חז"ל

הקדמת עין איה עמוד י״ג

מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום (שבת ק"ד). אנו רגילין לקרא בשם את הדורשים בעמקי תורה, להאיר אור על דברי כתובים או על מאמרי חכמים ז"ל: מפרשים או מבארים. שני השמות הללו הנם מכוונים לשני מיני דרישה שונים, שכ"א צריכה להיות מושלמת בענינה. יסוד שלמות האדם בנוי בחלק גדול ממנו, על כח הבאור או הפרוש. דברי חכמים, המאירים לדורות עולם, צריכים ומוכרחים להיות קצרים, בתור מועט מחזיק את המרובה, והם נזקקים לחכמי דורות המרחיבים דבריהם ומבארים או מפרשים אותם, וקל וחומר דברי תורה ודברי נבואה ורוה"ק....

הקדמת עין איה עמוד ט״ו

..."ראוי היה עזרא שתנתן על ידו תורה לישראל כו' וא ע"פ שלא נתנה תורה ע"י נשתנה על ידו הכתב". שינוי הכתב הי' דבר מסתעף מעבודת התורה בהצורה שהיתה צפויה לראשי אלפי ישראל, שמהם היו נביאים ובעלי הופעה אלהית ברוח הקודש, את אשר יפעל ישראל בימי מנוחתו השניה, ימי בית שני, שהיו באמת רק ימים של כניסת כח כדי להתאזר לקראת משא הגלות הגדול והארוך, שהיה צריך לבוא אח"כ...והיה דבר זה להורות שהתורה ע"פ דרך שמירתה אז בבית ראשון, טרם שיבאו אנשי כנה"ג וחכמי הדורות ועשו סייג ואזנים לתורה, היתה ראויה להשמר רק בעם יושב בארצו, שלא הוטל עליו טלטול גלות ופזור נורא, כאשר יעיד ע"ז הכתב, שהוא כתב שעלול להשתנות, ולוא היה זה הכתב נוהג בישראל גם בגלות האיומה הזאת, אז כבר עלו חלילה קמשונים רבים וכיסו את פני התורה כולה, ע"י החילופים של האותיות בצורתן מסופרים שונים, עד שבאו הדברים למעמד משונה ומסופק מאד. ע"כ בראשית ימי בית שני, שידעו גדולי עמנו שלא היתה גאולה שאין אחריה גלות, החלו לבצר עמדת האומה הרוחנית ע"י מעמד תורת ד', שתהיה יכולה להשמר גם בגלות המבהילה העומדת אז אחר כתלנו, ותהי ראשית המעשה של השמירה לתורה, גם באבדן כל מרכז לאומה, בשינוי מכתב עברי המלופף לכתב אשורי המאושר ומבורר באותיותיו הברורות, שבו תהיה השמירה נכונה משיבושים של אותיות דומות, גם באפס המרכז של הכהנים והלויים שומרי התורה, עם עז מלכות. בכתב האשורי היתה התורה נכונה לצאת גם (עמ' טז - ) היא בנודה בגלות עם ישראל.

