרי כל פעולותיו הפרטיות נותנות בו כח להפיק בטוב טעם את ערך הדין, אם מצדו העיוני, אם מצדו המעשי בהיותו מלא אומץ לב הנמצא רק בגוף בריא, למען יהיו דבריו נשמעים, ובין במילואו המוסרי בזיכוך מעשיו ומדותיו שפועלות להרשים יותר את דבריו בעם. ע"כ כל פעולותיו הפרטיות מתרכזות ביסוד הכללי, וכאשר זהו משפט הבריאה כולה שחלקיה אחוזים ונצרכים זה לזה, ע"כ הוא נעשה באמת שותף להקב"ה במעשה בראשית, שותף קבוע שכל שיחו ושיגו וכל מעבדיו המה סובבים על יסוד השלמת המציאות בשכלולה. כי הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי, שהוא יסוד דיני ומשפטי תורה, הוא המעמד היותר תכליתי להשלמת מעשה בראשית. וכ"ז הוא קונה בעסקו בזה בלב נאמן אפילו שעה אחת, למען יוכל לפנות ביתר חלקי הזמן אל השלמתו הפרטית, שממנה יהיו תוצאות יותר טובות לההשלמה הכללית של הציבור שהוא חפץ בה באמת ובתמים.

שבת פרק א׳ פסקה י״ח

...והנה השבת גם בו נמצא צדדיו החיצונים וערכו העקרי הפנימי. אמנם גם לפי מצב החיים בעת ההוה, שהקודש והחול, הרע והטוב משתמשים בערבוביא, יש תכלית גדולה לשבת שהיא מורגשת, שהרי גם היודעים את החיים וערכם מצד צורתם בעת ההוה לא יוכלו לאמר אחרת....

