טיפשות וחוסר תחכום

ברכות פרק א׳ פסקה ס׳

ונראה ששלשה ענינים מיוחדים לפעולה המוסרית של התפילה נרמזו כאן. היסוד האחד הוא כי יצר לב האדם מתגבר עליו, בהוללות ושכלות ע"י החברה הרעה, בהתערבו בעסקי העולם עם פורעי מוסר ושכחי אלוה. והתפילה תחזיר את האבדה הרוחנית ע"י שפכו שיח לד', והתרוממו אל המושגים הטהורים בדעת אלקים, אז יודחו כל טיח תפל של השקר ושחיתות הדעות. ולזאת הפינה מיוחדת תפילת המנחה, שהיא באמצע היום בתוקף העסקים הזמנים ועצם ההתערבות עם כל כתות בנ"א, ומכוונת הראי' מפעולתה ע"ז מאלי', שנענה ג"כ למטרה זו לבער הדעות הרעות מלב הרבים עובדי הבעל אז בתפילת המנחה.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ז

גם יאותו המשלים, המשל דחיזרא נדמה ע"י המעשים הרעים שהמה כקוצים האוחזים בצמר גם בנגיעה קלה. כי טבע המעשים הרעים להקדיר את הנפש ולהאחיזה בחיים הבהמיים. והדמיון של פיטורי בפי ושט, הוא דומה אל הרעיונות הכלליים, שמקבלת הנפש רושם ע"י קביעות דעת האדם הסכל, שעוה"ז הוא בית מבטחו לעד. ואינו שם אל לב כ"א מה שיאות לצרכיו החומריים, אע"פ שמצד עצמם אינם רעים, אבל בהתמדתם וחסרון הרעיון הטוב שבהם, מתדבקת נפשו בחשכת גופו עד מאד, והפרידה נעשית כבדה ומדאבת לאין שיעור.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ד

ע"כ ילדי שקר כאלה, שמחה היא לכנס"י שאין בטבעה להוליד בנים לגיהנם כותייכו. ולא מכנס"י נולדתם, כ"א מרוח זדון או סכלות הנשאב מבארות נשברים זרים. ע"כ א"א להם להתקיים בישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ה

דכשנתבונן בכל צרכי הברואים נראה שהם כולם ערוכים בחכמה ואין בהם מקרה, אפילו הצרכים הקלים הגשמיים של בעלי חיים פחותים וכש"כ הגבוהים, וק"ו האדם שלא חיסרו הקב"ה דבר קטן המועיל לשכלולו והרחבת דעתו. ואין לך איש שיש לו שכל אנושי, שיוכל לתלות כל אלה במקרה, כ"א במהלך החכמה העליונה המשקפת על ההשלמה המינית והאישית. וזה ג"כ יכיר כל איש דעת כי חשיבות ההשלמה המוסרית היא עולה ברום מעלה באין ערוך בערכה לעומת ההשלמה הטבעית, א"כ איך יעלה על לב איש נבון לאמר שיש דבר שאנו יכולין לשאוב ממנו השלמה מוסרית, ולא יעשה בכונה מהחכמה העליונה להועיל לנו לחיותינו בהשלמתינו האנושית האמיתית.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ה

ומה שאמר "מפני שמי ניחת הוא", רק מפני שמי, בעסקו בהדרך לכבוש הכוחות הרעים המעכבים מהשלימות של ידיעת שם ד', אבל בשמי לא כתיב, כ"א "אשגבהו כי ידע שמי". ושורש הדבר הוא מפני שנפש האדם היא טובה בעצם, וכל דבר טוב ראוי הוא להוסיף בו אמץ ולחזקו, והרעות שבה אינן כ"א מקריות מחשכת הגוף, ע"כ כאשר כבר נצח וטיהר את המקרים, כל מה שמוסיף אומץ הוא מוסיף טובה, א"כ אין הטובה השלמה חולשת הנפש, כאשר יציירו המציירים יראה מחסרי חכמה, כ"א עז הנפש וישועתה באלהים חיים.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ב