הקדמת עין איה עמוד ט״ז

סיבת תיקון תקנות וגזירות חז"ל. ביאור למה גם כשבטל הטעם לא בטלה התקנה

והכנת הגלות החלה כמו בערך הכתב גם בערך דרכי התורה, בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתידה, באו הסייגים התקנות והגזירות, שהם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לד' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך". אלא שאם תחילת הוייתן של התקנות והגזירות היתה מפני הכרח הגלות ושמירת האומה לבל תטבע בים התלאות הנוראות שהיו עתידות לבוא עליה, הנה כל השלמה ושכלול אנושי בא מראש ע"י ההכרח, גם חיי החברה וכל התיקונים המדיניים באים ע"י חוזק יד ההכרח. אמנם אחר שההכרח מוציאם לאור, אז יכיר האדם כמה מאושר הוא ע"י שקנה לו קנינים טובים ונעלים כאלה, ולא יעזבם, לא רק מפני ההכרח, כ"א מפני הטוב והנועם שמוצא בחיים המשוכללים. כן הוא תוכן ההכרה הכוללת את האומה בכללה, בדבר תורה שבע"פ וגזירת ותקנת תכמים להגדיל תורה ולהאדירה. הסבה שחוללה את ההרחבה הזאת היתה צורך שמירת התורה, בשטף ים זועף של הגלות העתידה. אבל כשכבר הורגלה האומה בדרכי קודש הנפלאים ההם, במעשים טהורים וקדושים ומנהגים טובים שנתוספו לה ע "י תקנות חכמי המסורה באי בסוד ד ', כבר התפשט עליהם כח האהבה הנצחת עד שקבעו להם מקום מבוצר באומה לעד לעולם. כי בהכרה פנימית תדע עד כמה מועילות לה אלה ההדרכות המתוקנות והקדושות, להעלותה למרומי האושר של המוסר האמיתי וקרבת ד', שהוא כל חיי רוחה וששון ישעה וחפצה.

הקדמת עין איה עמוד י״ז

החיזוק הנדרש לעיסוק בענייני אגדות חז"ל ואמונה לאורך הדורות

והנה שרשי אגדות חז"ל המה פתוחים על חלק המוסרי שבתורה, על החלק של האמונות והדעות וכל המושגים הרוחניים. חלק הלימוד הזה היה צריך חיזוק בכל דור ודור, עוד יותר מחלק הלימוד של חלק התורה המעשית. וכל גדולי הדורות מעולם העירו את לב חכמי ישראל העוסקים בתורה, לשום לב אל חלק הרוחני שבתורה, אל חכמת המוסר, הדיעות וחובות הלבבות שבה, שבכללה היא אצורה באוצר חיים של דברי חז"ל באגדות, אשר להרחיב דבריהם הטהורים ולהתיר מסגרותיהם בדרך הפירוש וביותר בדרך הביאור, צריך עבודה גדולה ומתמדת. העבודה שתהיה קולעת אל המטרה שעליה נבנו יסודי האגדות, לא תוכל לצאת אל הפועל כ"א (כשתבא) [כשתהי'] עבודת האגדה ג"כ נעבדת אצלנו, כאותו הערך עצמו שנעבדה ושתעבד ההלכה בחסדי השם ית' אשר הבטיחנו שלא תשכח תורה מפי זרענו. כשלא יהיו עניני הדרוש והאגדות נמסרים רק לבעלי דעה קלושה להיות לעסק בהם, כ"א גם אליהם יקבצו לעדרים רועי ישראל הגבורים, להגדיל גם את תורת האגדה ולהאדירה, להרחיב תורת המוסר וחובת הלב לכל מקצעותיה, ע"י בינה במקרא במקורו ובאגדות חז"ל בעומק הגיון. "לגרס אינש והדר לסבר" הוא כלל גדול לנו בכל הלימודים, ומי שהחזיק בו במקצע ההלכה גדל ויהי לברכה. וכן הדבר נחוץ להיות ג"כ בחלק האגדה, באמונות ודיעות, לא נוכל בשום אופן לקוות שיצמחו לנו ספרים טובים חדשים בעניני עומקי ההגדה והמוסר, כל זמן שכל ספרי המוסר, הדיעות וחובות הלב, אשר נכתבו בנו מידי גדולי וחסידי דורות רבים, המה מונחים בקרן זוית.

הקדמת עין איה עמוד י״ט

תורה מביאה לידי כל טוב, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. דוקא תלמוד מביא לידי מעשה, תלמוד שהוא שינון והרחבה יוכל להביא לידי מעשה ולא ידיעה קלה ושטחית. ע"כ התלמוד של המדות הטובות, של הדיעות הנכונות וכל האוצר הטוב הכלול בחלק המוסרי שבתורה, שרק בהיותו מתאחד עם החלק המעשי אז ימלא כל בית ישראל אורה, הוא יכול להביא לידי מעשה זה של זיכוך הדיעות והישרת הלבבות. מריבוי העסק בתלמוד המוסרי והרחבת ידיעתו, יתוקנו המדות, ויראת ד' טהורה תתבסס ביותר, האור הזרוע על דברי חז"ל באגדות יפרש אורו על כל הלבבות השמות אליהם לב, והמקרים של ת"ח שאין תוכם כברם, שלמרות ידיעתם בתורה, מדותיהם מקולקלות עד שהדבר מביא לפעמים חילול שם שמים ושם ישראל והתורה, באופן מבהיל, היה הולך ומתמעט, לרגלי ההכרה הפנימית בחכמת המוסר המדות והדיעות.

