הקדמת עין איה עמוד י״ד
האופנים שעל ידם נבוא להרחיב את התורה בדרך ישרה, היא הפגישה השכלית שלנו עם הידיעות שישנן אתנו כבר, לבררן ולהרחיבן. והנה כאשר עולם הרעיונות הוא ים גדול ורחב ידים, ולהתבוננות אין תכלית וקצבה, וכל המוסיף לדלות מים מבורות עמוקים על פי דרכי התורה והשכל, הוא מוסיף טובה וברכה לעולם. ע"כ יש בטבע הענינים הנאמרים מאז והרעיונות שכבר נאמרו שני ענינים, האחד הוא להבין אל נכון יסוד אותו המאמר מצד עצמו, את המונח בו בכללו ובפרטיו, זאת היא תכונת הפרוש, "מפורש" מלשון פרש, "יפרש השחה לשחות", הרחבה של עצם הדברים שכבר ישנם בתוכנו של המאמר אלא שהם בו מקופלים, ע"כ עלינו להרחיב הקמטים כדי לעמוד על כל הרחבתו של המאמר . אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותם הרעיונות הכלולים במאמר לפעול על רעיונות שיש להם יחש עמהם עפ"י חוקי הקישור ההגיוני. וכל האופן שיש בכח מאמר זה, וכל הפרטים שבהרחבתו, להפעיל על טבע השכל לחולל ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר. לא מצד עצם תכונת המאמר הפרטי, כ"א מצד הגבורה האלהית שהכינה את העולם השכלי ערוך בכל צרכיו ומוכן להרחבה אין קץ. מזה הצד יוקחו הדברים באופן רחב מאד, ע"ז נאמר "ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". זהו הצד העליון שבדרכי הדרישה, שהוא השם הנאה לביאור, מלשון באר, באר מים חיים. ע"פ המדה הזאת יזלו מים חיים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים, מאבותינו הקדושים ע"ה. בין דברי תורה עצמם שהם ודאי "כפטיש יפוצץ סלע", בין דברי חכמים ז"ל. מזה הצד יוקח הבאור, לא מצד תכונת המאמר בפרטיותו, כ"א מצד פעל ד' שיש בזה, שהכין לנו סבות רבות לאשרינו ולהצלחתנו האמתית, להאיר את נפשנו באורו אור האמת, ולתת לנו מחיה נפשית מלאה מזן אל זן. זה הצד האחרון, הצד הביאורי, הוא מתגבר ביחוד באגדות יותר מבהלכות. ההלכות, שתכליתן להוציא את הסדר המעשי, הדבר העקרי בדרישתן הוא התכנית המכוונת בגופו של מאמר היחידי, או היוצא מקבוץ המון מאמרים רשומים לתכלית מעשית אחת. לא כן האגדות, המה בתור אור זרוע, זרע קודש הנושא פרי האמת והשלום, נטוע על תלמי לב הנפשות, הנותנות שכמן לסבול עולה של תורה וחכמה, הן הוכנו לא רק למען תוכנן הפרטי, כ"א למען כל המון הרעיונות הטובים והזכים שיוכלו לעורר ע"פ קשרים הגיוניים. כאשר נבוא בזה הצד לבאר דברי חכמים וחדותם, כבר יש לנו עסק יותר כללי מפרטיותו של המאמר, כי אנו עסוקים על יסוד ההשגחה האלהית, שרצתה להועילנו בהזמנת הסיבות להמציא לנו מזונות רוחניים המבריאים את נשמותינו, א"כ אנו עסוקים בפועל ד' ומעשהו. וזהו עומק כונת ר' יהושע במדרש תהלים כ"ח (הובא בהקדמת מנורת המאור) "כי לא יבינו אל פעולות ד' - אלו ההגדות". והן הן הדברים המכוונים במ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר-פתוח מאמר-סתום. המאמר-הפתוח, הוא יחש של כל מאמר בודד, לא רק לפי ערכו והדבר המבוצר בתוכו בלבד, כ"א ע"פ ערך כל אותן ההשפעות שאפשר לו להשפיע, לכשיתבאר, כאשר מעין ישיתוהו, על עולם הרעיונות ההולכים בדרך ישרה, הוא פתוח בדרך מפולש לעולם הגדול של ההשכלות המלאות זיו, ומעורר בדרך פתחו להכניס אל תוכו ועל ידו, תילי תילים של ידיעות והרחבות שכליות, שנותנות אומץ וגבורה לנפשות (עמ' טו - ) ההוגות בהן. אמנם לא יבנה המאמר-הפתוח ולא יבוא אל הכונה להועיל בדרך היחש הרחוק והכולל, אלא א"כ יהיה קודם ג"כ מאמר-סתום, המבוצר מכל צדדיו, ומתפרש יפה ע"פ תכנו הפנימי שנמצא בתוכו, "מפורש ושום שכל".