לגדור פרצת השלימות הנחסרת מהתגברות הרשע וחוזק התאוה ומדות הרעות אפשר במדת הדין ע"י מוסר של עונשים, ואפשר ע"י רחמים רבים של סיוע גדול להטיב את הלב ולטהר את הנפש. ע"כ יבקש הנגוע משבט אלוה, שלא יוסיף עוד לדאבה, ופרצותינו יגדור השם ית' ברחמים, לטהר לבבינו אליו לעבדו באהבה, מהכרה אמתית להטוב והשלימות...ע"כ בבקשו על גדירת פרצותיו, ישתף נפשי בהדי' ציבורא לבקש ג"כ על פרצת כלל עם ד', ופרצות כל עמך בית ישראל. ואז הוא ראוי ביותר לרחמים, כי כח הרבים גדול מאד, ובהמשכו עם הציבור בכל פינותיו, תמשכהו קדושת הכלל להנהגה מעולה ולמצב מוסרי נעלה, שלא יהי' צריך עמה שפטים שנכונו רק ללצים ולכסילים המתהלכים לרוח תאותם הנפרדת.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״א

גם יש מקום מיחוש להגדיל הכוחות הנפשיים בשעה שהתכונות נתקלקלו ונטו לענינים החומרים יותר מדאי, פן בהגדל הכוחות יתגדלו הכוחות הרעים ג"כ. אמנם בד"ת אין חשש, כי כאש היא לצרף ולטהר, והתכונות הטובות היא מחזקת ומצרפת, והרעות מבערת. ע"כ תהי' תכונת הגוף איכה שתהי', לעולם תהי' תורת אלהים עמו. כאמור "פתח דבריך יאיר מבין פתיים", כי הפתאים הנפתים אחרי תכונות הרעות הגופניות יותר מדאי, ילמדו לקח ויפיקו תבונות.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ד

ואל תהי ככסילים. שהם טבועים בטבעם ברעות התכונות, והחטא אינו בהם מקרי כ"א תולדה מטבעם השואף לרע. ואינם שמים לב בסכלותם לתקן מקור החטא, דהיינו תכונותיהם הרעות, ע"י תלמוד תורה ומוסר בינה, בלכת אל החכמים להתחכם. והם מביאים קרבן, שהוא אמנם ראוי לתקן חטא מקרי, או בעשיית תשובה שלמה, שעוקר טבעו הקבוע לרע, ונשאר רק המקרה של החטא כיון שכבר נתקן כללו ומקורו. ובהיותם מביאים קרבן על המקרה של החטא, ואינם עושין תשובה לתקן את המקור של הקביעות ומקום הרשע, זאת היא מדת הכסילים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ה