הקדמת עין איה עמוד כ״ג

הפתח הרחב להרחבת תורת המוסר, המעיין הגדול היוצא מבית ד', היא האגדה. דברי חז"ל באגדות המה לנו ראש פינה לבנין בית חכמת המוסר, לדלות על ידם רב פנינים מעומק דברי תורה וכתבי קודש, ומעומק חכמת הנפש אשר בטבע יצירתה נפח בה ד' רוח חכמה והשכל.

ברכות פרק א׳ פסקה ח׳

מדרגתו של ר' יוסי ואנשי מעלה כמוהו. משמעות הגילוי שנתגלה לר' יוסי בתפילתו

...וכל אלה הענינים נתבארו לר' יוסי במראה הזה. והוא שכשעמד להתפלל, וכחק שלמות קדושתו עלה למעלה גדולה הראויה לו כפי ערך החסידים הראשונים בתפילתם, שמע בת-קול, והשיג עי"ז כמה גדול חסרון השלמות בהנהגה ע"י הגלות, שזו השלמות שהשיג, אינה בערך מה שראוי לו ע"י קדושת המקדש כשהוא בנוי וקדושת ישראל כשהם במקומם, גם א"א לו לפעול בשלמותו בעולם. ואמר לו אלי', שלא בשעה זו בלבד אומרת כך, פי' אין העדר השלמות מורגש רק ע"י אנשי מעלה כמוך וערכך בשעה הרוממה הזאת, כ"א בכל יום ג"פ שהוא כזמני התפילה שנתקנו נגד קרבנות, ניכר מאד העדר השלמות שבא לעולם ע"י חסרון הקרבנות והעבודה ממש. ולא עוד, לאו דוקא חסרון הקרבנות שהם תלוים בעצם בביהמ"ק, אפי' בכל שעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואומרים יה"ש רבא מברך, שעבודות וקילוסים כאלה אינם תלוים בביהמ"ק, מ"מ מחמת חסרון השלמות של בהמ"ק אינם פועלים כלל את פעולתם כענין שראוי לפעול ע"י קדושת המקדש. אבל כ"ז הוא רק שאינו נשפע למטה בהנהגת עוה"ז, מפני שירדה הנהגת עוה"ז עד שאינה ראויה לקדושה עליונה ושלמות גדולה כזו, אבל בהנהגה נעלמת השלמות מתרבה. וזה סוד שהקב"ה מנענע בראשו כביכול, שהנהגה הנראית לנו הוא הגוף, והעליונה ממנה הנסתרת היא הראש מקום המחשבה, שהוא גנוז וסתום מאתנו....

ברכות פרק א׳ פסקה י״ח

חומרת העובר על דברי חכמים

הנה עיקר חומר של עובר ע"ד חכמים, הוא מפני שחכמים עשו בדבריהם סייג לתורה כדי שיתקיימו דברי תורה. ע"כ העובר ע"ד חכמים, אין זה עובר עבירה פרטית, במה שעובר ע"ד חכמים אלו, [אלא] שבמה שאינו ירא מדברי חכמים לא יהי' לו סייג לתורה, ויעבור על כמה גופי תורה, עיי' בד' ב"י הלכות ר"ח, שכתב שלעשות חיזוק לדברי סופרים מקרי לעולם למגדר מלתא עיי"ש מלתא בטעמא לענין דינא, עכ"פ העובר ע"ד חכמים הוי עבירה כללית. והנה יש עונשים פרטיים לעבירות פרטיות, אבל עונש חיוב מיתה הוא עונש כללי, שכל העונשים נכנסים בסוג החיים, שממעטים ממנו הנאת החיים או מסבבים צער בחיים, אבל המיתה היא עונש שכולל הכל. ע"כ בשביל שעובר ע"ד חכמים, שבזה הוא עובר עבירה כללית בפרץ הסייג לתורה בכללה, עונשו שחייב מיתה, עונש כללי.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ז

