כללים ופרטים

הקדמת עין איה עמוד י״ג

...כשנעיין בדבר יפה, נמצא שהדבר קשור ביסוד האמונה בהשגחת השי"ת הנפלאה ובשליטת האחדות האמתית. בעולם המעשה אנו רואים כי היצורים כולם מוצאים את הדברים המועילים להם, או ע"י דברים מוכנים ביצירה, או ע"י דברים היוצאים לאור במשך הזמן ותוספת הניסיון המתלוה עם החקירה והשכל. וכאשר נשים אל לב, נדע כי כשם שיש השגחה אלהית מכוונת על הדברים שיש בהם תועלת לבריות, ע"י כל מה שיוצא מהטבע הפשוט, כן ההשגחה מטפלת ג"כ בכל הדברים שיועילו ליצורים, שצריך להם חיבור לשכל אנושי, לניסיון דורות רבים. וכאלה כן אלה יכוונו את היותם לתכלית כוללת, הטובה וההשלמה היותר מתוקנת לנמצאים. וכבר בארנו בע"ה בענין ברכת מאורי האש המיוחדת למוצאי שבת, להמשיך קדושת השבת גם לימי המעשה, לדעת שכל מעשה וענין המתחדש ג"כ ע"י בינה יתירה שנתן הקב"ה באדם, מעין דוגמא שלמעלה, הכל הוא ית' היוצר, הוא הבורא, וסוף דבר במחשבה תחילה שכל דבר יצא לאור בעתו ובזמנו באופן המתאים להחפץ הכללי, שאין אנו יכולין לסקר עליו בפרטו. א"כ יש סדר לפגישות המקריות. לפעמים יצא דבר חדש ביצירה המלאכותית לאור ע"י מקרים רבים, והמקרים היותר עקריים, אלה הפועלים על שכל האדם המעשי להחכימו להוציא כלי למעשהו, "אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו". אף אנו נאמר בענין הדברים השכליים, הכל יודעים כי "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". כל מה שתתרחב יותר דרישת התורה לכל צדדיה, יתכונן יותר רוח ישראל בקדושתו וטהרתו. ע"כ כל דבר ודבר מהתורה שמתחדש הוא מוסיף מזון נפשי לנשמה הישראלית, המזון הזה הוא מוסיף כח ועצמה לרוחניות האומה בכללה.

הקדמת עין איה עמוד י״ד

האופנים שעל ידם נבוא להרחיב את התורה בדרך ישרה, היא הפגישה השכלית שלנו עם הידיעות שישנן אתנו כבר, לבררן ולהרחיבן. והנה כאשר עולם הרעיונות הוא ים גדול ורחב ידים, ולהתבוננות אין תכלית וקצבה, וכל המוסיף לדלות מים מבורות עמוקים על פי דרכי התורה והשכל, הוא מוסיף טובה וברכה לעולם. ע"כ יש בטבע הענינים הנאמרים מאז והרעיונות שכבר נאמרו שני ענינים, האחד הוא להבין אל נכון יסוד אותו המאמר מצד עצמו, את המונח בו בכללו ובפרטיו, זאת היא תכונת הפרוש, "מפורש" מלשון פרש, "יפרש השחה לשחות", הרחבה של עצם הדברים שכבר ישנם בתוכנו של המאמר אלא שהם בו מקופלים, ע"כ עלינו להרחיב הקמטים כדי לעמוד על כל הרחבתו של המאמר . אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותם הרעיונות הכלולים במאמר לפעול על רעיונות שיש להם יחש עמהם עפ"י חוקי הקישור ההגיוני. וכל האופן שיש בכח מאמר זה, וכל הפרטים שבהרחבתו, להפעיל על טבע השכל לחולל ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר. לא מצד עצם תכונת המאמר הפרטי, כ"א מצד הגבורה האלהית שהכינה את העולם השכלי ערוך בכל צרכיו ומוכן להרחבה אין קץ. מזה הצד יוקחו הדברים באופן רחב מאד, ע"ז נאמר "ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". זהו הצד העליון שבדרכי הדרישה, שהוא השם הנאה לביאור, מלשון באר, באר מים חיים. ע"פ המדה הזאת יזלו מים חיים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים, מאבותינו הקדושים ע"ה. בין דברי תורה עצמם שהם ודאי "כפטיש יפוצץ סלע", בין דברי חכמים ז"ל. מזה הצד יוקח הבאור, לא מצד תכונת המאמר בפרטיותו, כ"א מצד פעל ד' שיש בזה, שהכין לנו סבות רבות לאשרינו ולהצלחתנו האמתית, להאיר את נפשנו באורו אור האמת, ולתת לנו מחיה נפשית מלאה מזן אל זן. זה הצד האחרון, הצד הביאורי, הוא מתגבר ביחוד באגדות יותר מבהלכות. ההלכות, שתכליתן להוציא את הסדר המעשי, הדבר העקרי בדרישתן הוא התכנית המכוונת בגופו של מאמר היחידי, או היוצא מקבוץ המון מאמרים רשומים לתכלית מעשית אחת. לא כן האגדות, המה בתור אור זרוע, זרע קודש הנושא פרי האמת והשלום, נטוע על תלמי לב הנפשות, הנותנות שכמן לסבול עולה של תורה וחכמה, הן הוכנו לא רק למען תוכנן הפרטי, כ"א למען כל המון הרעיונות הטובים והזכים שיוכלו לעורר ע"פ קשרים הגיוניים. כאשר נבוא בזה הצד לבאר דברי חכמים וחדותם, כבר יש לנו עסק יותר כללי מפרטיותו של המאמר, כי אנו עסוקים על יסוד ההשגחה האלהית, שרצתה להועילנו בהזמנת הסיבות להמציא לנו מזונות רוחניים המבריאים את נשמותינו, א"כ אנו עסוקים בפועל ד' ומעשהו. וזהו עומק כונת ר' יהושע במדרש תהלים כ"ח (הובא בהקדמת מנורת המאור) "כי לא יבינו אל פעולות ד' - אלו ההגדות". והן הן הדברים המכוונים במ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר-פתוח מאמר-סתום. המאמר-הפתוח, הוא יחש של כל מאמר בודד, לא רק לפי ערכו והדבר המבוצר בתוכו בלבד, כ"א ע"פ ערך כל אותן ההשפעות שאפשר לו להשפיע, לכשיתבאר, כאשר מעין ישיתוהו, על עולם הרעיונות ההולכים בדרך ישרה, הוא פתוח בדרך מפולש לעולם הגדול של ההשכלות המלאות זיו, ומעורר בדרך פתחו להכניס אל תוכו ועל ידו, תילי תילים של ידיעות והרחבות שכליות, שנותנות אומץ וגבורה לנפשות (עמ' טו - ) ההוגות בהן. אמנם לא יבנה המאמר-הפתוח ולא יבוא אל הכונה להועיל בדרך היחש הרחוק והכולל, אלא א"כ יהיה קודם ג"כ מאמר-סתום, המבוצר מכל צדדיו, ומתפרש יפה ע"פ תכנו הפנימי שנמצא בתוכו, "מפורש ושום שכל".