מי שתקן מדותיו בטבע ונעשו תכונותיו ישרות, הוא יכיר בהכרה פנימית את גנות הרע ויקרת הטוב, וימשך אחרי דרכי התורה באהבה ונדיבת נפש. א"כ המדה התכליתית בקרבן היא שיהי' מקרה החטא אפשרי רק במקרה. א"כ צריך שיבא האדם לתכונה כזאת, שידע בהכרה פנימית שהאסור הוא רע ומגונה, וע"ז הוא מביא קרבן. אמנם הכסילים, שאינם מכירים בהכרה פנימית מהו רעה ומהו טובה, וכ"כ הם רחוקים מטבע הטוב והישר עד שיוכלו לצייר בעצמם כי האסור הוא טוב. אלא שהם כפופים לזה רק מצד גזירת התורה, א"כ מדותיהם הקבועות מיוסדות על אדני החטא. ע"כ אמר הקב"ה בין טוב לרע אין מבחינים, ואינם משערים בהכרה פנימית על מה הקרבן בא, על הטובה או על הרעה, שאצלם יוכל להצטייר שהחטא והתאוה הוא טוב, א"כ מה בצע בקרבנם, ואינם משיגים ממנו התכלית המכוונת. ובזה יבא מאמר כי אינם יודעים לעשות רע כפשוטו. כי המעולה, מי שזיכך טבעיו כראוי, זוהי שלימותו, שיוכל להשתמש כראוי גם בכוחות הרעים, ככעס וגאוה וקנאה וכיו"ב. אמנם מי שהוא נאסר בידי יצרו, ומדותיו רעות ולא זזה תכונתו הרעה ממקומה כלל, הוא אם יוכל לפעמים ע"י טורח רב לעשות דבר טוב מצד גזירת התורה ויראת העונש, אבל לעשות עם הכוחות הרעים דברים טובים, זה אינו יודע כלל. ובאמת כ"ז שלא יוכל האדם להשתמש גם בכוחות הרעים לטובה, איננו מתוקן בטבעו והחטא יהי' בו טבעי לא מקרי ולא בא עדיין עד תכלית הקרבן. ע"ז אמר כי אינם יודעים לעשות רע, כי אינם מכירים הכרה שלימה בפנימיות ההדרכה השלימה, ע"כ יפלו ויכשלו. כי האדם מוכרח להשתמש בכוחותיו הרעים ג"כ, כמו כוחות התאוה והחמדה, הרוגז וכאלה. אמנם זאת היא תורת אדם המעלה, שיהי' לבו ברשותו לעשות מכל אלה דרך ישרה ומשלמת.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

ובכל מקום שהלכו שרידינו, על ידם נודע שם ד' ועמים רבים התרוממו לאור באור דעת וצדקה, לעומת ימיהם הראשונים שהלכו חשכים ונטבעו בעמק רשע וכסל...והנה ישראל מונים ללבנה, ע"כ ביאר שכל מדריגות הבריאה ומשטרה (היא ערוכה) [הן ערוכות] רק [כ]שרוח ישראל מרומם אותה, ואי אפשר כלל לעזוב רוח ישראל מכללות השלימות כי מהרה יפול כל בנין האושר האנושי. כי רק ע"י ישראל, תכונתם ודברי ימיהם נבנה כל אור העולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ו

גדר הדעה האמיתית הוא להשתכל איך לכונן את כל מעשיו וציורי רגשותיו ע"פ השכל והשלימות האמיתית שהוא רצון השם ית'. והנה הדברים שמבלבלים את פחותי הדעה הוא מפני שחפצים הם לדון כל דבר רק ע"פ משפט השכל, והם אינם יודעים שהשכל אינו כ"א כח אחד מכחות המציאות שמצוי בנפש האדם. אבל עם השכל כבר יש לו מדות רבות וציורים והרגשות שצריך שכפי מה שכלם יחד משיגים יתפעלו ללכת בדרך טובה ושלמה, ושכלול כל ההשלמה הזאת בא רק ע"י שלימות התורה כולה וכל דרכי האמונה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ג

ע"כ ביאר הא בריחו הא בטעמו, שיתרון הקצח הוא שריחו נבדל מטעמו, וריחו שהוא הרוחני הטפל לגשמי הוא מפסיד מאד ע"כ מסלקים אותו, ונשאר חמרו בלא פעולת צורתו, ופועל ג"כ באוכל תכונה זו, למעט מיחש הדברים הגשמיים את הרגש הנפשי, לא יתקצף בחסרונם ולא ישמח כשמחת הכסילים במציאותם, אז לא יבא באמת לידי כאב לב ויהי' תמיד בשלוה ומנוחת הנפש, ותמצא ידו לעשות חיל בשלימות האמיתית.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ח

