הקדמת עין איה עמוד כ״ג
(הפיסקאות בערך זה יתכן שכוונתן לתנועת החסידות) ההתנגדות של גדולי ישראל לדרכים בתורה שעלולות גם ליצור נזקים, והתועלת לדרכים אלו עצמן כתוצאה מההתנגדות הזו
והנה מודעת זאת שבדורות שעברו היו מחלוקות רבות בישראל בדבר הדיעות וההגיונות האמוניות. יש אשר נטו לדרך הפילוסופיא ויגדילו על פיה כמה ענינים בתורת המוסר והאגדה לפי רוב מקצעותיה. ויש אשר התאמצו להרחיק כל רעיון לקוח מחכמה אשר מוצאה לא מעיקר התורה ויסודה, והרבו להרחיב את חכמת האגדה והמוסר ע"פ הקבלה ושיטותיה הרבות המלאות הגיוני קודש וחכמת אלהים. ויש אשר חשבו שיש לחוש ממפגע גם בשני הדרכים הגדולים, וטוב לאחוז בתם דרך ובהרחבת דברי מוסר ע"פ תכונת תמימות האמונה ויראת ד', ע"פ יסודות לקוחים מדברי חז"ל המפורשים, והדברים המבוארים בטבע הנפש התמימה מדברי תורה וכתבי הקודש. ובאמת כל אחת מהמפלגות, שעסקו להן כ"א במקצע המיוחד והחביב להן, הרבו לנו רב טוב, ואנחנו בדור אחרון נאסוף ברינה את אשר זרעו הן בדמעה. כי בהתחלת כל ענין ודעה מוסרית והגיונית לפעול, בהיותה מתרחבת בין העם, עם ד' אלה, לא היה אפשר לצפות מראש את כל אשר תפעול על הלבבות. ואם נחזה לפעמים שיש מקום בפינה אחת מן החכמה ההגיונית, בהיותה נושאת דעה על ענינים הנוגעים לחובת הלב, ג"כ מקום לטעות למי שלא שמש כל צרכו, כי אין אדם עומד ע"ד תורה אלא אם כן נכשל בהם, ע"כ ימצאו ג"כ גדולי עולם בעלי נפש יקרה, היראים וחרדים מאד אולי יתרחב המכשול באופן כזה שיצא שכרו בהפסדו. ע"כ עמדו לפעמים מנגד, מהרחבת דברים שאנחנו נמצא בהם חן ושכל טוב. ואמנם גם אנו נחזיק טובה לטהורי לב אלה, כי ההתנגדות הבאה מקירות לב טהור היא שגרמה באמת לזקק את הדיעות, להסיר את הסיגים ולהעמיד את חלקי הדברים הנלקחים מאוצר התורה ברורים ומזוקקים כזהב מזוקק. הגלות והפיזור הנורא, אבדן המרכז ומיעוט היועצים והשופטים המורים הטהורים המאירים את דרך ד' לפנינו, "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה", הוא שגרם לנו שנתקיימה בנו המארה של "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור (עמ' כד - ) באפלה".
ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ד
פיסקא שיתכן שכוונתה לתנועת החסידות
הדבר ידוע שהתחלקות מפלגות בעם גדול, היא דבר המועיל לשכלולו של העם כשהולכות בנתיב הצדק, כמו מפלגת חכמים, חסידים, אומנים, איכרים. ואפילו מפלגות של דעות מחולקות בדרכי המוסר וההנהגה, במדיניות או בעבודת ד', מביאה כל אחת תועלת וטובה, כי כל מפלגה משכללת מקצע מיוחד שמועיל לעבודת הכלל ושלמותו. אמנם כל זה אינו מדובר כ"א בשיטות ומפלגות כאלה, שאינן נוגעות בחיי העם העקרי להרסו.
ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ז
שתי דרכים להכרת ערך קיום המצוות . מעלת החכמה המוגבלת
הנטי' הטבעית לדעת-אלקים מתגלה ביותר בתור רגש פנימי אצל אנשי שם המצויינים, ויותר מזה שגם כללות דרכים הפרטיים שבידיעת הדרישה האלהית שמתחלקים חכמי לב בהיותם באים בימים, סבת החלוקה היא נטועה בנפש מראש. ובאשר שישנם חכמים שמגמתם בדעת האלהים היא ע"פ הדברים המשוערים והמוגבלים, כמו ע"י בירור החכמות בדברים המוחשים לאמתתם לעמוד על סודם וסדרם, ודעת התורה להלכותיה ופרטותיה, ובזה ימצאו עצמם דבקים בקונם ויודעים את שמו ית'. וישנם כאלה שמטבע נפשם אינם יכולים להסתפק בדרישת הדברים המוגבלים והם מתרוממים לשוטט ברעיונות בהכרת רוממות אל ית' בהשערה פנימית בהגיון נעלה. ובזה אינם מצומצמים אל פרטי נתיבות דברים קצובים ומוגבלים, ויותר ממה שיש לדבר בפה ולשון הם מרגישים בהגיון לבבם, ומרוממות ההגיון הפנימי מכירים ג"כ ההכרח שמחייב את ההשלמה האנושית לבא ע"י השיעבוד לדרישה ולקיום של כל הדברים המוגבלים, מחכמה ודרישת התורה ופרטיה ...ויוכל היות שמי שהולך על דרך החכמה המוגבלת הוא יותר קרוב להחכמה המעשית, ע"כ לענין הלכה יוכל להיות מכוין יותר שתהי' הלכה כמותו. ע"כ אמרו עליו על ר"מ שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו וע"כ לא קבעו הלכה כמותו, ומפני זה הטעם הלכה ג"כ כרבא לגבי אביי. אע"פ ששני הדרכים כאחד טובים, דרכי חיים המה ודרך הקודש יקרא להם, אבל המותפש יותר אל הידיעה הפשוטה המוגבלת הוא קרוב לההנהגה המעשית לקבע על ידו ההלכה. ואולי מפני זה אין ההלכות נחתכות ע"פ ידיעת הנבואה כ"א ע"פ החכמה המוגבלת ע"פ דרכיה של תורה ההלכות החתוכות וקבועות .
ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ח
יסוד עבודת ה' בדקדוק המצוות ובכבוד תלמידי חכמים
ישנם אנשים שלא הושחתו לגמרי בדיעותיהם עד שיהיו רחוקים ג"כ מציור הנשגב של חיוב עבודת השם ית', אלא שרגש ההשתעבדות ורחשי הלב לעבודת ד' מורגשים בלבבם, אבל לא ידעו ולא יכירו כי אין דרך לקיום יסוד העבודה כ"א ע"י קיום התורה לפרטיה, ועי"ז מוכרחים ג"כ להיות מחזיק ידי ת"ח ומרוממם, ונמשך אחרי הוראותיהם ומאמין לדברי קדשם, אלא שהם סבורים שרק ע"י רגשי לבבם האמונים לפי דעתם על דרך ההכנעה ורגש הכבוד והאהבה לאדון כל ית' יצאו ידי חובתם. ומזאת הדעת המקולקלת תבא הכפירה המגונה בתורה שבע"פ בכלל, ובערך כבוד וצורך חכמי תורה בפרט, אמנם סוף כל סוף ירגישו כי בהפג תורה יפוג מכלל העם לאט לאט ג"כ הרגש הטהור, שמביא את כל בעל נפש עדינה להיות מכיר קשר ויחש בינו לבין קונו. וינאי מלכא הי' מזו הדעת משעה שנצנצה בו מינות, שאמר שדיה לתורה שתהי' כרוכה ומונחת בקרן זוית. אמנם מדקטל לרבנן כ"כ ירד המוסר ורגש היראה ועבודת ד' בכלל, עד שאפי' הרגש הנכון שראוי לכל איש אשר לב בשר לו, להרגיש חובת הכרת הטובה להשם יתברך, ולהזהר בברכת המזון גם זאת ירד פלאים, ולא הוה להו אינש לברוכי להו, עד אשר הוכרח(ו) לקבל עצה, להשיב נפשו הסוערה לרגש הדתי בכללו, ע"י ברכת המזון עכ"פ.
ברכות פרק ז׳ פסקה ל׳
חובת דקדוק המצוות גם למנהיג רוחני
שתי השקפות צריכות להתמלאות במראה היחיד המשפיע דרך עבודת ד' אל הרבים, האחד מצד המקבלים והב' מצד היחיד. היחיד צריך לדעת שלא ירום לבבו מאחיו, ולא בשביל שהוא מדריך כללי איננו נכלל בכל חוקי החיובים הפרטיים של חיי התורה והמצוה. ע"כ צריך שיאכל כזית דגן שבזה יש התחייבות פרטית.
ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ז
חובת הדקדוק במצוות גם למי שמרגיש שדקדוקים מסויימים פחות נדרשים לו, בשל רמתו הרוחנית הגבוהה
מעלת העבודה האלהית נחלקת לפי השגתו של אדם בדעת אלהים, וישנם כמה גופי תורה שיוכלו להתראות בעיני משכיל אחד כי התועלת מהם נתנה בשביל בעלי מדריגה פחותה ממנו. אמנם אין לו לשחרר עצמו מהם בשום אופן, כי יש עליו החיוב להיות קשור אל הכלל ומה שיש בדבר צורך הכלל, מפני שלפי מצב כלל האומה דרושים ענינים כאלה, המשכילים היותר גבוהים בדעת אלקים נכללים בפעולות הכלל, כי מה שמתוספת שלמות בהכלל מתוספת בהם ג"כ השלמה, ומה שמתגרע מהשלמת הכלל מתגרעת ג"כ השלמתם. כי אין אדם יכול להשיג ולהבין גודל שליטת הכלל עליו, ועד כמה הוא מתפעל לפי ענין כלל האומה, ע"כ עליו שלא לפרוש מהכלל אפי' בדברים שנדמה לו שלפי ענינו הפרטי כבר אין לו צורך בכאלה. אמנם ישנן שתי מדות בדבר: ישנם דברים כאלה שאם יפרוש היחיד יפעול לרעה על הכלל, ונמצא שאין הכלל מבונה כ"א כשיהי' ג"כ היחיד משתתף בכל דרכיו בעבודת ד' וכל עניני שלימות לפי המדה הדרושה לו. ויש אופן פרישה יחידית שלא תוכל להזיק בגלוי את הכלל, כי הכלל יאחז דרכו הנאותה לו בכל אופן. והנה ענין הראשון הוא דומה לשלשה שבהפרד היחיד אין כאן כלל, ובודאי החובה מוטלת בכה"ג על כל יחיד להיות שותף עם הכלל כדי שלא יגרום לו כ"א תיקון ושכלול ולא הריסה וקלקול. אמנם גם אופן השני, שאם ע"י פרישתו לא יזיק את הכלל כי לא ילמד ממנו, או שהוא בחדרי חדרים שבוחר לו עבודה יותר גדולה ועי"ז אינו מדקדק בדקדוקי מצות שהם לדעתו נאותים בחיוב רק אל הכלל שלא עלו למעלתו הרמה. והוא דומה לזה שנכלל בשלשה והוא שאומר ג"כ ברכו, אף שפורש את עצמו מ"מ הכלל שלם. מ"מ אין זה דרך כבושה וגם באופן שהכלל לא יוזק לא יוציא אדם א"ע ממנו. כי לבד היזק הכלל הנגלה, יוכל להיות ג"כ היזק פרטי במה שמחסר מנפשו אותה המדריגה שהיא נוהגת בכל הכלל. כי עם כל מעלת היחיד מ"מ הוא קשור אל הכלל, וכל מה שהכלל צריך לו יש בזה ג"כ צורך היחיד באופן בלתי גלוי כ"כ, אפי' יהי' היחיד ההוא גבוה ונעלה מאד ממדת הכלל כולו. ע"כ לעולם, גם באופן שהכלל יעמוד על מכונו גם בהפרשו ממנו באיזה פרט, אל יוציא אדם א"ע מן הכלל, גם ביחש עצמו.
ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט
יש לשים לב לביטוי של הרב "החסידות האמיתית"
והנה יסוד התורה היא בדקדוק המעשים לתכלית מעלות רוממות והשגות אמתיות. וע"פ היסוד הנאמן הזה תלך מדת החסידות הלוך והתרחב, שכל אשר יוסיף האדם השכלה ודעת אלהים אמת ודרכי האמת לאמתתן יותר ירגיש בנפשו עד כמה צריכים המעשים להיות מיושרים תמיד, כסימנים טבעיים שא"א לזוז מהם אל ההדרכות הגדולות הכלליות...וזהו יסוד התורה כולה שלא יוכל כל איש, יהי' חכם וגדול דעה עד מאד, להתיר אגודת רגשותיו הפנימיים מהמעשים הנלוים עליהם. ע"כ שמירת המעשים ודקדוקי המצות, היא פינה גדולה בתורה, והוספת הדקדוקים והידורן של מצות, ופרישות מהדומה לכיעור היא יסוד להחסידות האמיתית, כשמתלוה עמה הדעה האמיתית. "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" .