הקדמת עין איה עמוד ט״ז

ההבדל בין דרך דרישת התורה של הכהן מהכלל אל הפרטים, לדרישת התורה של השופט מהפרטים אל הפרטים

לבד הגזירות והתקנות, יש גם בדרכי הדרישה שני ענינים חלוקים זה מזה, שכל אחד התגבר כפי המצב הראוי לאומה מצד מעמדה ההוה והעתיד. בפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט" כפול בשביל זה הלשון, "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם", ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם, לכהן ולשופט, אין צורך בפרטן. אמנם, משפטי התורה הפרטיים אפשר שיהיו נחתכים עפ"י הרוח הכללי של התורה, עפ"י כח טעמי תורה, המתאים אל המוסר הכללי שבתורה ואפשר ג"כ לנתח הפרטים מהכללים עפ"י דרך לימוד פרטי, לדון דבר מדבר מאין צורך להשקיף על כח הכללי, כי כח הכללי צבור הוא בפרטים. מובן הדבר כי לפרט פרטי הלכות עפ"י רוח התורה הכללי, צריך שיהיה הפוסק את אותן ההלכות בעל חכמה רבה, שיוכל לעמוד באותם הדברים הגדולים שעקרי תורה מיוסדים עליהם. ומי שהוא פחות ממדרגה זו, יוכל רק לבוא למדה זו של פסיקת הלכות פרטיות, ע"פ הדברים האפשריים לדון בפרטי ההלכות מצד ערכן הפרטי. זהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל באר פרטי תורה עפ"י עקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים, יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם, כפי מעמד הדור. בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה, ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל, אינה תופסת מקום כ"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, "המקום אשר יבחר ד' ". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו, אז אי אפשר היה עוד להיות הפרטים נחתכים ע"פ עקרי יסודי התורה וסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז (עמ' יז - ) בטוח עלול הדבר להיות מזה חלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה ע"פ יסודי עקריה ודרכיה הראשיים, וביותר שמעטים המה, בטבע האנושי, האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהן.