יש הבדל בין השגת החכמה הכללית לההשגה הפרטית בחכמת השם ית' ודרכי טובו, כדאי' בזוהר דעבד נקרא מאן דידע למרי' באורח כלל, ובן נקרא מאן דידע לי' בדרך פרט. וכ"ה בחוה"ל שהחכמה שהיא אחת בעקרה מתחלקת לכמה חלקים. והמשכיל מחולף בזה מן הסכל שידע לעיין בכל חלק מחלקי החכמה להביא ראי' על בוראו מברואיו.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א

תיכף לסמיכה שחיטה, הסמיכה מחוברת עם הוידוי, להורות שחטא האדם בא מפני שכוחותיו הנפשיים הם נסמכים על יסודי הנפש הבהמית, והנפש הבהמית עלולה להטות את האדם מדרכו הישרה, ע"כ הוא שוחט את הבהמה, להורות על העברת שליטת הכוחות הבהמיים ממנו, ע"כ רק הסמיכה תכונן את האדם לקבל תועלת מהשחיטה...ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות, כי השחיטה של הקרבן בלא דעת תכליתו אינה מביאה לאושר הראוי. כמו שכתוב, "מתת הכסילים זבח", וכדדרשו חז"ל בפרק מי שמתו "אל תהי' ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים" .

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ז

אם מי שאינו עסוק תמיד בתורה יתאחר תמיד לבא לביהמ"ד יתלו שהי' טרוד בעסקיו, אבל הת"ח, שברוב, תורתו היא אומנתו וחזקה שגם בביתו עסק בתורה, א"כ אין טעם למה התאחר לבא, אא"כ יאמר עליו שאינו חושש למעלת הקיבוץ של חכמים ויראי ד', א"כ הוא פושע, שמכונה בזה כל חוטא בלא תועלת של הנאה. והוא מחובר ג"כ אל הוראת פסיעה בסמ"ך, שמורה עושה פסיעה לצאת מהחבורה. ושלימות גדולה היא לאדם שיכיר ערך החבורה והקיבוץ, בין לתועלת עצמו בין לתועלת כלל עם ד'. ומצינו ג"כ הוראת פסיעה בשי"ן "עד המפשעה". והוראת הדבר היא, שצד הרצון לפעולה בלתי הוגנת ברוב מונחת בתאוה או בתועלת, באה מצד סכלות או תגבורת היצר, והם מכונים בחטא ועון. אמנם יש ג"כ יצר, לראות את עצמו יוצא מהסדר המוכרח מצד הצדק והיושר שהוא אמתת דרכי השם ית' בתורתינו הקדושה, ובעי למטעם טעמא דאיסורא, ולראות את עצמו יוצא מן השורה המקפת את הכלל, וזה נקרא פושע....

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ט

ומההדרכה ההזנית הזאת יבא האדם לישר דרכיו תמיד להשקיף על צד הנעלה שבהם, ותיקר בעיניו רק התעודה הרוחנית שהיא יסוד המציאות, והגשמיות תהי' בעיניו יקרה בתור שימוש הגון לכל הכחות העקריים הרוחניים, אבל לא ישתקע בגשמיות ולא יתור לבבו לומר שהחומר הוא יסוד המציאות וממנו יפעלו הנפשיות, שהוא דרך רשע כסל מביא לאבד כל חמדת האדם.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

אמנם החותם האחרון בהטבעת התכלית של החיים, ראוי שיתברר לאדם שתכלית בקשת חייו היא מפני נזר החיים, החכמה והצדק שהם דעת אלהים. אמנם מחפץ הכסילים, אוהבי החיים רק כדי להיות מוצאים זמן להנאת החושים בחיי שעה, ראוי להתרחק. ע"כ אין סומכין את הקערה בפת, להוראת הרחקה ממאמר השולל ערך החיים, באמור הסכל: אחי' למען אוכל, והוא סומך את קערתו המלאה מעדנים בפת, כאילו בא הפת לתן לו כח חיים כדי שיוכל ליהנות ממנעמי קערתו. לא כן חלק האדם השלם שהוא אוכל כדי לחיות, ובפת הוא סומך את תורתו וחכמת אלהים אשר בקרבו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, דפתא סעדתא דליבא, היינו לבב אנוש המוכן להשכיל להיטיב.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ג