המהרסים טועים לחשוב שחז"ל שינו ח"ו את התורה ע"י פירושיהם, וזה יסוד לדעותיהם הרעות. כדי להוציא מדעה זו ניתנו עשרת הדיברות דווקא על לוחות אבן

והנה המהרסים, בנו פינת דעותיהם הרעות על עניני תורה שבע"פ, שמצינו פעמים נגד פשטא דקרא, ודימו שח"ו שינו חז"ל בתוה"ק. אבל באמת הכל קבלו למשה מסיני בתורה שבע"פ. ע"כ אמר, "את לוחות האבן" אלו עשרת הדברות, שחומר שלהם ג"כ חזק בלא שום שינוי, ואין אפשרות לשינוי שיחול עליו, "והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" וכולם נתנו למשה מסיני, ולא נשתנה ולא ישתנה ח"ו דבר א', ודבר אלקינו יקום לעולם.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ד

טעם שר' יוחנן פירסם את יסוריו

אע"פ שלענין כפרת עון, השי"ת ברחמיו מחשב כופר העון לפי ערך ההפסד אע"פ שהוא גדול מההרגשה, מ"מ לענין יסורין של אהבה אין ההפסד מועיל כלל כ"ז שאינו מרגיש. ע"כ יסורין שההרגש עיקר בהם, הם יסורין של אהבה, אבל יסורין שההפסד עיקר בהם, אינם יסורין של אהבה. ע"כ נגעים בצנעה, ההרגשה עיקרית בהם, אבל בפרהסיא בא לו הפסד מה שנתבזה בעיני בנ"א, שלפעמים אין הוא עצמו מרגיש בזה, וזה אין יכול להיות בחשבון של יסורין של אהבה. וכן בנים דהוו לי' ומיתו, ההרגש גדול מאד ר"ל. ובדלא הוו ליה כלל אע"פ שההפסד גדול מאד מ"מ ההרגש אינו גדול כ"כ לפי הערך של ההפסד, ע"כ לא יהיו בכלל יסורין של אהבה. והראי' מריו"ח שאמר דין גרמא דעשיראה ביר, שפי' רש"י וגברא רבה כריו"ח לא יהי' לו כ"א יסורין ש"א, ותוס' הק' משאר צדיקים, ולע"ד פשוט, שהי' מפרסם הדבר ואם היה מצד חטא ח"ו, הלא חציף מאן דמפרסם. וע"כ בכלל יסורין של אהבה הוי, משו"ה פרסם הדבר לקדש ש"ש.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ה

"לא הן ולא שכרן" אין הכוונה לבעט ביסורים. הצדיקים הגדולים עובדים את ה' לשמה ולא לשם השכר

ראוי להבין בדברי קדשם באמרם "לא הן ולא שכרן". שלא אמרו זה חלילה כמבעטים ביסורין, אלא תוכן הדבר, לפי שתכלית יסורין של אהבה הוא, שמי שזכה לפניו ית' שיתעלה במעלות עליונות יותר מטבע יצירתו, מדכאו ביסורין כדי שע"י הזיכוך יזכה לאותן המעלות שאינן לפי טבעו, והנה זהו בתורת שכר טוב לטוב לפניו ית'. אבל הצדיקים הגדולים עבדי ד' באמת ותמים, אינם רוצים בשום מעלה ויתרון כלל, כ"א מגמתם לעבוד את השי"ת עבודת עבד, ואפי' מתנה של השגה גדולה אינם רוצים, כ"א לזכות ביגיעתם בתורה, מפני שזו היא עבודת השי"ת. וכן העידו על קדוש ד' הגר"א ז"ל, שלא רצה בגילויים מן השמים, כ"א מה שיזכה ביגיעתו בתוה"ק. ע"כ אמרו לא הן ולא שכרן. משו"ה לא הן, משום שאינם רוצים בשכרן, לזכות שלא ביגיעתם בדרך עבודה, כי כל מגמתם שתהי' השגתם גופא באה בדרך עבודת עבד להשי"ת. ע"כ אמר לו הב לי ידך, להורות שאתה רוצה להיות השלמות באה ע"י מעשי ידיך עצמן בעבודה, לא ההתעלות שע"י זיכוך היסורין, שהוא מעשי שמים, ואין כאן עבודת עבד בפועל.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ז