הקדמת עין איה עמוד י״ז

ע"כ מימות משה ועד עזרא, כ"ז שלא נשתנה הכתב וכ"ז שלא הונח בטבע התורה ההכנה להגנה של גלות וטלטלה גבר לכלל האומה, היה מתגבר בתורה דרך הביאור, הדרישה הבנויה ע"פ ערכי הכללים, שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצד עצמו כ"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד ע"פ דרך ישרה, כן דרישת התורה שע"פ הכללים, אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים. "הואיל משה באר את התורה", "עלי באר ענו לה". אמנם עזרא שכבר ראה ראשית לו, להכין הגנה לתורה גם לימי הגלות הארוכה הבאה, הוא ראה כי ההרחבה הגדולה שע"פ דרך הביאור שהוא יוצא מתכונת המאמר-הפתוח, יוכל לבוא לפי מיעוט הלבבות של הדורות ודלדול האומה, במניעות מרכזה וכחותיה הרוחניים והגשמיים, לידי הפרת תורה. ע"כ התחיל להנהיג ביותר את דרך הפירוש, "מפרש ושום שכל", לדון בכל דבר ע"פ פרטיו, ולדון את הפרטים אלו מאלו מבלי צורך ההעמקה ביסודי כללי עמקי טעמי תורה. ע"כ מאז אבדה חכמת חכמינו, נשאר ביותר דרך הפירוש על חלקי התורה המעשיים. אמנם על האגדות, שהן דברים המסורים ללבו של אדם, בהן הכללים בטבע מתגלים ביותר על הפרטים, נשאר עדיין גם בידינו כח הביאור המצטרף לכח הפירוש, להתהלך ברחבה בתור מאמר-פתוח, ולחקור בפרטים ע"פ הערך של הרעיונות הכלליים שיש להם יחש עם המאמר, לא כשיוקח בערכו הפרטי, כ"א כשיובן בתור פעולת ד' ומעשי ידיו, לכוללו עם כל תולדותיו, הוא האור הזרוע.

הקדמת עין איה עמוד י״ח

וחזון לא נפרץ הוא לראות אנשים שידם רב להם בכל מקצע שבתורה בהלכה, ולא ידעו כלל מה הרה והגה הלב הישראלי, בענין הפרטים הרבים של המדות והמוסר, האמונות והדיעות, שהם שרשי התורה ויסודותיה. ואם יתנדב איש לקרא באיזה ספר מוסר, יקראהו קריאת עראי או רק למטרת ההתרגשות והשגת יתרון בתיקון נטיית הלב לשעתו. אבל התורה, תורת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ועמוקה, וא"א שתהי' מבונה ומשוכללת כראוי כ"א כשתקדים לה בקיאות הגונה בכל הספרים היקרים, שהם לנו למורשה מגדולי הדורות במוסר במדות ובדיעות ואמונות, וכל הסעיפים הרבים הנלוים עליהם, התורה הזאת היא מונחת כאבן שאין לה הופכים....

הקדמת עין איה עמוד כ׳

רק מתוך נאמנות לפרטי התורה, אפשר להיות נאמן לרוחה הכללית. הירידה של המעשים תגרור גם ירידה בדיעות

עם דרכי בביאור להרחיב רעיונות בדברי חז"ל, לא הרחקתי מעל פשטן של דברים, בפרט בדברים הנוגעים לעקרים בתורה ומוסר. כי רק בזאת תצא לנו תכליתנו הרצויה, כשנדע להשלים בין שני חלקי המאמר, הפתוח והסתום. המאמר-הפתוח ימצא לנו בכל דרכיו רק אם ימצא המאמר-הסתום את מקומו הראוי לו. הדברים נוגעים לצורת דברי חז"ל בתוכנם הפרטי והכללי ובכלל התורה. מהמאמר-הסתום תצא תורה למעשה, המצות החקים והמשפטים, דברי ד' ועדותיו. רק כשיהיו נשמרים כל אלה ע"פ העולה מהמאמר-הסתום, יהיו הדברים מאירים ושמחים לפתח שערי צדק במאמר הפתוח. ובעונינו מעת שנתקלקלו המעשים נתחלפה השורה, פתוח שעשאו סתום וסתום שעשאו פתוח שניהם פסולין. פריצים רבים מבני עמנו קמו להרים יד בתורה בפועל, והמה יתאמרו ברוח התורה בהוד יפעתה הכללי, המה פרצו את הסתום. הירידה של המעשים תגרר אחריה ירידת הדיעות בעוה"ר, ומכיון שנפרצו גדרות עולם ע"י מחבלי כרם ד' צבאות, שוב לא יתרומם רוחם להכיר את הערך הקדוש שיש למאמרי תורה ודחז"ל, ע"פ הערך הגדול של מאמר-פתוח שהוא ים גדול ורחב ידים מלא נהרי נחלי חכמה. כי רק מי שמתקדש בקדושת המעשים הטובים, מדות טובות ודיעות אמתיות באמונה ודעת קדושים, הוא (עמ' כא - ) יוכל לרומם רוחו להשקיף על ערכם של דברי אלהים חיים כראוי להם. רק יראי ד' וחושבי שמו המה יבינו אל פעולות ד' ואל מעשי ידיו אלו האגדות.

