ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ט
באמת אנו רואים שהצלחת כל אומה תלוי' הרבה בריבוי הבנים, כי בהתרבות העובדים תרבה הברכה. אמנם בזמן שיתר הצרכים של מכשירי החיים ועצם החיים אינו במילואו אז תהפך זאת הברכה הנהדרה של ריבוי הבנים, שהיא ברכה אל הכלל, להיות למעמסה אל הפרט, כי יכבד עליו טורח הטיפול והגידול, הוצאת הפרנסה של כולם ופיזור הנפש בצרכי כ"א מהם. אבל בהיות הברכה בתכלית המילוי, בהיות כח הגוף חזק ואמיץ, וכח הנפש גם הוא בריא ושלם, והפרנסה העושר והשפע מצוי לרב, והבנים מתגדלים בלא כל מום באין מדוה ופגע, רק בשמחה וששון ומוכנים להשכיל ולעבוד, אז יש כח לקבל ברכה זאת המעולה בערך הכלל שתהי' גם ברכה הגונה בערך הפרט. והנה זה הוא כל תכלית הצלחת האומה, שכ"כ תגדל אצלה ההצלחה של הפרטים, עד שכל הדברים שימצאו טובים אל הכלל יהיו ג"כ נחשבים לטובה ושמחה אל הפרט. וזה המצב א"א לבא כ"א בברכת ד' על האומה, שתהי' מתוקנת כראוי בגופה ונפשה ורכושה, אז יהי' הרוח הלאומי חזק מאד בלבו של כל איש מאנשיה, וכל חיוב כללי יהי' לשמחה ולששון. וזאת היא מעלת ישראל בתיקונם, עד שגם ההליכה למלחמה אינה צריכה שום לחץ כ"א התנדבות רצונית מאהבה עזה, שהרי הכרוז מכריז כל האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו. ע"כ בהיות השכר ניתן לעובד אדומי בשביל כבוד הארון, שהי' מקום האורה לכל ישראל, והנקודה הפנימית שעל ידי אור הקדושה המופיע ממנו יאוחדו כל פרטי הכלל באחדות נפלאה עד שלא ימצא שום הפרש בין דבר שהוא טובת הכלל לדבר שהוא טובת הפרט. ע"כ היתה ברכתו ברכה כזאת שלפי הנהוג היא ברכה רק בערך הכלל, ורוב טובה כזאת לקללה תחשב בערך הפרט, אבל בהיותה נתונה לברכה ע"פ ד', מובן הדבר שכבר מלא ד' את ברכתו עם כל המכשירים לקבל ברכה נשגבה כזאת, שמורה על התכלית היותר מאושרת שיוכל הכלל להגיעו עדיה בלכתם אחרי ד' ודבקים בתורתו. ובכלל הוא אות על מילוי כל הברכות וההצלחות במלא המובן, מאחר שריבוי מופלג כזה של בנים, שהיא כפי ערך היותר רחב האפשרי בטבע האדם ע"ד היותר מבורך בהפריה, יחשב לברכה.
