הקדמת עין איה עמוד י״ט
וכ"ז גרמה רק מה שלא שמו בעלי כשרון מגדולי תורה את עיונם בחלק האגדה והמוסר באופן רחב, שיתגדלו בחכמתה עד שהרחבת הדעת והכשרון בעצמו יהיה גורם לחיבור ספרים טובים ונאים. זאת היתה ההכרה הפנימית של כל חכמי האגדה והמוסר הדיעות והמדות, שהרבו לעורר לשום לב על החלק המוסרי שבתורה, על ההרחבה של חובת הלבבות, חכמי המוסר ההגיוניים ע"פ דרכם וחכמי הקבלה והסוד ע"פ דרכם. כי לפי רוב העסק והבקיאות היה בא הבירור וההרחבה, והיו הספרים מתרבים לחבב את התורה, האמונה, המעשים הטובים, יראת ד' ואהבתו וכל מדה טובה, על העם כולו ע"י הספרים הרבים שראויים לצאת לאורה, לפי המדה של ההרחבה שיש בספרים מכל המינים בזמננו, חדשים לבקרים, בהרחבת חלק הדיעות והמוסר שבתורה, שהיא באמת יסוד הרחבת האגדה לכל צדדיה. תורה מביאה לידי כל טוב, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. דוקא תלמוד מביא לידי מעשה, תלמוד שהוא שינון והרחבה יוכל להביא לידי מעשה ולא ידיעה קלה ושטחית. ע"כ התלמוד של המדות הטובות, של הדיעות הנכונות וכל האוצר הטוב הכלול בחלק המוסרי שבתורה, שרק בהיותו מתאחד עם החלק המעשי אז ימלא כל בית ישראל אורה, הוא יכול להביא לידי מעשה זה של זיכוך הדיעות והישרת הלבבות. מריבוי העסק בתלמוד המוסרי והרחבת ידיעתו, יתוקנו המדות, ויראת ד' טהורה תתבסס ביותר, האור הזרוע על דברי חז"ל באגדות יפרש אורו על כל הלבבות השמות אליהם לב, והמקרים של ת"ח שאין תוכם כברם, שלמרות ידיעתם בתורה, מדותיהם מקולקלות עד שהדבר מביא לפעמים חילול שם שמים ושם ישראל והתורה, באופן מבהיל, היה הולך ומתמעט, לרגלי ההכרה הפנימית בחכמת המוסר המדות והדיעות. ע"י הגדלת תורה זאת והאדרתה, היו הדברים באים לידי כך עד שהמצויינים שבין גדולי חכמי ישראל היו כבר אנשי לב, היודעים לדבר את אויבים בשער, וכח וגבורה יהיה להם לברר את יסודי האמונה וסעיפיה, נגד כל הקמים עליה בטענות ישנות או חדשות ואוכלים את עמנו בצדו הרוחני בכל פה, לדאבון לב כל איש ירא ד' ובעל לב ישר. לפי הכרתי הדלה, מחסרון ידיעתי בין בהלכה בין בהגדה, הנני חושב בלב נאמן, כי הדרך של הביאור בהגדות, להרחיב דברי חכמים בעיון ושום שכל לפי היכולת, באופן שיהי' ניכר בדרך הביאור פרי עבודה על שדי המוסר והאגדה בכלל, הוא הדרך הנכון לעורר לב רבים מבעלי כשרון להרחיב חכמת האגדה המוסר והדיעות בישראל, שהיא תאות נפש כל גדולי וצדיקי הדורות מעולם. אין אנו צריכים לבקש דרכים רחוקים, כתובים מלאים הם והשכל הטהור והישר מורה כן, שרק ע'י דעת ד' הבאה מעמל תורה ביחוד החלק הרשום של חובת הלבבות, יצאו אל הפועל מאויי לבבינו לרומם קרן תורה ועבודת ד' בעמנו. "תפשי התורה לא ידעוני", "גלה עמי מבלי דעת", "כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי" הם כתובים מלאים וברורים, שאינם יוצאים מידי פשטם. והרחבתם נתבארה כבר ע"י גדולי חכמי התורה, שקראו בקול גדול לתן חלק ודרישה של חלק המוסר, שהוא חלק האגדות שבתורה, דוקא אם יתבאר בדרך הרחבה ועמל תורה הקודם לו, ע"י בקיאות ובירור דברים בעומק העיון, כל אחד כפי כשרונו, כמעשנו בחלק המעשי.