הקדמת עין איה עמוד כ״ב

אבל כיון שזנח ישראל טוב, ובנוגע לחלק המעשי שבתורה חלק המאמר-סתום, רצה להיות מתדמה לכל הגוים מה שאין ראוי לו, הנה פרץ את חומת מאמר-הסתום, לא חזק בריחי שערי ירושלים. ע"כ בעוה"ר נסתלקה הברכה והשלום, והשלום הגדול הכללי התלוי בהשלמת האנושיות, שמקושר ג"כ בהשלמתן של ישראל, הנהו מתעכב. ולמרבה השלום, שצריך לבא ע"י מאמר-פתוח, הוא סתום. ואותו החלק של המאור שבתורה, שצריך להפתח באורו על כל אפסי ארץ, הנהו סגור חותם צר, ושערי ירושלים פרוצים ושועלים הלכו בהם. והדברים הם תלויים זה בזה, כאשר יתרחבו הדיעות וירב החזון על כל פרטי המוסר והאמונות, תמצא ידנו בע"ה לחזק ידים רפות ולבבות נמהרות, להשיב לאיתן התורה גם המתרחקים ממנה, בדברי חן ושכל טוב.

ברכות פרק א׳ פסקה א׳

...כן זמן ק"ש של ערבית, הכללית, גורמת להיות ישראל עם לבדד, כדי להגן על קניניו הקדושים, חיי עולם ששם השם ית' בתוכו, ע"כ יש מושג של יחש, בין קריאת ק"ש של ערבית, לשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן.

ברכות פרק א׳ פסקה ה׳

והנה כשנבחין חלקי השלמות הראוים לאדם, ובפרט לנוחלי תורת ה', נמצאם חלוקים לארבע מחלקות: ...והב', הוא שלמות המדות ללכת בדרכיו ית', אשר ע"פ דחז"ל שאמרו חסידות גדולה מכולם, מדת החסד היא הכוללת כל המדות הטובות כולן, שהרי עצם חסידות נגזר מחסד, וכמו שביאר בזה החסיד במסילת ישרים. הג', הוא שלמות ידיעת התורה הנגלית בכל פרטי', שעי"ז ידע לקיים כל המצות כולן, גם ישלים את נפשו בקשוטי מושכלות התורה...ועפ"ז תתואר המרכבה העליונה, שהיא כללות ההנהגה האלהית בנבראים כולם, ע"פ חלקי מערכות של השלמות המוטלת על ישראל, ולכל חלק מחלקי העבודה ייוחסו כוחות עליונים שכליים נפלאים במציאות, שהם מנהיגים המציאות בכח בוראם ית"ש. ותכונתם ושמותם יהיו מכוונים ע"פ פעולותיהם, לעומת חלקי העבודה, שע"י שלמותה, מוסיפים הם שלמות ושפע אור וקדושה. ונבאר בזה בקוצר אמרים שמות ד' הפנים כולם: פני שור, מכוון נגד השלמות המושפע ע"י המצות המעשיות, כענין "ורב תבואות בכח שור", וכן המצות המעשיות הפעולה והעבודה. פני ארי', שהוא אל הימין, מורה חסד, וכן העידו לנו חכמי האמת ז"ל, שארי' רומז לחסד, והוא מלך בחיות שמקבלות שפען מחסד בוראן ולא ע"י מה שבנ"א עובדים בהן. כי החיות רובם ככולם אינן נתונות לבנ"א לעבוד בהן, משא"כ הבהמות שהם נושאות בעול עבודת בנ"א ותועלותיהם, ובפעולותיהם יקבלו חקן. ע"כ הארי' הרומז אל החסד, כולל כל השלמות הנשפעת ע"י תיקון המדות כולן, שעיקרן הוא חסד לפי דעת רבי פנחס בן יאיר, דס"ל בברייתא חסידות גדולה מכולן...והחלק המכוון נגד התכלית האחרונה הכוללת את כולם, ושכל אלה הם הכנות אליו, הוא פני אדם, והוא השלמת האדם האמיתי, לדעת את השם יתברך ידיעה אמתית לפי כח האדם, שאינה באה כ"א ע"י הכנות שלשת השלמיות הקדומות.

ברכות פרק א׳ פסקה ו׳

הנה להוציא את זה המאמר מידי פשוטו בסימני המשמרות ודאי אי אפשר, כדמוכח בדברי הגמרא שהדברים כמשמעם. אלא שיש לחקור לפי כחנו בתועלת אלה הסימנים, ומה רצו ז"ל ללמדנו במה שהזכירו אותם לנו. ובודאי שאלה הדברים הנעשים אפי' בשפלי בע"ח, אחוזים הם בחוקים גדולים של טבע המציאות הכללי. וטבע השכליים, כשם שפועלים בהנהגה ע"פ רצון יוצרם כן יש להם יחש בפרטי מאורעות שבשפלים...והנה החסרון של השלמות ניכר בכל פרט מפרטי סוגי העבודה האלהית, ועי"ז החסרון מתפלש בכל ההנהגה הנמשכת מהם..."מעון קדשו", כללות המדות הטובות שהוא מעון אל הקודש שהיא החכמה. ו"נוהו" המיוחס לו ית' ביחוד, היא התורה. ע"כ כפל בלשון השאגה להורות על כפל הענין, וכמו שדברו חכמים ז"ל ג"כ בלשון כפול, "תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה" .