הקדמת עין איה עמוד ט״ו
על שני אלה היסודות הפרוש והבאור, נבנה כלל עבודת הקודש של דרישת תוה"ק. ובזה הננו בטוחים שאנו עמלים ומקבלים שכר [גם] אם לא כיונה דעתנו לפעמים אל כונת המאמר מצד פרטיותו. אבל כ"ז שאנו הולכים בדרך ישרה והמאמר ההוא פעל על רעיונותינו לעורר אותנו להשכיל ולהרחיב דברי שכל, הננו אם לא מפרשים אותו עכ"פ מבארים אותו, והננו שואבים בששון מים עמוקים ממעיני הישועה, וכתרגומו דהאי קרא, "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", "ותקבלן אולפן חדתן מבחירי צדיקיא"....
הקדמת עין איה עמוד י״ז
השפעת הרעיונות העולים בליבו של אדם על יכולתו לחדש בתורה
ע"כ מימות משה ועד עזרא, כ"ז שלא נשתנה הכתב וכ"ז שלא הונח בטבע התורה ההכנה להגנה של גלות וטלטלה גבר לכלל האומה, היה מתגבר בתורה דרך הביאור, הדרישה הבנויה ע"פ ערכי הכללים, שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצד עצמו כ"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד ע"פ דרך ישרה, כן דרישת התורה שע"פ הכללים, אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים. "הואיל משה באר את התורה", "עלי באר ענו לה". אמנם עזרא שכבר ראה ראשית לו, להכין הגנה לתורה גם לימי הגלות הארוכה הבאה, הוא ראה כי ההרחבה הגדולה שע"פ דרך הביאור שהוא יוצא מתכונת המאמר-הפתוח, יוכל לבוא לפי מיעוט הלבבות של הדורות ודלדול האומה, במניעות מרכזה וכחותיה הרוחניים והגשמיים, לידי הפרת תורה. ע"כ התחיל להנהיג ביותר את דרך הפירוש, "מפרש ושום שכל", לדון בכל דבר ע"פ פרטיו, ולדון את הפרטים אלו מאלו מבלי צורך ההעמקה ביסודי כללי עמקי טעמי תורה. ע"כ מאז אבדה חכמת חכמינו, נשאר ביותר דרך הפירוש על חלקי התורה המעשיים. אמנם על האגדות, שהן דברים המסורים ללבו של אדם, בהן הכללים בטבע מתגלים ביותר על הפרטים, נשאר עדיין גם בידינו כח הביאור המצטרף לכח הפירוש, להתהלך ברחבה בתור מאמר-פתוח, ולחקור בפרטים ע"פ הערך של הרעיונות הכלליים שיש להם יחש עם המאמר, לא כשיוקח בערכו הפרטי, כ"א כשיובן בתור פעולת ד' ומעשי ידיו, לכוללו עם כל תולדותיו, הוא האור הזרוע.