הקדמת עין איה עמוד כ״א
חומת ירושלים כמשל להתבדלות עם ישראל מהעמים, שרק מכוח ההתבדלות יוכלו להשפיע עליהם באמת. כוחה של ההקרנה ע"י העוצמה הרוחנית הנבנית כלפי פנים
וגדול ונפלא הוא מאד דרש חז"ל באגדה, הובא ברד"ק ע"פ "למרבה המשרה", כי לעומת מ"ם סתומה שבאמצע תיבה של "למרבה המשרה", נמצא מ"ם פתוחה בסוף התיבה של "בחומת ירושלים אשר המפורצים" בעזרא, לדרש שהם מכוונים אלה כנגד אלה. כשיסתמו פרצות שערי ירושלים תפתח המשרה הסתומה של כסא דוד. הדברים רומזים ג"כ שרק בהיפוך הסדר, של סתימת מאמר-הפתוח ופתיחת ופריצת מאמר-הסתום, ימצא המעמד המקולקל של כלל האומה, היושבת בחושך עד אשר יהי' ד' לאור לה, בפרטי האומה, כ"ז שלא תקבע יפה הדעה, שעם כל הרחבתו של המאמר-הפתוח, שעם כל ההסתכלות וזיכוך הדיעות, אף אם יגיעו לקצה ההשלמה בחכמה בתבונה ודעת, אפילו אם ילוה לזה ג"כ המון רב של מדעים וחכמות זמניות, וגם על ידם יפתחו שערים במאמר-הפתוח, עכ"ז המאמר-הסתום יהיה תמיד בסוף תיבה. "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". המאמר-הסתום, החלק המעשי, צריך לעולם להיות נשמר בכל תוקף, גם, ודוקא, עם רוב ההתרחבות של המאמר-הפתוח. איזו הסתכלות שתהיה, בין הבאה מדרך הגיון אנושי וריבוי מדעים חדשים, בין הבאה מדרך העמקה בדרכי תורה וסתריה, בטעמי מצות וצפונותיהן, לא יגרעו כ"א יוסיפו אומץ קדושה וטהרת לב, עם זריזות וזהירות בכל מעשה המצות פרטיהן ודקדוקיהן שהן הן הדרכים שעל ידם נזכה לאורח חיים הפרטי ואורח חיים כלליים, לעמנו להיות לעם ד' להיות גוי אחד בארץ מתאחד בקדושת תורתו בפועל בגאון ד' אלהי ישראל. יסודות האמונה ועקריה גם המה מכלל מאמר-הסתום שבא בסוף התיבה, המאמר-הפתוח, ההרחבה והדרישה, יפה היא להגדיל תורה ולהאדירה, לבא באמצע תיבה. והדברים מגיעים בכלל לעבודת ישראל הכללית והפרטית, עבודת התורה במעשה, המיוחדת לישראל, בכתרה של תורה שזכו בה. ע"ז נאמר "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב". אמנם דעת ד' ועזו, ע"ז נאמר לאברהם "ונברכו בך כל משפחות האדמה". כשהדברים מתוקנים כראוי צריכים ישראל להיות מוגדרים בחומת ירושלים, "שבחי ירושלים את ד' הללי אלהיך ציון, כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך". ומסיק "מגיד דברו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה". מצד מעשה המצות וקיום התורה בפועל, אין לישראל, לא ללמד את העמים דבר מהם, מה שלא להם נתנו, ולא ללמוד מהם ללכת בדרכיהם בעניני המעשה של עבודת ד', "כי חק לישראל הוא", "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי", זאת היא התוצאה של המאמר-סתום. והנה שמירת התורה וקדושת המעשים כשיתעטרו בהן ישראל, בהכרח יהיו לאות ולמופת לשם ולתפארת, לכל עמי הארץ. כי המדות הטובות והמעשים הטובים שיפעל חינוך התורה על כלל האומה לפרטיה, הוא דבר הנותן כבוד ותפארת לעמנו כשישוב לדרכו הטובה, דרך ד' אלהי ישראל, בתורת חיים אשר נתן לו, אז יאמרו העמים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול (עמ' כב - ) הזה", ויתאוו להשכיל אל עומק רוח התורה כפי הראוי להיות נשפע גם לכל העמים אשר על פני האדמה, ודבר זה יהיה הגורם לשלום עולמים של המין האנושי לאחרית הימים, אז תהיה "למרבה המשרה ולשלום אין קץ".
הקדמת עין איה עמוד כ״ג
ההתנגדות של גדולי ישראל לדרכים בתורה שעלולות גם ליצור נזקים, והתועלת לדרכים אלו עצמן כתוצאה מההתנגדות הזו
והנה מודעת זאת שבדורות שעברו היו מחלוקות רבות בישראל בדבר הדיעות וההגיונות האמוניות. יש אשר נטו לדרך הפילוסופיא ויגדילו על פיה כמה ענינים בתורת המוסר והאגדה לפי רוב מקצעותיה. ויש אשר התאמצו להרחיק כל רעיון לקוח מחכמה אשר מוצאה לא מעיקר התורה ויסודה, והרבו להרחיב את חכמת האגדה והמוסר ע"פ הקבלה ושיטותיה הרבות המלאות הגיוני קודש וחכמת אלהים. ויש אשר חשבו שיש לחוש ממפגע גם בשני הדרכים הגדולים, וטוב לאחוז בתם דרך ובהרחבת דברי מוסר ע"פ תכונת תמימות האמונה ויראת ד', ע"פ יסודות לקוחים מדברי חז"ל המפורשים, והדברים המבוארים בטבע הנפש התמימה מדברי תורה וכתבי הקודש. ובאמת כל אחת מהמפלגות, שעסקו להן כ"א במקצע המיוחד והחביב להן, הרבו לנו רב טוב, ואנחנו בדור אחרון נאסוף ברינה את אשר זרעו הן בדמעה. כי בהתחלת כל ענין ודעה מוסרית והגיונית לפעול, בהיותה מתרחבת בין העם, עם ד' אלה, לא היה אפשר לצפות מראש את כל אשר תפעול על הלבבות. ואם נחזה לפעמים שיש מקום בפינה אחת מן החכמה ההגיונית, בהיותה נושאת דעה על ענינים הנוגעים לחובת הלב, ג"כ מקום לטעות למי שלא שמש כל צרכו, כי אין אדם עומד ע"ד תורה אלא אם כן נכשל בהם, ע"כ ימצאו ג"כ גדולי עולם בעלי נפש יקרה, היראים וחרדים מאד אולי יתרחב המכשול באופן כזה שיצא שכרו בהפסדו. ע"כ עמדו לפעמים מנגד, מהרחבת דברים שאנחנו נמצא בהם חן ושכל טוב. ואמנם גם אנו נחזיק טובה לטהורי לב אלה, כי ההתנגדות הבאה מקירות לב טהור היא שגרמה באמת לזקק את הדיעות, להסיר את הסיגים ולהעמיד את חלקי הדברים הנלקחים מאוצר התורה ברורים ומזוקקים כזהב מזוקק. הגלות והפיזור הנורא, אבדן המרכז ומיעוט היועצים והשופטים המורים הטהורים המאירים את דרך ד' לפנינו, "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה", הוא שגרם לנו שנתקיימה בנו המארה של "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור (עמ' כד - ) באפלה".