ברכות פרק א׳ פסקה ח׳

הנהגת הכוללת בעולם. ההנהגה הכללית באומות. החסד הכללי. השלימות הכוללת

כי הנה אנו רואים טבע ההנהגה הכללית באומות הולך ומתחלף, פעם יעלה עם א' אל מרום המעלה, ופעם ירד ואחר ירים ראש, באו הנביאים וחז"ל ביארו דבריהם להודיע לנו, שלא נטעה ח"ו לומר שירידת ישראל הוא דבר מסתעף ח"ו מסדר ההנהגה הטבעית, שכך היא דרכה ומנהגה להיות בה חליפות ותמורות לעם ועם, ולא לעם אחד לעולם חוסן...שירידת ישראל היא כמו חסרון בהנהגה הכוללת, שבאה מצד כח הבחירה וסדרי ענינים אחרים שחייבו ירידתם לשעה. והוא כמו חולי שולט בגוף ההנהגה, וכל חולי סופו להתרפא, ע"כ ישראל בטוחים מאד על החזרת מעלתם, כי ההנהגה תחזור לאיתן טבעה ככלות ימי חליה. וזהו שאמר הכתוב "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך". כי חסד עולם הוא החסד הכללי הגדול, שבשבילו מנהיג השי"ת זו המציאות, שחקק בה חוקים טובים המביאים את הברואים לתכלית השלמות והטובה, ובזה החסד רחם הקב"ה את ישראל כי שם מעלתם חק בשלמות הכללית, וההסתרה שהסתיר פניו ית' מישראל הוא רק מקרה שא"א קיומו, וז"ש "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך", כי בערך ההנהגה הכוללת, יקרא "רגע" כל דבר שאינו חק בהנהגה, א"כ סופו להתבטל, מה שא"כ ההנהגה הטובה של הקב"ה הקבועה, ששם אותה לעד לעולם חק ולא יעבור.

ברכות פרק א׳ פסקה י״ח

ירא ה מדברי חכמים

הנה עיקר חומר של עובר ע"ד חכמים, הוא מפני שחכמים עשו בדבריהם סייג לתורה כדי שיתקיימו דברי תורה. ע"כ העובר ע"ד חכמים, אין זה עובר עבירה פרטית, במה שעובר ע"ד חכמים אלו, [אלא] שבמה שאינו ירא מדברי חכמים לא יהי' לו סייג לתורה, ויעבור על כמה גופי תורה, עיי' בד' ב"י הלכות ר"ח, שכתב שלעשות חיזוק לדברי סופרים מקרי לעולם למגדר מלתא עיי"ש מלתא בטעמא לענין דינא, עכ"פ העובר ע"ד חכמים הוי עבירה כללית. והנה יש עונשים פרטיים לעבירות פרטיות, אבל עונש חיוב מיתה הוא עונש כללי, שכל העונשים נכנסים בסוג החיים, שממעטים ממנו הנאת החיים או מסבבים צער בחיים, אבל המיתה היא עונש שכולל הכל. ע"כ בשביל שעובר ע"ד חכמים, שבזה הוא עובר עבירה כללית בפרץ הסייג לתורה בכללה, עונשו שחייב מיתה, עונש כללי.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

כי ההרגשה השכלית מובלת את האדם להשכיל אל זולתו כאל עצמו. כי בשכל אין פרטיות כ"א כלליות, ובהיות האדם נוטה אל שכלו יותר מאל חמרו, נמשכים רגשותיו אל ההרגשה השכלית שמכרת רק צדק ויושר. ע"כ איננו נפרד לעצמו, אבל כל זמן שימשך אחר הערב לחושיו בלבד הנה הוא נפרד לעצמו, כי אין בחושים כ"א פרטים, כדברי הרמב"ם במו"נ אין פרט בשכל ואין כלל בחוש. ויסוד הקדושה היא תמיד התאחדות הפרטים לכלל אחד, ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא מהפרטים המתאחדים, להעשות כלל אחד.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ד

עבודת ה' היא לחיות חיי תורה כדרך חיים, והתפילה צריכה לבטא זאת ולא להיות רק הקדשת זמן לפעולה פרטית