שבת פרק א׳ פסקה כ׳

יחסי שכל ורגש, פרט וכלל, טוב ורע, מידות טובות ורעות, גלות וגאולה

השכל נעשה באדם כדי לנהל את כל מעשיו וגם את כל רגשותיו הטבעיים. אולם דבר זה ראוי להיות תמיד למורה דרך לאדם, כי לא טוב הוא להרחיב כ"כ את שלטון השכל עד שיפריע את הרגשות הטבעיים ממהלכם, ע"ז נאמר "ואל תתחכם יותר למה תשומם", כ"א את כל הנטיות הטבעיות שבאדם, בגופו ובנפשו, ראוי לשומרן בתקפן ובבריאותן לפתחן ולשכללן. אלא שעל גביהן צריך שיהי' השכל עומד ומנהיגן, אבל לא יכנס בגבולן לחבל אותן ולהמעיט צורתן. כי המציאות לא תנוצח, וכפי הערך שהשכל יחפוץ לרדות בהן להחריבן, יתגברו הן בשטף עז וימרדו בהנהגת השכל, ותצאנה פרעות גדולות בהנהגה, בפרט באדם יחידי וה"ה במשפחה, בשבט, באומה ובכלל האנושיות. והנה יחש אהבת האב אל בניו הוא יחש טבעי בנוי על יסוד הרגש הנפשי והנטיה הטבעית, וכפי טבעו הפשוט הוא מספיק להמשיך כח האב לעשות לטובת בניו כל אשר יוכל. הבחירה והיתרון לבקר בין בן לבן ע"פ כשרונותיו ויתרונו הפרטי זהו ממעשה השכל, ע"כ אין ראוי לתן לשכל להפריע את כח הטבע. מצד האב הטבע גוזר את השיווי, ואם השכל גוזר לתן יתרון, לא יאתה לו להפריע את כח השיווי ההרגשי. אמנם כאשר יפרץ השכל ויכנס בגבול הרגש למעטו, יתגבר הרגש הטבעי לעומתו, והקנאה שמקורה ברגש הלב הטבעי תתעורר בשצף קצף להתקומם על השכל הבא לשדד נחלתה. אמנם בערך ההשגחה האלהית בהנהגת ישראל וגלגולי סבותיהם היו הדברים כולם מכוונים לתכליתם, גם החסרונות הפרטיים, גם השגיאות והדברים שהתרחבו מהם, כולם עולים בשקל הקודש לבצע את אשר הוכן במחשבה העליונה, ממגיד מראשית אחרית ב"ה. האומה הישראלית שנטעה יוצר כל להיות לאור עולם, "עם זו יצרתי לי", הוכנה בכחות אדירים, כפי גודל הנפש ותעודתה כן צריכים להיות כחותיה. גם הכחות הקשים שבנפש, הקנאה, הכעס, ומכ"ש הגבורה והגאוה, הם הוכנו לפעול גדולות בנפש גדולה. אמנם לפי מדת גדולת הכחות הנפשיים צריכה מרות השכל להיות עוד עודפת וגדולה עליהם, למען יעצר כח להנהיג הכחות החזקים כל אחד על מכונו. והנה לפי מדת ההכנה השכלית שהוכנה באומה הישראלית בעצם נפשותיהם, לולא הכחות החזקים והקשים ששם היוצר ב"ה בטבעם, היו מתמוטטים וכלים מתגרת יד השכל המכניע ומחליש את הכחות הטבעיים ברב עזו. ע"כ לעומת כח השכל האדיר שהי' צריך בהכרח לנטע בנפש אומה זו, שהיתה מוכנת להשכיל את היסוד השכלי הטהור של אחדות השם ית' והדברים הצחים הנתלים ביסוד הנשגב הזה, היה צריך ג"כ לעומת זה לנטע בהם כחות אדירים וחזקים, שביציאתם לפעול בלא שלטון השכל האדיר הם עלולים להשחתות גדולות ועצומות, ישראל עזין הם, אמנם להם נתנה תורה, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. ביחוד כח הקנאה יש לו מקום להתגבר באומה קדושה ואדירה, הראויה לסדר חייה ע"פ האופן היותר נשגב וקדוש. כי האומות המשפילות לשבת, שלא הוכשרו לסדר ארחות החיים הפרטיים שלהם ע"פ ארחות הקדושה וסדרי הצדק האמיתי, אין לכל איש פרטי שבהם ערך מיוחד לעצמו במטרת החיים. אמנם המטרה הכללית, הפעולה לטובה בהגדלת הטוב, תצא מכלל האומה או המין, רגשי הצדק הנפוצים יתחברו ויראו פעולתם לטובה בכלל. אמנם הנטיות הרעות, התאוות השפלות, שיהיו לפעמים ליסוד לחיים הפרטיים של האדם השפל, הן ינדפו כעשן, ולא יקחו מקום בסדר המציאות והנהגתו. כי סוף הרע לכלות, והטוב יתקיים ויעמוד לעד, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם". ובאשר תכלית הפרט בחייו עיקרו הוא חיי הכלל, ע"כ אין מדת הקנאה עמוקה כ"כ וחזקה ברב כוחה, מפני שלא נחקקה לתכלית עצמית ומטרה נצחית. כי יסוד הקנאה באה מהכרת האדם את עצמו בתור פרטי, לא בתור אבר מאברי הכלל. כי בהכירו עצמו בתור אבר מאברי הכלל מיד ישכיל כי בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו ממנו תוצאות טובות, כפי אשר יאתה לחלק מן הכלל להיות נהנה מהטוב הכללי. ואם הי' הטוב ההוא הכללי נכחד הי' מתמעט גם לו חלקו ממנו, ובכלל ההשקפה הקרובה ברגש טבעי פנימי על הכלל כולו כאיש אחד שרק מקיבוץ כולם תצא תכלית החיים, תמעט את כח הקנאה. אמנם עם ד' אלה התנשאו למדה זו, שהם ככוכבי השמים שלכולם בשם יקרא, כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. הם הוכנו בכחות רוחניים נשגבים כאלה שיש בכחם לסדר סדרי חיים קדושים גם בחיי הפרט, עד שחיי הפרט מצד עצמם יש להם תכלית נכבדה ונשגבה, אמנם על גביהם עולה תעודת הכלל שהיא ברב יתרון ויתר שאת, באין ערוך מתעודה חיי הפרט. אבל מתוך שתעודת הפרט יש לה מערכה שלמה ונצחית, ע"כ מדת הקנאה שמקורה בהתגדרות הפרט, צריכה למצא מקום לה בישראל ביותר. ע"כ אמרו חז"ל על היצר הרע כי הגדיל לעשות שמניח אוה"ע ומתגרה בישראל. והנה כך היא מדתו של הקב"ה בברואיו, הוא נותן את כל הכחות בשפע רב לפי ערך כח המקבל, כל הכחות הטובים והרעים שהם ג"כ טובים כשיתוקנו ויהיו לשימוש הנכון והמועיל, ואין זה ממדת ההנהגה האלהית לקמץ בכחות הרעים ולמעט דמותם, כדי שלא יהי' צורך להתגבר עליהם ולעסוק במערכה של תיקון מצדם, שכפי מיעוט הכחות וחלישותם כן מתמעטת מתנת החיים והטוב הגנוז בהם ומוכן להעשות על ידם. ע"כ בישראל נוצרו לכתחילה הכחות ברב עז, כחות השכל וההכנה לתורה האלהית השלמה שכ"כ התגברו באבותינו הקדושים, עד שביעקב אבינו, שממנו הושתה האומה לפרטי שבטיה, התגברה הנטיה השכלית עד כדי להניא את הרגש הטבעי משלטונו, ואהבת התורה והיתרון הרוחני התגברו מעל לאהבת האב שהיתה בו ג"כ בכל מילואה וטובה, עד ששינה בנו בין הבנים. לעומת זה אמנם התפתחה עי"ז מדת הקנאה בשרשים שמהם יסתעפו שבטי האומה, שרעה היא מצד עצמה. אמנם יש בה תבואה טובה ג"כ להוציא אל הפועל את כח יתרון הפרטי, ולהחקק בנפש עמוק מאד שיש תכלית נשגבה ג"כ לחיי הפרט, ע"כ ראוי לדאוג שיהיו במילואם וטובם, ברוממותם וקדושתם, כפי הערך המצוייר בשכל שהגון הוא לחיי הכלל. אמנם המדות הקשות לא יוכלו להיות חסרות מאומה גדולת שכל ורבת פעלים, אבל צריכות להיות מזוקקות עד שיוכלו להיות נכנעות לשכל ומונהגות על ידו, אז תבאנה לתעודתן. ע"כ הי' צריך גלות מצרים, שהיתה כור הברזל ממש לצרף סיגים. וכן מטעם זה עלינו לסבול עוד עול גלות, לכלות פשע ולהתם חטאת, שכפי ערך כחותינו הגדולים ביותר כן צריכים הם להכנעה וזיקוק ביותר, לא כטועים שסוברים שמגמתם של ישראל היא להשריש בעולם רק המוסר היוצא מרכות הלב, שאינו מכיר טעם טוב והנהגה תכליתית כ"א במדות הרכות כחמלה וחנינה, צדקה וחסד, ומה שתעשה האנושיות במדות הרעות, בגבורה, בנקמה, בקנאה ותאוה וכיו"ב, נעלמו ממנו. לא כן הדבר, כי כל מגמתם ותעודתם של ישראל היא ללמד סוד אחדות ד' בעולם, להודיע שהוא "עושה שלום ובורא רע". "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל". ע"כ הכחות הקשים כולם הם בכח האומה הישראלית, והחכמה האלהית דאגה להתפתחותם ג"כ. אמנם דוקא בעבור זה הוכנה לנו הגלות בכללה וריבויים לפרטיהם לפי ערך צדדי החסרונות הצריכים להתמרק, כדי שיהיו המדות הקשות שהן בכלל טבעינו, "כי עם קשה עורף אתה", מעובדות וראויות לשימושן העליון הטוב ומכשיר את החיים הפרטיים והכלליים למילואם וטובם, וחותם הדבר בכ"ז יהי' שמגמת פנינו היא אל השכל הטהור ואור ד', אלא שכל התכונה הגדולה של החיים לא תתמקמק מפני האור השכלי הגדול כ"א תשתגשג ותפריח. אז תתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך, והאכלתיך נחלת יעקב אביך. שאמנם הגדיל את השכל על הרגשות הטבעיים, מפני שסוף כל סוף כך היא המדה, אלא שתחת שטרם שהותקנו החיים לא הי' לכל משאלות הלב עמידה מפני כח השכל שפרץ בהם, ותושיה התישה כחו של אדם, בהגמל כחות החיים ובואם לגדלותם יהיו עם כל מילואם וחזקם נהנים מזיו אור השכל הטהור אור ד', "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו" .