ברכות פרק א׳ פסקה א׳
היחס בין המושגים הרוחניים הנרכשים כלפי פנים, לבין אלו שמבוטאים כלפי חוץ. היכולת להשפיע על אחרים תלויה בהתחזקות כלפי פנים. יש לדעת איך להגיש את דברי התורה לפי רמת השומעים
ק"ש של ערבית ושל שחרית, מורים על ב' מיני הקריאה בשם ד' המוטלת על ישראל. אנו צריכים לקבל עול מלכות שמים על עצמנו, ולפעול ג"כ בקריאת שם ד' אחד שלנו, שסוף כל סוף יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי ד' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. והנה בגלות, הדומה לערב, עיקר פעולתנו היא רק בנוגע לעצמנו, כדי לעמוד בפני הגלים העוברים עלינו, בעוז שם ד'. ע"כ בלילה שייך אמונה, מי שלא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא יד"ח. כי לעצמינו די לנו האמונה וקבלת אמת מאבותינו, שראו עין בעין אור ד' וכבודו. אמנם בעת הגאולה שתרום קרן ישראל, אז ממילא תבא שעת הפעולה של ק"ש דשחרית, אהבה רבה, שכל העמים יאמרו שאור ישראל יהי' לאור עולם. ע"כ אז יתגלו טעמי תורה, ולא יהי' עוד אור יקרות וקפאון, אלו טעמי תורה שיקרים בעוה"ז קפוים יהיו לע"ל. כי למען קרב רחוקים, ראוי לברר דברי אמת בבירור, ולתרגם הדבר כפי מושגם החיצוני של העמים, ע"כ אמת ויציב שחרית, מתורגמת ארמית. ישראל הם כהני ד' בעולם, מצד עסקם בעניניהם הפנימים בינם לבין עצמם ודבר אין להם אז עם זרים, דומים לכהנים, לא בעת יורו תורה או אפי' בעת יקריבו קרבנות, שאז יש להם יחש עם זרים, שהם עכ"פ עושים עבורם, שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא, אבל שלוחים הם, אמנם בעת כניסתם לאכול בתרומה, הם נכנסים לעולם הכהני כולו, ואסור להשתתף עם הזר כלל, כי אין לזר חלק באכילה זו כלל, וטעון הבדלה ממנו. כן זמן ק"ש של ערבית, הכללית, גורמת להיות ישראל עם לבדד, כדי להגן על קניניו הקדושים, חיי עולם ששם השם ית' בתוכו, ע"כ יש מושג של יחש, בין קריאת ק"ש של ערבית, לשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן.
ברכות פרק א׳ פסקה ב׳
ההשפעה הרוחנית תלויה במדרגתו של המשפיע
שני דברים שונים יש בטהרה: הסבה של הזמן, שאינה תלויה במיטהר, והסבה של הכפרה התלויה בו. גם בישראל, לענין ק"ש, לענין קריאת שם ד' בכלל, שהוא שורש בחירתן של ישראל, ישנם שני דברים: הזמן, שאם אין עדיין הזמן מוכשר, כגון קודם מ"ת לא הי' העולם יכול עדיין לקבל אור תורה, והי' העולם באפילה, והכפרה, תשובתן של ישראל, להביא אורה שלמה לעולם. והנה לענין קריאת שם ד' בעולם, שתהי' בעת הגאולה השלמה, ע"ז מעכב ג"כ כפרה דהיינו תשובתן של ישראל שהדבר תלי בתשובה. אבל לענין ק"ש של ערבית, קריאת שם ד' עלינו לעצמנו, אין דבר יכול לעכב, אע"ג דמשחיתים מקרו בני, ולא יצוייר עכוב כ"א זמני, מצד ערך הזמן, כמו שהי' קודם מ"ת. אבל כפרה לא תוכל לעכב על זכיות עולמנו הפנימי, הדומה לאכילת הכהן התרומה, וע"ז נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם", וגו' "כי לא יטוש ד' עמו" .
ברכות פרק א׳ פסקה ה׳
והנה כשנבחין חלקי השלמות הראוים לאדם, ובפרט לנוחלי תורת ה', נמצאם חלוקים לארבע מחלקות: ...הג', הוא שלמות ידיעת התורה הנגלית בכל פרטי', שעי"ז ידע לקיים כל המצות כולן, גם ישלים את נפשו בקשוטי מושכלות התורה. ונמצא שיש בכלל ידיעת התורה שני פנים: האחד לצד מטה, שהיא שקולה ככל המצות המעשיות ומביאה לכולן, והשני, שהיא פועלת פעולת ציור המושכלות האמיתיות בנפש, שהוא שלמות הנפש, שהרי משפטי השי"ת אמת וכשהם מצטיירים בנפש היא מתעטרת ומוסיפה כבוד וקדושה...ואחרי ידענו כל אלה (בחסד עליון ית'), נתבאר לנו שמחלוקת זו אם שלש משמרות הוי הלילה או ד', אלו ואלו דבריהם דברי אלהים חיים, וכל אחת מהדעות יש לה מקום במציאות, שהמערכות המכוונות אל מקום עליון שפעולות אנשי המעלה מגיעות שמה, אינן נחלקות כ"א לשלש משמרות, והמקבלות מסדרי עבודת הציבור בכללו נחלקות לד' משמרות. וי"ל שתלוי' המחלוקת על עיקר השלמות בהנהגה, אם ימשך אחרי הכלל מפני רובו, ו"הן אל כביר ולא ימאס", או אחרי העבודה המהודרת של יחידי סגולה המלאים כבוד ה', כענין המחלוקת העתיקה ללכת אחרי רוב איכות או כמות, כענין בית שמאי וב"ה, דב"ה רובא בכמות וב"ש מחדדי טפי כנודע. וי"ל שמדת הדין נותנת שיהי' העיקר רוב האיכות, שהרי הם ניזונים בזרוע וראויין לכל גדולה, אך מדת [החסד] מדתו של הלל היא הנותנת לתן כבוד ועז לכח הרבים, כדי שיהיו מקבלי חסד עליון ית"ש רבים. וי"ל שזה רמוז במקרא דקוהלת "ברבות הטובה רבו אוכלי' ומה כשרון לבעליו כ"א ראות עיניו". והיינו כי עיקר גורמי הטובה ובעלי' הם הצדיקים הגמורים, שהם מזכים את כלל העם, ומ"מ עיקר חסד השי"ת ניכר יותר במה שמשפיע לרבים המוכנים לפי ערכם, אעפ"י שאינם מוכנים במעלה גבוהה כ"כ. אבל חלקן של ת"ח, שהוא "עין לא ראתה", דבר זה אינו להנהגה הגלוי', כי אין ענין טובה זו שפע של שכר חיצוני, כ"א השגה יתירה שמשיג המוכן ביותר. נמצא שכל הטובות זולת טובת ההשגה, עיקר "ברבות הטובה רבו אוכליה", והנהגתו ית' הולכת אחר הרבים, "ומה כשרון לבעליו", היינו הצדיקים הגדולים שהם בעלי הטובה האמיתים, שהם גרמו לכ"ז בזכותם ובזכותם את הרבים, "כ"א ראות עיניו", היינו ההשגה הגדולה שבזה א"א שישתתף אחר, כמש"כ "יהי' לך לבדך ואין לזרים אתך" .