הקדמת עין איה עמוד י״ט
תורה מביאה לידי כל טוב, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. דוקא תלמוד מביא לידי מעשה, תלמוד שהוא שינון והרחבה יוכל להביא לידי מעשה ולא ידיעה קלה ושטחית. ע"כ התלמוד של המדות הטובות, של הדיעות הנכונות וכל האוצר הטוב הכלול בחלק המוסרי שבתורה, שרק בהיותו מתאחד עם החלק המעשי אז ימלא כל בית ישראל אורה, הוא יכול להביא לידי מעשה זה של זיכוך הדיעות והישרת הלבבות. מריבוי העסק בתלמוד המוסרי והרחבת ידיעתו, יתוקנו המדות, ויראת ד' טהורה תתבסס ביותר, האור הזרוע על דברי חז"ל באגדות יפרש אורו על כל הלבבות השמות אליהם לב, והמקרים של ת"ח שאין תוכם כברם, שלמרות ידיעתם בתורה, מדותיהם מקולקלות עד שהדבר מביא לפעמים חילול שם שמים ושם ישראל והתורה, באופן מבהיל, היה הולך ומתמעט, לרגלי ההכרה הפנימית בחכמת המוסר המדות והדיעות.
הקדמת עין איה עמוד כ״א
כבוד האומה המושפעת מחינוך התורה, בהקרנה והשפעתה על כלל האנושות
מצד מעשה המצות וקיום התורה בפועל, אין לישראל, לא ללמד את העמים דבר מהם, מה שלא להם נתנו, ולא ללמוד מהם ללכת בדרכיהם בעניני המעשה של עבודת ד', "כי חק לישראל הוא", "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי", זאת היא התוצאה של המאמר-סתום. והנה שמירת התורה וקדושת המעשים כשיתעטרו בהן ישראל, בהכרח יהיו לאות ולמופת לשם ולתפארת, לכל עמי הארץ. כי המדות הטובות והמעשים הטובים שיפעל חינוך התורה על כלל האומה לפרטיה, הוא דבר הנותן כבוד ותפארת לעמנו כשישוב לדרכו הטובה, דרך ד' אלהי ישראל, בתורת חיים אשר נתן לו, אז יאמרו העמים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול (עמ' כב - ) הזה", ויתאוו להשכיל אל עומק רוח התורה כפי הראוי להיות נשפע גם לכל העמים אשר על פני האדמה, ודבר זה יהיה הגורם לשלום עולמים של המין האנושי לאחרית הימים, אז תהיה "למרבה המשרה ולשלום אין קץ".
הקדמת עין איה עמוד כ״ב
אבל כיון שזנח ישראל טוב, ובנוגע לחלק המעשי שבתורה חלק המאמר-סתום, רצה להיות מתדמה לכל הגוים מה שאין ראוי לו, הנה פרץ את חומת מאמר-הסתום, לא חזק בריחי שערי ירושלים. ע"כ בעוה"ר נסתלקה הברכה והשלום, והשלום הגדול הכללי התלוי בהשלמת האנושיות, שמקושר ג"כ בהשלמתן של ישראל, הנהו מתעכב. ולמרבה השלום, שצריך לבא ע"י מאמר-פתוח, הוא סתום. ואותו החלק של המאור שבתורה, שצריך להפתח באורו על כל אפסי ארץ, הנהו סגור חותם צר, ושערי ירושלים פרוצים ושועלים הלכו בהם.