יופיו הפנימי והחיצוני של ר' יוחנן. עומק סיבת הבכי של ר' יוחנן ור' אלעזר

כי הגוף ברוב בני האדם יש בו עכירות ורע אלא שהנפש מרוממתו ומשמרתו, ע"כ אין לחוש על מה שמתבלה כדי שיהי' מתוקן לעתיד, כהתוך כסף בתוך כור. אבל ריו"ח ששופריה העיד על האור האלקי שהי' חופף גם על גופו, שהי' גופו זך וטוב, ובו התעצמה הצורה השכלית בחמרו, ע"כ בכו על האי שופרא דבלי בעפרא. ואולי י"ל דנקשר זה עם מה דאמרי' אדהכי והכי א"ל חביבין עליך יסורין, כי תכלית היסורין היא למרק את הגוף ולהפכו לטוב. ע"כ כשדברו והתבוננו על מעלת הגוף הטוב שריו"ח נתברך בו, א"ל חביבין עליך יסורין למרק ג"כ שיהי' גוף שלך בתכלית הזיכוך. וע"ז ענה אותו, לא הן ולא שכרן, כמש"כ לעיל, שיותר היו רוצים לתקן הכל ע"י עבודתם הבחירית, מהתיקון שבא ע"י יסורין שהם מעשה שמים.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ז

ביאור החיזיון שראה ר' ישמעאל בן אלישע בקודש הקודשים

ציור הדבר, תכלית התפלה אצלינו היא להתרוממות הנפש שתהי' מוכנת להתנהג במעלה יותר רוממה משהיא מתנהגת, ע"כ פועלת התפלה ג"כ על השגת המבוקש, שבהיותו מעולה יותר, ראוי הוא למילוי חסרונו. והנה לפניו ית' אין מעצור להשפיע רב טוב, אבל צריך שיהיו המקבלים מוכנים, וכל ההנהגה המסודרת בתורה ומצות וכל מדה נכונה, היא רק להכשיר את המקבלים לקבל הטוב המתוקן להם. אמנם ביארו כאן סוד מטוב ההנהגה האלהית, ששם דרכים בהנהגתו ית' שיתעלו המקבלים להיות ראויים לקבל רב טוב יותר מכפי מדתם. ואותן הדרכים שמובילים לכך בההנהגה הכוללת, שהם דומים ממש לתכלית שאנו משיגים ע"י התפילה, ד"ז נקרא שהקב"ה מתפלל. ומתוך שהגאולה העתידה תהי' אע"פ שלא יהיו ראויים לכך, כמו שכ' "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו", ע"כ נקרא ביהמ"ק העתיד, בית תפלתי לגבי הקב"ה. וזו היתה תכלית החזיון הגדול שהוא קרוב לנבואה שראה ר"י בן אלישע לפני ולפנים. אז בהיות מצב האומה הישראלית תלוי ברפיון, ומכשולות רבים גופניים ורוחניים שתו עליה, אז יוכל היות שיבא איש לרפיון ידים ולהתיאש מתקומתם של ישראל ח"ו אם ימוד מדת ההנהגה רק לפי ערך הכנת המקבלים. ע"כ גלה סודו אל עבדו ר"י ב"א, כי יש כאן מדה עליונה הצריכה ברכה, היינו קצת הכנה, עכ"פ מצד יחידי הדור, שהם מכשירים את הכלל לקבל הרבה יותר מכפי המדה הראויה לפי הכנתם. וזאת היא הברכה שבקש ד' צבאות מר"י בן אלישע, למען תחזקנה ידיו, ויחזק ידי עמו וכל העוסקים בעבודת הקודש, לשובב יעקב לאלקי ישעו.