ברכות פרק א׳ פסקה ח׳
השפעתם של אנשי המעלה על העולם, וירידת השפעתם ויכולת פעולתם בהיות ישראל בגלות
והנה החסרון שבעולם מצד שפלותן של ישראל ניכר בכמה דרכים. הא' מצד רוממות אנשי המעלה שבישראל, שאין ערוך לקדושת מדותיהם ועומק חכמתם, וכשישראל במעלה הם יכולים להיטיב הרבה לטובת שלמות העולם. כענין שאמר גבריאל, אם יהיו כל חכמי אוה"ע בכף מאזנים ודניאל איש חמודות בכף שני' לא נמצא מכריע את כולם? וכשאנשי מעלה קדושי עליון כאלה נתונים בשפל, וקול שלמותם אינו נשמע בעולם, רעה רבה היא אל הבריות כולן ונגד חק השלמות שיסד השי"ת בבריותיו...וכל אלה הענינים נתבארו לר' יוסי במראה הזה. והוא שכשעמד להתפלל, וכחק שלמות קדושתו עלה למעלה גדולה הראויה לו כפי ערך החסידים הראשונים בתפילתם, שמע בת-קול, והשיג עי"ז כמה גדול חסרון השלמות בהנהגה ע"י הגלות, שזו השלמות שהשיג, אינה בערך מה שראוי לו ע"י קדושת המקדש כשהוא בנוי וקדושת ישראל כשהם במקומם, גם א"א לו לפעול בשלמותו בעולם. ואמר לו אלי', שלא בשעה זו בלבד אומרת כך, פי' אין העדר השלמות מורגש רק ע"י אנשי מעלה כמוך וערכך בשעה הרוממה הזאת, כ"א בכל יום ג"פ שהוא כזמני התפילה שנתקנו נגד קרבנות, ניכר מאד העדר השלמות שבא לעולם ע"י חסרון הקרבנות והעבודה ממש.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ז
הזהירות הנצרכת בלימוד וחקירת הרע בעולם. זהירות משימוש לרעה במידע הנלמד תוך כדי חקירת הרע
והנה בהיות האדם עסוק בחקירות הסיבות הרעות הנמצאות בעולם, בין המורגשות בין הכחניות בין השכליות, שהביאו גם הן מבוכה גדולה בעולם להשכיח שם ד' ולשום הלוט על אור האמת, שתים הנה שצריך לשמור בזה, שלא יוסיף תת כח לאלו הכחות ע"י איזה פעולה ודיבור להרחיב גבולם, כי אם אתה למד להבין ולהורות. אבל מה גדלה השמירה הנחוצה שלא תהא סיעתינו סיעה שיוצא ממנה תלמיד שאינו הגון, המשתמש להרע באלה הדברים העלולים לזה מאד. ועוד שלא יפת בסתר לבו ע"י התרשלות העיון היפה ומניעת זיקוק המדות הראויות למתעסק באלה הדברים הארסיים. כאשר יאתה למתהלך עם נגועי מכה מתדבקת, שיהי' שלם בכל כוחותיו שלא יהי' עלול להדבק בו כל נגע וכל מחלה. ועם זה תהי' השמירה גדולה שלא יפעלו עליו בפנימיותו. וזהו שהזהירו ולחתמיה בגושפנקא דפרזלא, ולחתום פומי' בגושפנקא דפרזלא דלמא גנבי מיני', וליחתום פומי' בקדושת הדיבור כי היכי דלא לתזוק.
ברכות פרק א׳ פסקה נ׳
השפעת לימוד התורה על מעשי האדם. השפעת המלמד תורה על מעשי זולתו וגבולותיה
יש הבדל בין העוסק בהשלמת עצמו לעוסק בהשלמת זולתו. כי העוסק בתורה כדי להשלים עצמו, אז יבחן הדבר אם הוא מקיים כתלמודו ואם הפעולה המוסרית נראית עליו, זהו אות שלימודו הוא לשמה והוא מהמיימינים בה, כדחז"ל, לק' "ועשיתם אותם" - "ועשיתם אתם", שיהיה האדם עושה את עצמו ע"י ד"ת. וכל זה רק כשלומד לעצמו, שעיקר השכר הוא כשמוציא מן הכח אל הפועל את אשר ישיג בשכלו, מה שא"כ הלמד לזולתו, הלא אין הדבר בידו לפעול על זולתו, ע"כ מקבל שכרו משלם מזמן הפעולה. וזוהי מליצת חד לא מכתבן מילי' בספר הזכרונות, כי אם יהי' ראוי לשכר טוב הלא הוא בעצמו יהי' ספר הזכרון, שהתורה תהי' ניכרת עליו בכל דרכיו. תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, כ"א לפי מה שהוא ראוי לפעול על ידי תורתו על זולתו, זה אי אפשר לתלות בתנאי אם יהיו הגדולין ניכרים בזולתו, ע"כ שכרו אתו. אפי' לא יהי' הדבר יוצא לפועל מצד חבירו, ע"כ נכתב בסה"ז לשלם שכר, ומזה גופו נלמד, דהיינו "לחושבי שמו", שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, ה"נ כשרצה שיהיו ד"ת פועלין על חבירו לטובה להיות מהמיימינים בה, הנה שכרו אתו בלא שום התלות אם הצליח בידו חפצו הטוב.