הקדמת עין איה עמוד כ״ג
בהתחלת הופעתה של דעה חדשה קשה לצפות את רמת השפעתה, ואת הטעויות העלולות להיגרם למי שלא שימש כל צרכו. ההתנגדות של גדולי ישראל לדרכים בתורה שעלולות גם ליצור נזקים, והתועלת לדרכים אלו עצמן כתוצאה מההתנגדות הזו
והנה מודעת זאת שבדורות שעברו היו מחלוקות רבות בישראל בדבר הדיעות וההגיונות האמוניות. יש אשר נטו לדרך הפילוסופיא ויגדילו על פיה כמה ענינים בתורת המוסר והאגדה לפי רוב מקצעותיה. ויש אשר התאמצו להרחיק כל רעיון לקוח מחכמה אשר מוצאה לא מעיקר התורה ויסודה, והרבו להרחיב את חכמת האגדה והמוסר ע"פ הקבלה ושיטותיה הרבות המלאות הגיוני קודש וחכמת אלהים. ויש אשר חשבו שיש לחוש ממפגע גם בשני הדרכים הגדולים, וטוב לאחוז בתם דרך ובהרחבת דברי מוסר ע"פ תכונת תמימות האמונה ויראת ד', ע"פ יסודות לקוחים מדברי חז"ל המפורשים, והדברים המבוארים בטבע הנפש התמימה מדברי תורה וכתבי הקודש. ובאמת כל אחת מהמפלגות, שעסקו להן כ"א במקצע המיוחד והחביב להן, הרבו לנו רב טוב, ואנחנו בדור אחרון נאסוף ברינה את אשר זרעו הן בדמעה. כי בהתחלת כל ענין ודעה מוסרית והגיונית לפעול, בהיותה מתרחבת בין העם, עם ד' אלה, לא היה אפשר לצפות מראש את כל אשר תפעול על הלבבות. ואם נחזה לפעמים שיש מקום בפינה אחת מן החכמה ההגיונית, בהיותה נושאת דעה על ענינים הנוגעים לחובת הלב, ג"כ מקום לטעות למי שלא שמש כל צרכו, כי אין אדם עומד ע"ד תורה אלא אם כן נכשל בהם, ע"כ ימצאו ג"כ גדולי עולם בעלי נפש יקרה, היראים וחרדים מאד אולי יתרחב המכשול באופן כזה שיצא שכרו בהפסדו. ע"כ עמדו לפעמים מנגד, מהרחבת דברים שאנחנו נמצא בהם חן ושכל טוב. ואמנם גם אנו נחזיק טובה לטהורי לב אלה, כי ההתנגדות הבאה מקירות לב טהור היא שגרמה באמת לזקק את הדיעות, להסיר את הסיגים ולהעמיד את חלקי הדברים הנלקחים מאוצר התורה ברורים ומזוקקים כזהב מזוקק. הגלות והפיזור הנורא, אבדן המרכז ומיעוט היועצים והשופטים המורים הטהורים המאירים את דרך ד' לפנינו, "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה", הוא שגרם לנו שנתקיימה בנו המארה של "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור (עמ' כד - ) באפלה".
הקדמת עין איה עמוד כ״ד
ע"כ רק בעמל רב ובצער ויגון ובדרך מלאה חתחתים באו לנו כל הקנינים השכליים שבהרחבת חכמת המוסר. כי א"א היה לפי מצב האומה הנרעשה והנהרסה שיהיו הדברים מסודרים בסדר נכון, ושיהיה הבר בלא תבן, כאשר בעת היה אור ד' עמנו בנבואה ורוה"ק ואנשי קודש באי בסוד ד'. ע"כ באו לנו כל הדברים שהננו היום נהנים לאורם במכאוב. ורק אחרי שעברו דורות ונוסינו במסה, נדע את הספרים של גדולי ישראל הצדיקים וחכמי האמת, שהדיעות הטובות והאמתיות, שהן באמת נטיעות טובות בכרם ד' צבאות, הם נשארו לפליטה ולברכה, וכל עם ד' עונים אחריהם