ברכות פרק א׳ פסקה ע׳

הדרכת חז"ל מול הדרכת חכמי הפדגוגיה

כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כ"א בדרכי נועם, והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והי' דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבים הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל ברוח קדשם.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ד

שיטת ר' מאיר ביחס לרמת הבחירה של האדם

האדם אם שהוא בחירי, בכל זאת בחירתו מוגדרת מאד והוא בחירי בחלקיו אבל יסובבוהו מקרים רבים שמעמידים אותו בחלק בחירה מיוחד, ע"כ אין כל המעשים הרעים ראויים להיות נדונים ע"פ בחירה גמורה, ואי אפשר להמסר יחש המשפט האמיתי כ"א לבורא הכל שהוא יודע תכונת כל הדרכים גם מה שהוא למעלה מחק חופש הבחירה. ע"כ "וחנותי את אשר אחון" אע"פ שאינו הגון כפי מה שנוכל אנו לראות, אבל אין אנו יודעים גבול הבחירה עד כמה הגיע. ונראה דרבי מאיר דס"ל שאין הבחירה החלטית, לשיטתו אזיל משום הכי להיות מדייק בשמא, אע"פ שהשם ניתן לאדם קודם זמן הגיעו לבחירה. משום דסבירא ליה דלפעמים מעשים טובים ורעים [נ]צמחים מסיבות מקיפות את חוג הבחירה והבחירה ברורה רק בפרטי מעשים, ואין לטעות שאין בחירת האדם שלטת על מעשיו, כי בהתגברו ביתר אומץ לעולם ינצח. אבל יש הכרחים שהם גלויים רק לפני יוצר בראשית ית' שעל פיהם משתנה משקל העונש הרבה וכן השכר.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ל

אותה ההנהגה בעצמה שבהסתכל בה האדם לפי שטחה תוליד בלבו פליאות ורגשות מנגדות למושגי הצדק וחסד האלהיים, כאשר הרבו חכמים ונביאים לדבר בזה, "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל". אבל המשקיף בעין חודרת, בחכמה ועומק, החוקר לכל תכלית אל חייהם הפנימים של הרשעים, ועל שלשלת של דברי הימים בתקופות שונות, הוא יראה נפלאות אל עליון, מפלתן של רשעים....

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ט

ונראה שכבר התחיל לקרות גם רי"ש בהטי', אבל הוא הי' מוטה מתחילה, אבל כשראה ע"י הטיית ר"א, שבכונה רוצה להטות, ע"ז הקפיד למחות, ושאלו טעם הדבר, אם יש בזה דררא דאיסורא, ראוי להקפיד ג"כ אם לא יאמר שיש בו כונה, ואם אין בו דררא דאיסורא, איזו קפידא יש בהעשותו גם בכונה. וע"ז השיבו שני טעמים נכונים, בנויים שני עמודי עולם, שהם האמת והשלום. דמצד עמוד השלום, אסור להחליש כח תוקף ההלכה כב"ה, שעי"ז הועמד שלום בישראל בהשתוות המנהגים הפרטיים בהלכות. ומצד קפידת האמת, שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות נגד האמת, אף שאין בזה איסור, אבל עושק האמת בעצמו הוא מכשול גדול שחובה לעמוד נגדו.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

מחשבתם של חז"ל לקבוע את פרשת בלק בקריאת שמע מראה שבזמן מן הזמנים יובן הדבר גם להמון

ובאמת לא כל הדעות יכולות להבין ערך הנעלה של המצות ע"פ תכליתן הלאומית, ואיך הוא דבק בעצם התכלית של אחדות השי"ת...ודי לנו בידיעה זו שבקשו לקבע, שמזה נדע שכשתהי' השעה דורשת, יתפרשו אלה הדברים ג"כ בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת ד' במסיבות הזמן, שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם אל תכליתם, בזמן זולת זמן.