מדת הסבלנות היא נחוצה ברוב, להיות כל איש ירא ד' וגדול באהבת שמו הגדול יתברך סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ד', כ"ז שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה. ע"כ אנחנו מוזהרים בכל דיני דרכי שלום גם נגד רשעים עובדי ע"ז. אמנם מדה זו תוכל לגרום לאדם שפלות רוח הקדושה, כאילו חלילה משוא פנים יש בדבר, לומר שגם הדרך של רשע וכסל יש לה פנים, והיא דרך רעה מאד המעכרת דעתו של אדם ומורידה את ערכו בתמימות דרך ויראת ד' טהורה. ע"כ צריך שתהי' הסבלנות קנויה מצד אחר, לא מצד נשיאת פנים של שקר להשקר והכפירה חלילה, כ"א מצד ההשקפה השלמה שההשגחה העליונה עושה היא את שליחותה בכל, "עושה שלום ובורא רע" .

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ד

אמנם נעלה על כולם, [הוא] מי שמעלה את המדה המשכלת בנפשו, עד שלא רק כפי המדה המתיחסת למצביו הפרטים יתעורר לקרבת ד', כ"א עצם דעת ד' ודרכיו הכוללים היא כל חיי נפשו, ולמעלה מקריאת שם ד' הבאה אחרי מקרה מתחדש, שמורה על העזרה הפרטית, כ"א את שם ד' יברך, את פעלו והדרו ודרכיו הכוללים, וידבק בהם באהבה טהורה, אהבה הנובעת מקרב לב הוגה וחושב, שכבר נטהר מכל רע וכסל, ופונה לרומם הדר כבוד מלכות מלך כל עולמים, באהבת עולם וחפץ לב נאמן. זאת היא המעלה היותר נהדרה שבחמודות, הנמצאת באורח צדיקים שהוא "כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום" .

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ז

לימוד זכות אינו שקר ותמימות אלא התבוננות בעומק האמת

כמו שאנו רואים במקרים הקטנים, שהאורח הטוב יצייר את טובו של בעה"ב ואין בזה מן השקר כלל, כי המסתכל בעין טובה ימצא באמת את הצדדים הטובים שמחייבים אותו להכיר טובה ולקנות אהבה וקורת רוח מבעה"ב. וכיון שנפשו טובה הרי הוא מוצא לפניו נכון לדון לכף זכות וכף צדק, שיודע בעצמו מדת טובו שאלמלא הי' הוא בעה"ב מכניס אורחים, אם יהי' בידו היה מקבלם בסבר פנים יפות בשמחה ובעין יפה. א"כ גם בעה"ב זה ודאי טרח ג"כ הכל בשבילי, מפני שהתכונה הטובה של אהבת רעים הי' כדאי להכריעו לכל אלו המעשים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״א

הרעות היוצאות מהבדידות והנזירות המופלגת, ביחוד לבעלי הגיון ועיון בדיעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הנן משולשות...והרע השני, שמגיע בענינים עיוניים מדיעות ומדות אמוניות, גורם החוג הצר, שאין הדברים מתבררים כראוי ועולים קמשונים במושגים של הדיעות, שמטפשין.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

יסוד התועלת, מה שימצא האדם לאשרו בהיותו קרוב לשאוב קרבת השי"ת ושרשי עבודתו ממקור מעשי ה', מיחושו אל הטבע ולחוקיו ההולכים בחפץ עליון למטרת הטוב והצדק האלהי, הוא שיחקק טבע החפץ אל הטוב בנפשו ג"כ חקיקה טבעית, עד שימצא את עצמו עומד בהיכל מלך הכבוד ב"ה, שסביבותיו כולם משרתיו עושי דברו, שמים וארץ וכל אשר בהם, אשר בחזקת יד הצדק, המלא עולם מכבוד מלך עולמים, יהיה נמשך להיות גם הוא ממלא את אשר בחוגו הוא להשלמת החפץ העליון אשר באדם, לא יכון דבר זה כי אם בהשלמת התורה והשכל. אמנם הטבעיות בקנין לדרך ד' הטובה לא תהיה נקבעת בלבו של אדם כ"א אחרי הידיעה הברורה ברוממות מעלת נפש האדם, שעשה אותה האלהים טובה וקדושה מרוח פיו ית"ש. ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו.