מקודש מקודש, הננו יכולים להוכח מפי הניסיון את הדברים אשר המה ראויים להיות לנו לקו ולמשקולת בחכמת האגדה והמוסר, ע"פ פעולתם שעשו לקרב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, להרבות תורה עבודה ויראת ד' בישראל. גם בימים האחרונים, שהתעוררו יחידים בתחלה, גדולי חקרי לב ואנשי קודש, להרחיב את תורת המוסר ע"פ יסודות החסידות, אשר גם היא הטילה סער גדול במחנה ישראל, ג"כ מדאגה מדבר, מאפס בחינה לדעת מה יהיה דרך רוח חדשה כזאת בהכנסה בלבבות של רבבות עם. ע"כ היתה ההתנגדות והמעצורים דברים מוכרחים, שגרמו לנו רב טוב וחשכו מנזק רב שהיה אפשר לבא מסבת מתלמדים שלא שמשו כל צרכם, שלפעמים גם דיעות היותר קדושות ונשגבות מתקלקלות ונהפכות לרועץ על פיהם. אמנם עתה אחרי הרעש, הנה נולדו לנו ג"כ ע"פ תורת החסידות גידולים חדשים, אשר גם מהם נקח לעבוד את ד' אלהינו, ולהרחיב דברי אמת וצדק בתורת המוסר והאגדה להיות לנו למאורות, כי ע"פ ריבוי השיטות ירבו בירורי הדברים. ובזמן שכולן פונות למטרה אחת לדרך העולה בית אלהי יעקב, הנה אלו ואלו דברי אלהים חיים המוסיפים עז ותעצומות לישראל, ומחדשים בכבוד פנים מאירות בתורת אמת, להגדיל תורה ולהאדירה. ת"ח מרבים שלום בעולם...כן בדברי אגדה, בהלכות דיעות וחובות הלבבות, כל אשר הרחיבו וחדשו גדולי ישראל מעולם בכל מקצעות האגדה והמוסר, רבותינו הראשונים והאחרונים וחכמי המוסר שבכל דור ודור, אע"פ שיש בהם שיטות שונות ודרכים שונים, מ"מ כולם עולים בקנה אחד, ומיוסדים להאיר אורן ונרן של ישראל, ולהטות את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים. ע"כ בכולם לפי רוב חילוקיהם ושינוי דרכיהם נמצא ברכה, וברבות הידיעה השינון והלימוד, ירבה השלום האחוה והריעות, ולכל אחד משלומי אמוני ישראל יראי ד' וחושבי שמו יתברר שמכל (עמ' כה - ) חילופי השיטות והדרכים, נצמח לנו זרע השלום והברכה בדרכי התורה ועבודת ד'. אבל בינה שלמה כזאת א"א לבא, כ"א אחרי עמל ויגיעה, בקיאות והעמקה בכל המקצועות הנוגעים לחלק זה, והדבר המעורר לזה, הוא ההרגל להרחיב את דברי חז"ל באגדות בידיעות וסברות ישרות, בעמקי האגדה.
ברכות פרק א׳ פסקה ה׳
והנה כשנבחין חלקי השלמות הראוים לאדם, ובפרט לנוחלי תורת ה', נמצאם חלוקים לארבע מחלקות: ...הג', הוא שלמות ידיעת התורה הנגלית בכל פרטי', שעי"ז ידע לקיים כל המצות כולן, גם ישלים את נפשו בקשוטי מושכלות התורה. ונמצא שיש בכלל ידיעת התורה שני פנים: האחד לצד מטה, שהיא שקולה ככל המצות המעשיות ומביאה לכולן, והשני, שהיא פועלת פעולת ציור המושכלות האמיתיות בנפש, שהוא שלמות הנפש, שהרי משפטי השי"ת אמת וכשהם מצטיירים בנפש היא מתעטרת ומוסיפה כבוד וקדושה...ולכללות עם ד', פני אדם חלוק ג"כ בזמן קבלת שפעם, כמו שהם חלוקים במציאותם בנפש העושה העובד, הגורם את זה השלמות.