יסוד עבודת ד' ע"פ התורה, הוא להשריש שכל דרכי החיים צריכים להיות הולכים ע"פ רצונו ית'. ומי שחושב שעבודת ד' נשלמת בפעולות פרטיות, ומקצה להם מעתותיו ושוב אין ד' בלבבו, הוא הורס כל בניני התורה. והנה בנין ביהכ"נ הוא עבודת ד'. אמנם צריך שתהי' התכלית נשמרת בהיות מתפללים בו תמיד בכל יום, ואז מורה כי הם מכוונים את דרך ד', לעשותה לדרך החיים. מה שא"כ אם מסתפקים במה שבנו בית לד', נראה שהם סוברים שדי עבודת ד' בהיותה נעשית כענין בפ"ע, ולא כדבר המורה את כל דרך החיים. ע"כ גם העבודה שהיא נעשית ג"כ איננה מגיעה לתכליתה. ע"כ "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה". וכשבא הקב"ה לביהכ"נ ולא מצא בה עשרה, מיד הוא כועס, ואין עצם ביהכ"נ בבנינו לרצון לפניו, כי יסוד העבודה לד' יתברך הוא שיהיו דרכי החיים הולכים ע"פ תכלית רצונו, שהוא לשמו הגדול יתברך.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ז

התפילה היא עומדת ברומו של עולם, אמנם תוכן רומו של עולם הוא, כי העולם יש בכללו הנמצאות הטבעיים הגשמיים והרוחניים. אבל הצד הרם של העולם, הוא רק שהנמצאים שהם בעלי בחירה יבחרו בטוב, ויקנו להם בחכמתם והנהגתם שלמות גדולה. וע"ז מיוסדת תפילה. ומפני שרוב בנ"א מסתכלים (רק) על המציאות [רק] מצד עצמה, לא מצד יקרת הפעולות היוצאות ממנה ע"י הבחירה הטובה, ע"כ אין להם מושג נכון בהתפילה ומתבלבלים בה, ושואלים מה צורך יש בה ואיך תועיל, היוכל האדם לשנות רצון יוצרו. אבל כיון שרומו של עולם הוא התכלית הנשגבה של הטבת הבחירה, ולהטבת הבחירה התפילה פועלת הרבה, א"כ מונח הדבר ביכולת שלמותו ית' להמציא הנהגה זו לכל פרטיה, באופן שתוביל אל הדרך הטוב והישר את הבריות....

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ט

הנהגת ה' הכללית היא בדומה להנהגה הפרטית הראויה לאדם. כלל הבריאה היא טובה, והרע הוא פרטים מועטים ביחס לכלל. השפעת החולשות הרוחניות על המציאות הכללית

הורנו, שכל המדות שחקק השי"ת בטבע האדם ונפשו, אין בהן אחת שתהא רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמדתה. מזה יצא שאין לדחוק, אפי' המדה הרעה, יותר מדאי, באופן שלא לתן לה שום מקום, כ"א מקומה המצומצם ראוי לתן לה, ולהשתדל לתקנה. ע"כ בשעת כעסו אין מרצין לו לאדם, שהאדם השלם ג"כ אפשר שיכעוס. ע"כ צריכה מדת הכעס להמצא, וראוי להרצות מיד, אבל לאמר שלא יהי' אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כח נברא בנפש להרע, זה לא ניתן להאמר, (ודברי החסיד במס"י פ' י"א שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צ"ע לע"ד). ומכוון כפי מדת השלמות הראויה להאדם המעלה, יסד המנהיג העליון ית' בהנהגתו הכללית, שישנם כוחות שתכליתם דומה בכלל הבריאה כתכלית הכעס באדם. ואם שאפשר לכובשם ע"י תפילת צדיקים וזכיות, אבל ראוי להניח להם איזה מקום, כי מעשה ד' הכל נברא לתכלית טוב. ע"כ אמר המתן עד שיעברו פנים של זעם, ויפעלו פעולתם באיזה ערך עכ"פ, כי לא לריק נמצאו, ואניח לך. ובהיות המקום הניתן לכעס בהתעוררות האדם המעולה הוא מעט מן המעט, כמו כן ההנחה בההנהגה הכוללת מצד עצמה, בהיותה מתנהגת כראוי בלא יתרון קלקולים אינם טבעיים, היא ג"כ רק חלק מועט וקטן, מכונה בערך רגע, "כי רגע באפו", וחסד אל כל היום. והנה בנוהג שבעולם, האדם השלם ראוי לו להשתמש בכעסו רק בזמן הראוי לזה מאד, שזהו מעט במציאות. וכן בההנהגה העליונה, הכוחות המוכנים להרע, שהם לאותה התכלית עצמה שעליה נבנה יסוד הכעס באדם, הם מעט מן המעט נגד הכוחות וסיבות הטובות, כמו שהאריך הרמב"ם ע"ז במו"נ ח"ג שהרע הוא המעט מן המעט והמציאות בכללה היא טובה. וחז"ל הוסיפו שגם המועט ההוא הוא לתכלית טובה. וקראוהו רגע שהקב"ה כועס בו...והנה בבע"ח מצינו אלה שני החזיונות בתרנגול, הוא מצויין בדעת, שע"ז אנו מברכים: "שנתן לשכוי בינה להבחין בין יום לבין לילה" ועם זה הוא משוטף בתאוה ונותן לנשים חילו. ע"כ ציירו מקור הרעות שיוצאות ממי שיש לו כשרון דעת והוא משים עצמו כבהמה בהנהגתו וע"ז הוא אובד הודו וכחו החמרי והמוסרי, כי חוורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא, הוא נוטה הרבה לצד התאוה שבו ולא לצד הדעת, ומשוטף בה עד שאובד הודו. וחיוורא כרבלתא בלא שורייקי סומקי, מזה תולדנה הרעות, והכוחות הכלליים מתחלשים, ע"י הנהגה המקולקלת, וע"ז באות רעות חומריות ומוסריות. ויש עוד מקור לרעות מצד השכל המשובש שלא השלים חוקו, שמהן תולדנה המלחמות הכוללות הממיתות, וזהו בשעה שהחמה זורחת והמלכים מניחים כתריהן בראשיהם ומשתחוים לחמה, שיבוש הדעות השולט בעולם הוא גורם כל הרעות המוסריות הכלליות והחמריות, כמו שביאר הרמב"ם. ע"כ כשתמלא הארץ דעה את ד' אז "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". ובהשגת האמת יתבטלו ג"כ המלחמות ותחדלנה הרעות היוצאות מהן.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ד