ברכות פרק א׳ פסקה ס״ז
פעולת היחידים להתעלות הכלל (ונראה שהרב מדייק זאת משם "צב-אות" המוזכר בדברי ר' ישמעאל בן אלישע)
ומתוך שהגאולה העתידה תהי' אע"פ שלא יהיו ראויים לכך, כמו שכ' "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו", ע"כ נקרא ביהמ"ק העתיד, בית תפלתי לגבי הקב"ה. וזו היתה תכלית החזיון הגדול שהוא קרוב לנבואה שראה ר"י בן אלישע לפני ולפנים. אז בהיות מצב האומה הישראלית תלוי ברפיון, ומכשולות רבים גופניים ורוחניים שתו עליה, אז יוכל היות שיבא איש לרפיון ידים ולהתיאש מתקומתם של ישראל ח"ו אם ימוד מדת ההנהגה רק לפי ערך הכנת המקבלים. ע"כ גלה סודו אל עבדו ר"י ב"א, כי יש כאן מדה עליונה הצריכה ברכה, היינו קצת הכנה, עכ"פ מצד יחידי הדור, שהם מכשירים את הכלל לקבל הרבה יותר מכפי המדה הראויה לפי הכנתם. וזאת היא הברכה שבקש ד' צבאות מר"י בן אלישע, למען תחזקנה ידיו, ויחזק ידי עמו וכל העוסקים בעבודת הקודש, לשובב יעקב לאלקי ישעו.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ב
אין בקשה זו משום צרות עין חלילה, אבל טובת מין האנושי. כי הנה הדרכת ישראל ע"פ התורה ומצותי' היא הדרכה נפלאה שהרבה זמנים צריך המין האנושי להתקדם עד שיהי' ראוי לה. כי התכנית המוסרית של תורתנו הקדושה היא גבוהה מאד, ע"כ לסוף הימים, כשתמלא הארץ דעה את ד', ישובו הכל לשאוב מבארן של ישראל. אמנם אפשר הי' שתחול השפעה אלקית על איזו אומה להדריכה לפי מצבה, אבל אז יאבד העולם מרכזו ולא יהי' כח המושך אל פסגת השלמות האנושית האצורה בתורת ישראל. ע"כ בקש שלא תשרה שכינה כ"א על ישראל, כדי שיהי' רק עם ישראל מרכז של שלמות העולם, ויגרום דבר זה שתי טובות: האחת שיתרכז העולם כולו במרכז אחד המביא לידי שלום ואחדות המין האנושי באהבה, והשני' כי יזכו הכל למעלת ההצלחה הגבוהה שהיא נתונה באוצר תורת חיים של ישראל.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ז
...גם דניאל שבקש על ישועתן של ישראל אין המטרה נגמרת רק בהטבת מצב הלאומי לבדו, כ"א שע"י רוממות קרנם של ישראל תתפשט ותתרשם יותר בעולם תורתם ולימודיה, שיסודה ועקרה היא הרמת בני אדם כולם למעולה שבמצבים המוסרים ועם זה להנחיל האמתיות, ולא ככל הגוים שלא יכלו להוריש לבניהם יסודי המוסר כ"א ע"פ חיפוי דברים של שקר מעניני ע"ז, וזהו "למען אדני" למען אברהם שקראך אדון ותכלית מגמתו שתצא ע"י תשועתן של ישראל.
ברכות פרק א׳ פסקה פ״ה
אע"ג דנקיט שעה משחקת לו, מ"מ הוא ס"ד דלאו דוקא. כי מצד שנאת הרע, הי' ראוי לומר שרשע שהשעה משחקת, שיש לחוש להמשך אחריו מפני הצלחתו, יש יותר מקום לומר שהיא מצוה להגביר שנאת הרע, ואם בזה אסור, ה"נ באין משחקת לו השעה, מטעמא שלא יגביר על עצמו מדת הכעס.
ברכות פרק א׳ פסקה צ׳
השפעת הסביבה על האדם לטוב ולרע. התועלת לאדם ולאחרים מקביעותו במקום אחד. כגודל ההיכרות בין האנשים, כך גודל ההשפעה. המדד לשאלה האם האדם יושפע מהצדדים החיוביים של החברה, או מהצדדים השליליים בה
מי שאינו הולך לביהכ"נ, יכול לסבור בדעתו שאינו עושה רעה מוסרית כ"א לעצמו ולא לזולתו בשב ואל תעשה שלו. ובאמת הדבר טעות, כי אין לך שוא"ת כזה, שמכריז בפומבי שאין לו חלק בעדת ישראל ובעבודתם את ד', כזה. ע"כ הוא בהכרח מזיק גם את זולתו הלומדים מדרכיו להיות רחוקים מבית ד', ונעשים רחוקים עי"ז מאמונה ומיראת ד'. ומביא ראי' מהמקרא, שנקראו שכנים הרעים אותן האומות שסביב א"י, ואינו פורט במקרא שם רעות שעשו, כ"א "כאשר למדו את עמי להשבע בבעל", דע"י סמיכתם למדו מהם דרכיהם הרעים ומשו"ה נקראו שכנים הרעים. וכמ"כ מי שאינו הולך לביהכ"נ בעירו להתפלל, שמריע לכל הקהל כולו, ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו. מי שמשתתף עם הציבור בעבודת ד', כבר מקבל הוא תועלת מוסרית משבתו במקום אחד, שעי"כ הוא משתתף עם כלל עדת ישראל ולומד מדרכים טובים שבהם. וכ"ז הוא רק מי שמשתתף עמהם בחיים המוסריים, אבל מי שמתרחק מביהכ"נ, עליו אין חיי הציבור פועלים להיטיב כלל, ע"כ אין תועלת כלל, לא לנפשו ולא לאחרים, בשבתו בקביעות במק"א. כי מידי תוסיף ההכרה, ילמדו זמ"ז רק הרעות. כי הטובות אינן ניכרות כ"א למי שמשים לב גם אל החיים המוסריים של הציבור. וכיון שאין השקפתו רק על החיים ההמוניים החומריים, ודאי כל מה שירבה לשבת במק"א ילמוד מדות רעות יותר, וטובות אין לו מקום ללמוד. ע"כ זאת היא תקנתו, שיהי' נודד, ויחוב חובת גלות הוא ובניו שמחנכם ע"פ דרכו זה. אבל מי שמשים לבו אל מרכז החיים, שהם החלק המוסרי, שעקרו נעוץ בעבודת השי"ת, הוא יהי' כאזרח רענן, וכ"מ שיותר יתרגל עם הציבור, יראה מדותיהם הטובות וילמוד מהם להיטיב כמש"כ "שתולים בבית ד' בחצרות אלקינו יפריחו. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. להגיד כי ישר ד' צורי ולא עולתה בו". שכך ראוי ונכון לטובה הכללית, שהרשעים יפרחו רק כמו עשב בלא קיימא, מפני שהתאזרחם מזיקים לעצמם וזולתם. והצדיק[ים] יפרחו לנצח ויהיו דשנים ורעננים, לטובתם הנצחי(ם)[ת] שלהם ושל הכלל כולו, "ואני כזית רענן בבית אלקים בטחתי בחסד אלקים עולם ועד.
ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח
נראה דריו"ח למד אותנו שלבד התכלית של הנחם הפנימי, שראוי לשום אל לב להיות למרכז שעל ידה יכוין אורחותיו במעגל ישר, ראוי ג"כ לצרף מה שיניח לו שם טוב בעולם, ויהי' רוח הבריות נוחה הימנו עד שיקבר בכבוד והוד, לא מצד אהבתו את הכבוד בחייו ואף כי אחרי מותו, כ"א להיות זכרונו חי בדור יבא, והליכותיו הטובות יהיו לקו לבאים אחריו, ונמצא מטיב עם זולתו ג"כ אחרי בואו אל קבר, ובמיתתו הוא קרוי חי.
ברכות פרק א׳ פסקה קי״ב
הגאולה מעבדות לחירות בכלל, פועלת בכלל עם שלם שני ענינים: האחד הוא החופש הפנימי שמרגיש בנפשו התרוממות שיצא מכלל שפלות העבדות ונעשה בן חורין ואדון לעצמו. והשני הוא הפעולה הנגלית בעולם, בהיותו עם חפשי חי ופועל. ובישראל עוד יתר שאת לשני אלה, כי החופש הפנימי הוא התחלה לשלמות עצמם, בקדושת המדות בתורה ומצותי' וחכמתה. והחופש הגלוי החיצוני, הוא עומד בישראל להיות לאור גויים, כאשר כבר נעשה חלק גדול מזה גם לעת כזאת, ויגמר בתכליתו לעת ירחם ד' את עמו, כי מציון תורה תצא ולתורת ישראל איים ייחלון. ע"כ נחלקו הגאולות לשני חלקים: כשנגאלו ישראל ממצרים הגאולה הפנימית, היתה מבערב, שע"ז אין העיקר הידיעה והפרסום של זולתם, כ"א ההרגשה הטובה בחופשתם הפנימית. וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, ביד רמה, גלוי לכל יושבי תבל, להורות על פעולתם הגלויה בעולם, להשכיל להיטיב לכל ברואי בצלם להאיר באור ד', כדבר שנאמר "והלכו גוים לאורך, ומלכים לנוגה זרחך" .
ברכות פרק א׳ פסקה קי״ג
כי החופש הפנימי תלוי בביטול העבדות, וביטול העבדות צריך להיות מצד מצרים, שהם גורמי העבדות בהחזיקם עצמם לאדונים להם. ובחפזון שלהם והכרתם שאין ראוי שיהיו ישראל עבדים, בזה התחיל ביטול העבדות והתנוצץ החופש הפנימי. ורע"ק סבר חפזון דישראל, שמורה על החופש החיצוני, ללכת קוממיות, ולעשות גדולות ונצורות להיטיב בעולם, שע"ז צריך פעולתן של ישראל והכרתם את יתרונם ותעודתם לפעול על זולתם בעולם. ובאשר שלמות תכלית הגאולה אינה סילוק העבדות לבד, כ"א החירות בפועל והרחבת החיים בדגלה של תורה בעולם, ע"כ מה שנאמר הוציאך ד' אלהיך ממצרים לילה, מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב, שרק התחלה נקראת גאולת הערב, לערך התכלית הנשגבה של גמר הגאולה ביד רמה, למען ידעו כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים אלהי ישראל. אמנם נחלקו הגאולות לשתים, גאולת הערב וגאולת היום, מפני שהיו עתידים לחזור ולהשתעבד. הורה שלא יבא עליהם השיעבוד כ"א להפסיק פעולתם על זולתם, אבל רוממות נפשם ויתרונם העצמי שזכו בה בגאולת הערב דבר זה קיים לעד ולא יסור מהם, "כי לי בני ישראל עבדים". ע"כ חובת סיפור יציאת מצרים העקרי הוא בלילה. להורות על תוקף ערך גאולת הערב, והכתוב דייק "הוציאך ד' אלהיך ממצרים לילה" .
ברכות פרק א׳ פסקה קי״ד
ואמירתו של אברהם ג"כ י"ל מפני שכל מטרתו היתה להעמיד אומה המכרת את ד', ומודיעה שמו הגדול בעולם ע"י מציאותה והנהגתה כדרך שעשה הוא ע"ה בהיותו אחד בעולם. ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה ג"כ לרכוש ומקנה וקנין, שעי"ז מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. ע"כ ע"י אהבת הכסף שמזה בא מקנה וקנין כשהוא במצב הגון, לעשות עושר במשפט, מביא ג"כ לידי התכלית המבוקשת להאיר אור ד' ע"י ישראל בעולם. מה שא"כ אם יסתפקו בשפלות נפשם רק להיות נוסעים בעדר ואיכרים לבדם, ודבר לא יהי' להם עם אדם, ועמים זולתם לא ידעום, איך יתפשט אור ד' בעולם.