ברכות פרק א׳ פסקה ו׳
הקשר בין שפלי בעלי חיים לחוקים הגדולים של טבע המציאות הכללי. הקשר בין החיסרון במצב השלימות, לפרטי המעשים בהתנהגות בני האדם ובעלי החיים. השפעת מעשי האדם על הופעת ה' בעולם
הנה להוציא את זה המאמר מידי פשוטו בסימני המשמרות ודאי אי אפשר, כדמוכח בדברי הגמרא שהדברים כמשמעם. אלא שיש לחקור לפי כחנו בתועלת אלה הסימנים, ומה רצו ז"ל ללמדנו במה שהזכירו אותם לנו. ובודאי שאלה הדברים הנעשים אפי' בשפלי בע"ח, אחוזים הם בחוקים גדולים של טבע המציאות הכללי. וטבע השכליים, כשם שפועלים בהנהגה ע"פ רצון יוצרם כן יש להם יחש בפרטי מאורעות שבשפלים. נוסף לזה צריך לדקדק, למה אמר חמור נוער, לשון יחיד של כל מין החמור, ולא כן קרא את כל מין הכלבים, כלב צועק, כ"א בלשון רבים כלבים צועקים. ונבאר בקצרה הכינוי של שאגת הקב"ה, שרצו בזה שכל משמר, שענינו איך שבאה השלמות לעליונים מצד שלמותם של ישראל, וע"י החורבן וגלות ישראל, שישראל עומדים במעלה שפלה בהכרח ההנהגה הכללית עומדת ג"כ במעלה שפלה, ואין הנבראים קרובים לשלמותם, וזהו נגד רצונו וכבודו ית' ששמח בשלימות בריותיו. והנה החסרון של השלמות ניכר בכל פרט מפרטי סוגי העבודה האלהית, ועי"ז החסרון מתפלש בכל ההנהגה הנמשכת מהם. והנה כשנבחין את השלמות המעשית, נמצא שזה הכח בעצמו הוא הכח הטבעי שמעורר כח הגוף לפעול ע"פ טבעו, וכשישראל עומדים במעלה ושלמות, תהי' עבודתם ומעשיהם רק מצד הדעת וההכרה, אבל בחסרון הגלות נמצא בכל חלקי המעשה יד החומריות הגסה, שהיא מפסידה כל תיקון העבודה. וע"י מניעת שפע החכמה, לפעמים ע"י המצות שיש בהן הנאת הגוף, עוד יתחזק ויתעורר הכח החומרי, מה שהוא נגד התכלית הרצויה. וזהו מה שמורגש, במשמרה ראשונה, ע"כ נשפע ג"כ כח ההתעוררות מזה הצד הבלתי טהור אל החמור, ע"כ חמור נוער, וזה המין של הנטי' החומרית הוא דבר כולל טבע האדם, כי "עיר פרא אדם יולד", והתאות החומריות כח אחד להן, כמשפט דברים שהם חוק בטבע, שמשפט השיווי והאחדות נוהג בהם. וזה החסרון הוא מקביל נגד המעלה שמקבלים העליונים בהתארת פני שור, ולעומת פני ארי' שורש כל מדות הטובות, ע"י החסרון ומניעת שפע הקדושה יתעוררו כמה מדות רעות חלוקות למיניהן, לא מצד חסרון הגוף מצד טבע חומרו, כ"א מצד חסרון הציור האמיתי בטהרת המדות והדמותן לדרכי השי"ת. והכלבים הם מורים על פחיתות המדות בכלל, כמש"כ "והכלבים עזי נפש", שזאת המדה כוללת המון מדות רעות. נוסף לזה ניכרים הם בהנהגתם, שהם נגד מדת החסד והפכה, שהרי מזונותיו מועטין. ע"כ בהתעורר ההעדר הניכר כשהאור בא להתנוצץ מצד תיקון קדושת המדות, בולט ג"כ הקלקול מצד הגלות, ע"כ גם למטה כלבים צועקים. השלישית חלוקה לב' מעלות שהן נגד פני נשר ופני אדם, היינו העוסקים בפשוטי התורה והעוסקים לדעת את השם יתברך. והנה באלה שני החלקים, אע"פ שאין כאן קלקול, כי ד"ת אינם מקבלים טומאה, ע"כ הרושם שנעשה למטה לעומתם הוא רושם של אהבה וקבלת שפע. נגד העוסקים בפשטי התורה השכל המעשי, שהוא רק הכנה לדעת את ה', אמר שניכר ע"י מה שתינוק יונק משדי אמו. והנה ניכר שאין מעלתם עדיין שלמה, כ"א במעלת התינוק, וכמו שקורא אותם בתיקוני זוהר: אפרוחים. הנה מניעת השלמות היא שאגתו ית'. ונגד הגדולים, ובכלל נגד פני אדם, חלק העסק בידיעת שמו ית' שענינם בשכל, ואהבת השי"ת ניכרת ע"י כן, ואשה מספרת עם בעלה. ולע"ד הסיפור כאן הוא סיפור דברים לא זולתו, ואינו תואר. א"כ הוא מורה ג"כ על חסרון שיש ג"כ בזה החלק מחסרון הנבואה ושפע רוה"ק שנתמעט בעוה"ר. ודרשו מקרא, "ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו". המרום הוא מקום פעולת המעשה שמגיע למרום, רמז לדבר "רום ידיהו נשא". "מעון קדשו", כללות המדות הטובות שהוא מעון אל הקודש שהיא החכמה. ו"נוהו" המיוחס לו ית' ביחוד, היא התורה. ע"כ כפל בלשון השאגה להורות על כפל הענין, וכמו שדברו חכמים ז"ל ג"כ בלשון כפול, "תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה" .