שבת פרק א׳ פסקה כ״ד

מדת הצדק העליון היא להתגלגל עם הברואים בכל צדדי האפשר אולי יכינו צעדיהם לדרך הטובה, ולפעמים יהי' העוני והרדיפות סיבת שפלות רוח האדם, ע"כ יהי' נוטה להרע לחבל ולהשחית. ולפעמים אמנם יהי' העוני והשפלות סבה לישר דרכיו ולהכניע רוחו אל הצדק והדרך הישרה. ולהיפך, השלוה והגדולה לפעמים ישפיעו על האדם או האומה כחות טובים לשפר מעשיהם ולהרחיב החכמה והמשרים, ולפעמים יהפכו לרועץ להגביר הגאוה והזדון....

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

...ר"א הורה שצריך להוקיר את התוך והתכלית האחרונה, ע"כ אין העיקר תלוי בלשון. והראה פנים שאין קפידא אם יאמר בשפה הלאומית את הגיוני לבבו או בשפה הארמית אע"פ שאיננה השפה הלאומית, כי אין הלאומיות העיקר האחרון. ולפעמים טוב להיות סר מעט מעל הדברים שמבליטים ענין לאומי, כדי להורות שעם ד' אלה, תכליתם היא יותר רחבה מכל תכונה לאומית, ואינם דומים לעמים אחרים שאין להם אלא לאומיותם….