ברכות פרק ב׳ פסקה ב׳

שלמות האדם תלויה, באשר תהי' לו מטרה שכלית נכבדה לכל מגמת פניו ופעולותיו בחיים. והתכלית השכלית העליונה הזו כללוה חכמינו האלהיים באמרם כל מעשיך יהיו לשם שמים. כדברי הרמב"ם בח' פרקים על ערך המאמר הזה שחברו הפילוסופים ספרים בשאלת התכלית, ולא השלימוה, והם ז"ל ספרו לנו בקיצור הנמרץ הזה את הכל. ובהיות לו מטרה שכלית, אז ילכו ג"כ רגשי לבבו ושאיפותיו ע"פ זאת התעודה הנכבדת ועפ"ז יסדר ג"כ כל מעשיו לתכלית הנכבדה, ואז הוא אדם שלם שכל חלקיו, שכלו, רגשותיו ופעולותיו, כולם הולכים ישר לתכלית שלימות האנושית.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

הכרת חז"ל את האופי האנושי, והדרכותיהם המוסריות מדוייקות בהתאם

יסוד המוסר האנושי תלוי רק במה שיהיו הדברים הנשואים על שפתיו לשבח, קרובים אל לבו ולמעשי ידיו, באופן שהתלמוד יביא לידי מעשה. אבל ההשחתה גדולה מאד, אם יתיר האדם לנפשו לדבר גבוהות בארחות המוסר והצדק ולבו רחק מהם, וזה נוטל כל יסוד התעודה והטוב. וכמה נגוע הוא דורינו זה בהרחבת פה ולשון על הטוב והחסד ונועמם, ובאמת רחוקים המה מכליותיהם ומפעולותיהם. ע"כ באשר ידעו חז"ל את רוח האדם לנכון, כי הבן חורין שעלה במעלה יתירה לא ירגיש בעצמו קישור של אחוה אל העבד כלל, ואם נחייבו או נתיר לו אפילו לומר בעת רגשת הלב על מותו, דברי תנחומים והנהגות המורות אחוה ואהבת ריעות אל העבדים, הנה יהיו הדברים מוכחשים מן החיים, ולא ייטיבו את אורח המוסר בהתנהגות האדם עם עבדיו כלל. אמנם כאשר נשפיל מדריגה אחת, ונלך עם האדם לפי האפשרי לו לשמע לפי מצבו, ולא לאמר דבר שא"א לשמוע, רק נעיר באדם ההכרה כי העבדים והשפחות עכ"פ קנין כספו הם ולא גריעי כלל מבע"ח שגם עליהם ראוי לחוס ולחמול, זה ההרגש השפל יתקיים וישא פרי לבצר רוח האדונים העריצים ולא יכבידו משאם על עבדיהם כאשר יחוסו על קנינם, וישימו ג"כ אל לב כי כחק כל בע"ח ראוי לחוס ולחמול עליהם, וכאשר נבא בארח השפל הזה יתקיים הדבר בידינו להיטיב.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ג

חז"ל הם עמודי התורה (יש לשים לב שהרב לא ראה צורך לציין לדורות שקדמו לחז"ל)

ובאמת השכל עצמו הטוב באמת, יורה שהמצב הטבעי הוא עמוד גדול אל השלימות, וראוי לצרפו אל השכל הישר, החפץ בצדק באמת ומשרים, שהם ההכנעה להורים ומורים, וכבוד כל מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין. ומהם יעלה אל כבוד גדולי החכמים בדור ובדורות הקודמים, ומהם לעמודי התורה חז"ל הטהורים. ואז ילך לבטח בדרך החיים והטוב.