ונראה דרבי מאיר דס"ל שאין הבחירה החלטית, לשיטתו אזיל משום הכי להיות מדייק בשמא, אע"פ שהשם ניתן לאדם קודם זמן הגיעו לבחירה. משום דסבירא ליה דלפעמים מעשים טובים ורעים [נ]צמחים מסיבות מקיפות את חוג הבחירה והבחירה ברורה רק בפרטי מעשים, ואין לטעות שאין בחירת האדם שלטת על מעשיו, כי בהתגברו ביתר אומץ לעולם ינצח. אבל יש הכרחים שהם גלויים רק לפני יוצר בראשית ית' שעל פיהם משתנה משקל העונש הרבה וכן השכר.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ז

וכיון שהאדם חפשי ברצונו א"כ הדבר המכריע אותו להמשך אל השלמות הוא רצון הבורא שחפץ בשלמות יצוריו. ע"כ כל המכשירין את ההשלמה המוסרית א"א שיהיו חסרים בחק הבורא השלם. עובדי ע"ז שלא השכילו זה, בראותם שע"כ צריך להיות במציאות יחש מכריח מוסרי ומזה צמחו אצלם מיני עבודה זרה שונים, להמציא רוחנים חלקיים שיש להם יחש לענינים המוסרים שבנויים ע"פ מקרים רבים מתחלפים, עד שבא אברהם וקראו להקב"ה אדון והודיע לכל באי עולם שהבורא היחיד ברצונו הכללי בהמצאת הברואים והשלמתם, נכללת בזה כל ההשגחה הפרטית על כל ארחות המוסריות הכלליות והפרטיות ופרטי פרטיות, שהנה סיבות אמיתיות להשלמת הבריאה, וביחוד המרכזי שבה שהוא האדם החפשי ברצונו והשלמתו תבא ע"י הכרתו את השם יתברך בתור אדון שעליו למלא חפצו והוא השלמתו.

ברכות פרק א׳ פסקה פ׳

חכמי האמת ז"ל הורונו לדעת, כי אין מקרה גמור במציאות, ביחוד ביחש האדם ושכלו, שיחו ושיגו. ע"כ לא יפלו הדברים במקרה, וההרמוניא הכללית מקפת את העבר ההוה והעתיד. ע"כ אע"פ שבמקרה ינתן שם לאדם, אבל אין המקרה ההוא חפשי כ"א מתאים הוא אל העתיד. ובעתים רחוקות, ביחוד באנשים רשומים שמהם תוצאות כלליות, יוכר בהכרה בולטת, ובאנשים פרטיים א"א להתבונן כ"כ בדבר. ודרכי דרשתם "מאשר שם שמות" נפלאה, כי הקלקול והחורבן אפשר לתלות לעולם במקרה, מה שא"כ השכלול והבנין. אבל כשאנו רואים שאין כאן קלקול מוחלט, כי ע"י הקלקולים היותר נוראים תצמחנה הטובות היותר גדולות, נדע אז מראש כי מפעלות ד' הנה גם השמות. וכמ"כ כשיתאים השם עם התולדות הרחוקות, עלינו לדון שהי' כאן רתוק נעלם שסבב את השם לפי ההוראה העתידה, להיות גם רושם השם והוראתו לעזר, להוציא אל הפועל הכוחות הצפונים בבא עתן.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ד

נראה, שאיסור התגרא הי' ראוי להיות מצד התעוררות מציאות הכעס, שהוא קנין מדותי בלתי הגון, אבל לעומת זה שנאת הרע הבאה ע"י התגרא עם הרשעים הוא דבר נכון מצד עצמו, והוא קנין מוסרי שכלי כללי. ע"כ יותר טוב לקנות קנין שכלי הכללי של שנאת הרע, אע"פ שמתגבר עי"ז הכח הכעסני, שהוא פרטי.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ט