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ד
השפעת ידיעת האדם על שאיפותיו. הרגש עושה בנפש רושם יותר מהשכל
אבל מי שנפשו לא נטהרה כ"כ, אינו מרגיש יופי הדרכים הטובים, עד שיקבלם מהתורה והלימוד, ע"כ יעסוק בתורה, פירוש בתורת אותם הדרכים הטובים שצריך להגבירם בנפשו. דעל עסק התורה בכללה א"צ לאזהרה זו, שהוא מוזהר ועומד ע"ז. והנה ע"י הידיעה יקנה כח ההתעוררות לכסוף אל הדרכים הטובים. אבל אם נפשו עופלה כ"כ, שאין הידיעה מספקת לעורר כוחות הטובים שבנפשו, אז צריך לעורר את כח ההרגש, שהוא עושה בנפש רושם יותר מן הידיעה. וכבר ביארתי במקום אחר בעה"י, ויתבאר בס"ד במאמר, "תדע שהרי אדם קורא ק"ש שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא ק"ש מעולם", שסגולת ק"ש היא לעורר את ההרגש הטוב, שהוא מוסיף אומץ להשכל הטוב.
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ה
השפעת השינה על תכונות האדם
האדם הוא מורכב, חמרי ושכלי. מצד כח השכלי שבו הוא רב אונים להתיצב נגד כל הכוחות הרעים, אבל מצד החלק החמרי שבו הוא עלול לפול ברשת תחת יד שונאי נפשו המה הכוחות הרעים. ע"כ הוא משול שיש בידו חרב שלה אך פה אחד, מצד השכלי, ולא מצד החמרי. והנה כשהאדם ישן, נשאר חלק החמרי לבדו וחלק השכלי מסתלק ממנו. ע"כ רוח הטומאה שורה עליו, ויכולה התחזקות כח החמרי לגרום לו תכונה רעה בשעת השינה, גם אחרי העירו. ע"כ מסרו לנו חז"ל סגולת ק"ש שעל המטה, שעל ידה יקנה הכח החמרי שבו, רושם קדושה גדול, מהכח השכלי שבו, עד שמצד עצמו לא ימוטו רגליו וילחם נגד הכוחות הרעים. ע"כ הוא נמשל ע"י ק"ש שעל מטתו, כאוחז חרב של ב' פיות, שבין מצד השכלי בין מצד החמרי, הוא גבור ומזויין שעל אויביו יתגבר.