ברכות פרק ג׳ פסקה ח׳

מעלתם ותקנותיהם של אנשי כנסת הגדולה

במקדש ראשון לא היתה שנאת חנם ולא נפרדו כ"כ הכוחות. אבל עדיין לא עמדו אנשי כנה"ג שהרבו פעלים ותקנו תקנות רבות, וברכות וקדושות והבדלות, שהם בריבויים קבעו את התורה בישראל, א"כ הי' חסר במקדש ראשון מעלת ריבוי פעלים. במקדש שני, נתרבו הפעלים ע"י אנשי כנה"ג שהעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. נפרצה סוכת דוד ע"י שינאת חנם, והי' חסרון בקיבוץ הפעלים. אבל כמו יהוידע שהי' בתכלית השלימות בב' המעלות, בריבוי הפעולות וגם בקיבוצן, לא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. אף שהיו בב' המקדשים נביאים וגדולים וחסידים, מ"מ אין קץ לשלימות, ושלימותו בקיבוץ ב' המחסורים יחד לא הי' מי שהגיע.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ט

שמואל ולוי

יש מי שלא יוכל להשיג מפני שנפשו בכללה לא באה למעלה עליונה. אמנם יש שעצם נפשו מצד קדושתה ויתרונה תוכל להשיג נשגבות יותר, ע"כ היא עומדת מחוץ לגבול הנפשות השפלות. אמנם איזו מניעה מוסרית תעיק על כחות הנפש, שלא תוכל להתעדן באור העליון, אע"פ שלא היתה לו מניעה טבעית מצד עצם נפשו. ונפ"מ יש ביניהם, כי מי שלא בא עד המעלה העליונה הוא מעוכב בשורש יצירתו והויתו, לא יוכל כלל להתרומם כ"א בשינוי מהותו. אבל מי שמוכן, אלא שחק ממוסר מעכבו, אין עיכובו כ"א מקרי, ויוכל המקרה להיות סר ע"י תפילת צדיק וגזירתו, שגם הוא חק ממוסר מהשי"ת, לחק חוקי המוסר והצדק הכוללים, שיהיו דבריו של צדיק והולך משרים פועלים וקיימים. והחק הכללי הזה הוא חזק יותר מחק פרטי של איזה משפט המעכב מצד מקרה חסרון מוסרי שבנפש, שהוא כדמות עב קל נגד רוח קדים עזה. ע"כ פעלו דברי שמואל ועיילוהו ללוי להשיג כפי הכנתו וקדושת נפשו.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ג

שכלו של האמורא שמואל יחסית למי שאינו ת"ח

ע"כ כשסיפר ובעט בכבוד ת"ח, נפל קניא מטללא. להורות על מיעוט בכבוד שמים, הנדמה לפי הציור הפשוט, החושי, למשל לשוכן מרומים, כדאמרי' לקמן רבא אחוי לשמי טללא, על שאלת, רחמנא היכא יתיב, להורות כי שכלו, כשכל ילד נגד שכלו של מר שמואל, ואין ראוי שיעיז לדבר בו.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ד

המצוה של "בצדק תשפט" שמחייבת לדון את כל האדם לכ"ז, כ"א לפי ערכו, היא יסוד תורת המוסר והיראה המביאה לכל שלימות. ע"כ בהיות האדם דן ת"ח לכ"ז, הוא דן את דבריהם לכ"ז. ובהיותם תמוהים לפי ההשקפה, מוצא בהם טעם לשבח בעומק הרעיון, ומתחזק בדרך הטובה, כי יהיו דברים של קודש שיצאו מחכמי אמת נר לרגלו. והמבזה רבותיו כתב הרמב"ם שמשו"ה הוא מהדברים המעכבים את התשובה, מפני שלא יהי' לו ממי ללמוד. והנה המטה את ת"ח לכף חובה לא ישאר לו מעמד מוסרי, ועוד יהיו דבריהם הקדושים לו לרועץ, כי פושעים יכשלו בם. וכאשר בכל דור אפשר שמזדמנות סיבות פורעות מצב המוסר והיראה, מצד מצב הזמן ותאוותיו, ובזה כל בנ"א עלולים להכשל. אבל מי שהרגיל עצמו לדון ת"ח לכף חובה, הוא ילך מדחי אל דחי, לעבור בשאט נפש על דברי תורה אשר רק מפי חז"ל אנו חיים בהם גם בלא הסתערות כח תאוה. ע"כ גם בשעה ששלום על ישראל, וכל הדור המה יראי ד' וחושבי שמו, הוא יוליכהו ד' את פועלי האון. ועי' מו"נ בספי"ד לשלישי מזה.