ברכות פרק א׳ פסקה קט"ו
לרומם מעלת עם נתון בשפלות העבדות צריך שני ענינים: האחד להורות לו הדרך כי ראוי להיות הוא לאור עמים, א"כ עליו להכיר מעלתו, כי להיות מושל בגוים נוצר לרודד עמים תחתיו כדי להרחיב המוסר והדעת את האלהים בין פראי אדם דבקים בכל תועבה. אך זה יתכן או במקל חובלים ובזעקת מושל, או ע"י אמרי חן והנהגה טובה שמאיליהם ינהרו עמים לאור באור ד', בראותם מה נהדר הוא הגוי הגדול הזה, ויבקשו קרבתם. ובאמת שני אלה דרושים, הכל לפי ערך העמים וערך מצב מוסרם. שהעמים המתנהגים בתועבות רעות, המפסידות את הישוב המדיני ומחשיכות את הוד נשמת האדם בדרכים נלוזים, ומקלקלים ג"כ דרכי שכיניהם ע"י שלומדים מדרכיהם, להם יאתה להראות חוזק יד, כי בדברים לא יוסרו עבדים שכמותם. אמנם עמים אשר מעט סרו מדרכים היותר מקולקלים, אף כי עוד רחקו מנתיב האור, להם יש תקוה כי יכירו הוד האמת, ובעצמם יבאו לשחר את שם ד'. ע"כ נגד התרוממות הנפש לחוזק מושלים דרוש הי' להיות בע"כ דמצרים, ונגד הרחבת הדעת לראות איך עמים זולתם יבקשו קרבתם, וישחרום לכפר פניהם במנחה ודרכי אהבה, הי' דרוש שתהי' בע"כ דישראל, והמצרים בקשו קרבתם, בהראותם כי הם נהנים בקבלם מהם, והוא צעד נכון למעלה הרמה של "ולו יקהת עמים" העתידה לבא, ככתוב "כספם וזהבם אתם לשם ד' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך" .
ברכות פרק א׳ פסקה קט״ז
מאזהרת התורה שלא לשוב למצרים, אנו למדים שהי' צריך עצה ושמירה שלא ימשך העם ג"כ ברבות הימים למצרים, כי שם היו עלולים לשוב לשפלות נפשם ועבדותם, ועם זה לתועבות מצרים המורגלות. והנה הכין קורא הדורות ית' עצה מרחוק לבטל את השפעת כח המושך את העם למצרים. והנה דבר הממשיך רבים למדינה אחת, יתכן בראש הוא אם יש שבר שמה ומקום להעשיר, שתשוקת כל עם רבה לזה, ינהרו שם רבים, וזאת הסבה תקרב גם עמים רחוקים לבא לארצות רחוקות מאתם במקום וברוח. אמנם עם שהורגל לארץ אחת ונתרחק ממנה, הוא יכול לנטות לאהבת החברה של הארץ ההיא, ולא יתכן שלא ימשכנו לבו לה רק בהתבטל שמה סדרי חברה מתוקנים, שאז לא יחפץ איש לשבת בארץ שוממה. ע"כ אמר ר"א שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, כי ע"י שנטלו ממנה עושרה, שוב לא תמשך אלי' אנשים בתקותם להעשיר, והי' זה די לבטל כח המושך של ישראל למצרים. וח"א שזה לא הי' מספיק מפני הנטי' וההרגל של ישראל שמה, ע"כ הכין השי"ת עצה מרחוק שהושפלה מצרים כ"כ ע"י עוני', עד שלא הי' ביכולתה להנהיג עוד בה סדרי חברה כהוגן, והיתה דומה למצודה שאין בה דגים. שהמצודה שיש בה דגים ינהרו דגים אלי' מאהבת החברה, לא אהבת התועלת לבד, כד' המפרש בפ' לא יחפור גבי מרחיקין מצודת הדג מן הדג. והי' צריך שע"י ענים תתבטל מישראל אהבת החברה להם, למען לא יאבו לשוב שמה, כעצת ד' .
ברכות פרק א׳ פסקה קי״ז
השפעת התורה והמצוות על המצבים השונים של עם ישראל לאורך הדורות, בעיתות גלות ובעיתות גאולה. כוחה הנצחי של גאולה, גם בהיותה זמנית, מכוח השפעת התורה
עיקר השליחות ודאי לא תגמר כ"א עד סוף כל הגלויות, שאז תגמר התכלית הנשגבה שהיא תעודתן של ישראל. א"כ התורה ומצותי' הן נושאות עליהן כל הענינים שעתידים ישראל להיות בהם לפי התחלפות מצביהם. א"כ גם השיעבודים העתידים, ג"כ צריכה להיות התורה לפי ערכם, ושתהי' ערוכה באופן כזה שתנהג את ישראל לתכליתם גם בין גלי הגלויות העתידים להיות. ע"כ היה נחוץ להם הגילוי מגלויות העתידות להיות, כדי שיעמדו על עיקרה של תורה ותכונתה, שהיא פועלת עליהם להכין להם מעמד גם בתוך חשכת הגלויות, ולצאת על ידה אח"כ מאפלה לאורה. והנה אם היתה השליחות נגמרת בגילוי, כדי להיות עמהם בגלויות העתידות להיות, היתה מורגשת בתכונת התורה ההכנה ג"כ למצב הגלויות. אבל באמת היתה הכונה שתהי' הדרכת ישראל ע"פ זה הדרך שיהי' השי"ת עמהם גם בגלויות העתידות, ולא שיאמר להם דבר זה בגלוי, כ"א אהי' שלחני אליכם. והיחש הגלוי יהי' לכל התורה כולה ומצותי' ג"כ לפי מצב של גאולה תמידית בארצם, אלא שכוללת בתוכה ג"כ ההנהגה הדרושה לזמני הגלות. אבל בעת היותם ראויים להיות נגאלים, יש בכחה של תורה לפעול עליהם פעולה של גאולה, כאילו היתה להם גאולה זו נצחית, ולא יחלש כח הגאולה כלל לשעתה מפני שעתידות עוד גלויות להיות, אע"פ שבאמת כל הענינים הם קשורים זה בזה, וכבר בהיותם בארץ הקודש היתה התורה מכינה בעדם מעמד בטוח לעולמים, גם במעמקי הגלויות.
ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ד
היחס למפלגות שמחדירות בעם ישראל השפעה של תרבות זרה
אבל הכתות הרעות העומדות בישראל לפעמים להרס תורה ומצות, שהן בית חייהם של ישראל, הן אינן נולדות מטבע רוח הכללי של העם, כמו שאר כתות ומפלגות המועילות לשכלול והתפתחות. כי הכתות הנוגעות בחייהם של ישראל, לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, לבטל אחדותן של ישראל וקדושתן ע"י מרידה בתורה בכלל, להשפיק בילדי נכר ודעות רעות וזרות שהן כרקב לישראל, הן אינן פורחות מרוח העם הפנימי האמיתי כשאר מפלגות מועילות, ואין בכח כנסת ישראל כלל להוליד גידולים רעים ומאררים כאלה, רק מרוח משחית חיצוני נולדו. ע"כ לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כ"א בהכינם להם מפלגה ושטת כתה מסוייגת, יתפרדו מעל אהלי יעקב ויטמעו בין העמים כי לא לד' המה. וכד' חז"ל על כיו"ב הני מערב רב קאתו, או מסטרא דע"ר. ע"כ על שאלת הצדוקי, ששאל איך רני משום דלא ילדה, הלא מפלגות שונות ומתחדשות מועילות להכניס רוח חיים והשקפות חדשות טובות בכלל העם, השיבה לו יפה, כי כ"ז רק במפלגות המרחיבות לבנות את בית ישראל, אבל כגון הצדוקים, המכים בדעותיהם הנתעבות את בית ישראל לרסיסים, כי לבד ההשחתה החוקית בהבטל ההשענה על הקבלה ותורה שבע"פ, תהי' תורה שבכתב נתונה לכ"א לפי סגנונו, עד שלא יוכר בהמשך הזמן שום שיווי בין הנהגה של עיר לעיר, וכאלה, ומזה תוצאות לביטול התורה ומשפטיה בכלל, כי היש גבול לאמר לפירושים זרים העולים על רוח כל איש חושב עצמו לחכם, לאמר עד פה תבא. ע"כ ילדי שקר כאלה, שמחה היא לכנס"י שאין בטבעה להוליד בנים לגיהנם כותייכו. ולא מכנס"י נולדתם, כ"א מרוח זדון או סכלות הנשאב מבארות נשברים זרים. ע"כ א"א להם להתקיים בישראל.
ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ו
ובאשר לפי סדר [ה]התפתחות האנושית נראה הדבר שכבר קנה הרעיון הנשגב של דעת ד' את לב כל העמים המשכילים, ואיך תתהפך כחומר הדעה המוסרית הנעלה הזאת, עד שנצטרך לזה יד ד' גלויה ע"י ישועתן של ישראל, כאמור "והתגדילתי והתקדישתי ונודעתי לעיני גויים רבים", ע"כ נאמר לו, כי הרוח משחית הצבור בעמקי האנושיות ברוח האדם, אין לשום לו גבול וסדר, ולפעמים יוצא הכח המוסרי מסדרו הרגיל הטבעי ופורץ גבוליו עד שעמים רבים נתעים והולכים בנתיבות לא אור, עד שימצא כח אלקי מחזיק ומאיר מחשכים לנצח. והראיה על אפשרות מהפכה היסתורית [בדעה] מוסרית היא מרידת אבשלום, כלום יש בן מורד באביו, שהוא חוץ לטבע וליושר. ויותר יגדל הפלא על העם הגדול, איך ימשך אחר מקרה מרגיז לב ומהופך מסדרי המוסר הטבעיים כמוהו, אלא הוה. ובשעה שהיתה מהפכה כזאת מצויה, נמצאו כל הסיבות ששלטו על הרעיונות שאנחנו משתוממים ע"ז איך נהיתה כזאת, ה"נ הוה שאחרי ההתאזרחות של המושג האלהי בעולם ע"י ישראל, בכל זאת כל זמן שאינו בטהרתו לגמרי, ואינו נשען על היסוד המבורר של עבדותן (עדותן) של ישראל ונצחיותם, הוא רפה ועומד להתמוטט, עד שיתמוטט באמת, ויסתערו רוחות רבות ורעות להפיצו, עד שיהיה שכלול האנושיות מוכרח לבא בהשלמתו ע"י גילוי יד ד' ובחירתו בישראל, כאשר היה בהתחלת ההופעה האלהית.
ברכות פרק א׳ פסקה קל״ז
חזקי' כמלך שלפניו דאגת ההוה, חרד מאד למצב ההוה של העם. כאשר ברוח אלקים שעליו ראה כי אם יוליד בנים יהיו משחיתים, הלא יוכלו להשחית מאד לעם בשבתם על כסא המלוכה. אמנם ישעי' אמר בהדי כבשי דרחמנא למה לך. כי הנבואה משקפת על המצב הנצחי של העם, שימי דור אחד כאין נחשבו. הלא בהפסק המלוכה ונפול הכסא מהמשפחה המולכת, תוכל לבא נפילה נצחית קימת. והמכשול של מלך אחד רשע שיצא מזרע אשר בחר ד', זה יעבור, כי לסוף יכון הכסא בצדק ומשרים. ע"כ אין לך לסמוך להפסיק שלשלת הנצחית, בשביל ההשקפה הזמנית אף שבאה מרוה"ק.
ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ה
שתי דרכי השפעה רוחנית, אקטיבית ופאסיבית. שני צדדים בהנהגה הראויה לאיש השלם הצדיק המעולה ביחס להשפעתו על אחרים. ההתמסרות צריכה להיות כך שיתאפשר לו גם להמשיך להשתלם, לפחות ברמה מסויימת
דרכי השלמות נחלקות לשלמות עצמו והשלמת זולתו. והנה השלם הצדיק המעולה, יש להסתפק אם הטוב לפניו שיתגבר בשלמות עצמו ומאילי' תמשך השלמות לזולתו ע"י יחידים הקרובים אליו ביותר, או שראוי לותר על שלמות עצמו, להשלים את זולתו. והנה הרוצה להתיחד ולהתבודד הרבה, הוא עולה בעלי' למען לא יטרידוהו יוצאים ובאים, בהיות הכניסה קלה ונוחה. אבל מי שרוצה ג"כ להשפיע על זולתו בהיותו קרוב להם, אף שימשך איזה מניעה בשלמות עצמו, הוא יבחר לו יותר אכסדרא גדולה, אם שיחלקוה כדי שימצא לו עכ"פ מקום לשלמות עצמו, אבל ההתערבות עמו תהי' נוחה וקלה. ובהיות הדרכתו נחוצה לרבים, דרוש ג"כ למעולה שבבתים לכבוד הנכנסים, לחדש הדר הכבוד הראוי לאיש אלקים קדוש. מה שכ"ז לא הי' צורך, אם היתה מטרתו העיקרית שלמות עצמו, שע"ז הי' ודאי מסתפק בעליית קיר קטנה פשוטה, באין צורך למותר והידורים.