סדר זרעים פסקה כ״ג

ע"כ אם שכל אדם חייב לתור בחכמה כפי כח שכלו וטהרת לבו, ולהוסיף אמץ בדרך ד' כפי אשר יחזה בהערתו השכלית, מ"מ יקיים בעצמו "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", ויצייר כי לעומת ערך האמיתי שיש בתכלית התורה ומצותי', נחשב כל מה שיוכל להשיג בסידורי חכמתה כאין. ע"כ אין לו לבנות דבר יסודי על מערכי חכמתו גם בהיותו במעלה היותר גבוהה, כהמצב שעליו מורה ענין מע"ש, התקדשות הכהונה בתוכו של כל אדם מישראל. ע"כ זאת היא תהלתו ותפארתו שישפיל רוחו בעשותו בסיס לעבודתו, המושג היותר פשוט, שכל אחד מכיר שאינו בערך יסוד לתורה כ"א לערכנו אנו, חלושי המדע, אבל לאדון כל נתכנו עלילות ביסוד היושר האלהי שיש בכל הליכות התורה והמצוה. ע"כ יחתום במושג פשוט עשינו מה שגזרת עלינו, שזה יכול לומר גם איש בער....

סדר זרעים פסקה ל״ג

והנה במערכה זאת עלינו להשמר מטעות, שיוכלו קלי עולם לטעות, שהאהבה הכללית אך בזאת תהי' נכונה, בהסירה את ערך המדרגות שבעם, ולא יוכר איש פחות לפני איש מעלה וחכם לב לפני כסיל אדם. ובאמת זאת הדעה היא המהרסת את כל גדרות עולם, ותשוב לפוקה ומכשול לקטני בנ"א, שיזנחו ע"י פריקת עול כזאת את עצת חכמים וקדושי עליון, בין בדורותיהם בין בדורות שלפניהם, ומזה תפוג ג"כ תורה ויראת ד' הטהורה. ע"כ הזהירות של מניעת ההשויה של קטן לגדול וחילוק המעלות, היא מאד נחוצה במעמד של הגברת הרוח של התאחדות כללית כהבאת הביכורים, למען יהיו הקטנים נשמעים לגדולים, והכרת החופש האמיתי, שהיא שמירת המשטר הכללי, תבא רק ע"י ההכרה היותר ברורה בערך של כל יחיד וכל כתה בין הכלל. ע"כ לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, למען דעת שיש הבדל בין קודש ובין קודש קדשים, בין איש נעלה ובין מי שהוא עוד יותר נעלה, ועל אחת כמה וכמה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ובין אויל לחכם לב.

שבת פרק א׳ פסקה נ״א

( הרשעים "ממלאים ספרים בדברי שקר ותועבה להשחית נפשות תמימים" - אבל אולי הכוונה לתמימות דרך - יתכן שגם פיסקה זו שייכת לערך זה)

...והנה הדיעות שבאדם ג"כ מסתבכות ומתערבבות ע"י התגברות התאות שבאה מגסות החומריות. ע"כ הרשעים העושים פימה עלי כסל ונוטים רק לתאות שפלות גופניות, הם מלאים דיעות רעות ומדברים על ד' תועה. ובהמצא להם היכולת לחק חקקי און עלי ספר, הם ממלאים ספרים בדברי שקר ותועבה להשחית נפשות תמימים.