...מושג האלהות שבאוה"ע אי אפשר שיהי' לכל היותר כ"א להועיל לשלמות הפרטית. כי השלמות הכללית, א"א להיות כ"א ע"י מציאות אומה מרכזית, שתאחד כל באי עולם באור דעת את ד', והמיוחדת בזה היא ישראל, ומצירוף כל המעשים הטובים הפרטיים תבא התכלית הכללית בשימת לב הפרטי לזה.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ז

גם יאותו המשלים, המשל דחיזרא נדמה ע"י המעשים הרעים שהמה כקוצים האוחזים בצמר גם בנגיעה קלה. כי טבע המעשים הרעים להקדיר את הנפש ולהאחיזה בחיים הבהמיים. והדמיון של פיטורי בפי ושט, הוא דומה אל הרעיונות הכלליים, שמקבלת הנפש רושם ע"י קביעות דעת האדם הסכל, שעוה"ז הוא בית מבטחו לעד. ואינו שם אל לב כ"א מה שיאות לצרכיו החומריים, אע"פ שמצד עצמם אינם רעים, אבל בהתמדתם וחסרון הרעיון הטוב שבהם, מתדבקת נפשו בחשכת גופו עד מאד, והפרידה נעשית כבדה ומדאבת לאין שיעור.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ט

בא להורות לנו, שנדע אל נכון עיקר התכלית של עבודת ד' שיוצאת מבתי כנסיות, דהתכלית היותר נשגבה בכל העבודה החלקית שכל אחד מישראל עוסק בעבודת ד', אינה נגמרת בעבודה הפרטית של כל יחיד, כי חפץ ד' ית' בעולמו יוצא דוקא ע"י כלל ישראל. ע"כ יסוד העבודה הוא הדבר המאמץ את כלל ישראל בסגולתו העצמית, שכל עבודות הפרטיות הנה כאברים אל הגוף הכללי הזה. והנה התיחדות ישראל בסגולתו א"א לבא בהיותינו בגלות ביחוד, ע"י ההזמנה לשעה לעבודת ד' בבית הכנסת, או אפי' במה שמתיחדים פרטים לעסוק בתורה בבית המדרש. כ"א הדבר העקרי הוא מה שמאחד את כל העם כולו, והוא במה שכל העם חי חייו הפרטים הכל ע"פ דרכה של תורה, וההלכות הפרטיות שהן מתלוות בכל דרכי החיים של האדם בחיי היחיד וחיי הציבור וחיי המשפחה, הנהגת הבית המאכלים והמלבושים, רק בזה מתאחד כל עם ד' הגוי כולו ומתגדל בסגולתו המיוחדת, להיות עם קדוש לד', חי וקיים ובא לקץ הימים לתכליתו האמיתית. אבל בעבודה פרטית לשעה, לא היתה התכלית נגמרת כלל, שכבר אפשר שיתאגדו כמה אומות אחרות לעבודת ד' פרטית מיוחדת לשעת תפילה, או שעה קבועה של תורה. אבל סגולתם הפרטית של ישראל תהי' ניכרת ומצויינת רק בזה, שכל עם ד' מתנהג בכל דרכי חייהם ע"פ תורת ד', והם מתאחדים בזה בהתאחדות נפלאה, ורק בדבר הלכה שמאחד כל העם בכל דרכי חייהם, ומקשרם במעלות קדושות ומדות המצויינות של ישראל בזה באה ג"כ על מכונה התכלית של בתי כנסיות ובתי מדרשות....

ברכות פרק א׳ פסקה ק״א

ויש לנו לדעת שכיון שזאת המדה של נהנה מיגיע כפו, היא בהיותה מגעת לקץ גבולה, היא כוללת כל חמדת המעלות, ע"כ היא נכבדה מאד גם בהתחלתה. וראוי ליקר וכבוד הוא האיש שקנה מדה טובה זו לנפשו גם בהתחלותיה הקטנות, לפרנס גופו ונפשות ביתו מעמל נפשו בצדק ומשרים. והמדה הזאת תרוממהו אל על לפי ערכה הנשגב ג"כ, באוצר החיים המוסריים בדרך ד'. כי כח היושר שיש בההרגשה הטובה הזאת, היא יסוד כל התורה כולה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ד

הורה שבהיות תכלית חכמה מעשים טובים, הנה הזקן כיון שעסק בתורה גם קנה דעת כל ימיו, נשאר בנפשו קניני הצדק והיושר, ואף ששכח תלמודו, הנה נאבדו ממנו הפרטים, אבל המושגים הטהורים הכוללים שהם נצברים בנפש מריבוי הידיעה ו(ה)לימוד זה אינו משתכח, כמו שלא נתן כולו להאמר בפה, רק רוח האדם הפנימי הוא מכיר אמתת נועם המשרים לפי ערכו בתורה ודעת יראת ד' .