ברכות פרק א׳ פסקה ל׳
עניין ביטול תורה, והשלכותיו העקיפות. השפעת לימוד התורה על האדם
אע"פ שביטול תורה עון גדול הוא, נראה דכונת הענין הוא, דבאמת חיוב שקידת התורה א"א להיות ניתן ע"ז מדה מצומצמת לכל אדם, שהרי יש לכל אדם רשות להיות עוסק במשא ומתן, ולקנות נכסים וקנינים אפי' יותר מדי הכרח סיפוקו, ואין בזה משום ביטול תורה. אלא שיש אדם שיש בו תכונות שלפי מדרגת נפשו ראוי לתקנן, ותיקונן הוא דוקא ע"י תורה. כי התורה מכשרת את האדם להיות צדיק וישר. ולפי אותה המדה שמוטל עליו מצד טבע נפשו לתקן את מדותיו, עליו לעסוק בתורה כדי שיתקן עצמו ע"י התורה. ואם הוא מתרשל בזה, אז ההכרח להביא עליו יסורין, שהם ממתקין את המדות. ע"כ יתלה בביטול תורה, שלפי ערך מדותיו ראוי הוא שיאחז יותר בתורה, כדי שיתוקנו המדות הצריכות תיקון ולא יצטרך ליסורין. ומשו"ה, תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם. היינו למתק את מדותיו במדה כזו, שאין בידו למתקן בלא יסורין ולזכות לשלמות יותר עליונה, וזהו רק מאהבת השי"ת להעלותו במעלה גדולה יותר מתכונתו בתחילת היצירה.
ברכות פרק א׳ פסקה ל״א
השפעת היסורים על זיכוך האדם, לעומת השפעת העיסוק בתורה ותפילה. שלוש דעות ביחס לתועלת ביסורים שיש בהם הפסד תורה או תפילה, ואם ניתן לראות בהם יסורים של אהבה. יש הפסד זמן בטווח הקצר, שבחשבון הכולל גורם לרווח גדול, ומשמע שהרב מכריע כדעה השלישית (אולי בגלל הראיה מעבד)
שלמות האדם מתחלקת לשני ראשים עקרים, והמה ההרגש והשכל, והנה להעלות השכל ולהשלימו אחת [היא] תורת השי"ת המחכימת פתי שבידה סגולה זאת. ולהכשיר את ההרגש להשלימו בציורים קדושים ע"ז נבנתה עבודת התפילה. ע"כ ח"א דאם היסורין מבטלין מהתורה, א"כ הריהם מונעים השלמת השכל, איך יתכן להיותם יסורין של אהבה, שגדרן הוא לרומם את האדם יותר מכפי ערך תכונתו, ואם היתה זאת תכלית אלה היסורין, הלא יותר טוב מבלעדם וישלים אח החק האפשרי לו כפי תכונתו ע"י התורה. וח"א כי לפעמים תכלית היסורין להכשיר את ההרגש במעלה יותר עליונה, ע"כ אינם יסורין של אהבה כ"א כשאין בהם ביטול תפילה, דאי לאו הכי הרי הוא מפסיד על ידם השלמת ההרגש בקדושה שבא ע"י התפילה. אך רחב"א אמר דאידי ואידי יסורין של אהבה הן, דלפעמים מועילים היסורין להכשיר כ"כ את האדם באופן נעלה, עד שאפי' אם הי' עמל בזמן ההוא בתורה ובתפילה, לא הי' משלים כ"כ את השכל וההרגש, כאותו הערך שמועילים היסורין לכונן טבעו בדרך ישרה, עד שאח"כ ע"י הכנעתו, וכח השכלי שמתגבר ע"י חולשת והכנעת החומר, יקנה בזמן מועט שלמות יותר גדולה ממה שהי' קונה אם הי' עוסק בתורה ובתפילה עם תכונתו שהיתה לו קודם היסורין. והביא ראי' מעבד, שע"י מה שאבד שן ועין יצא לחירות ונעשה כל הגוף שלו, אע"פ שתחילה הי' אדם בעל שן ועין, לא הי' יכול לעשות עבור עצמו כ"כ כמו עכשיו, שהוא חסר שן ועין, מפני שתחילה הי' עבד וכל פעולותיו אינן שלו, ועכשיו הוא בן חורין ופעולותיו לעצמו. ה"נ קודם היסורין הי' עבד לתאוות ותכונות שאינן הגונות, אע"פ שהי' עוסק בתורה ובתפילה, לא הי' פועל עליו כ"כ לקרבו לקדושה, כמו עכשיו שנכנע ע"י הדכאות של היסורין, ויגדל אח"כ היתרון נגד הפסד הזמן של היסורין שהיה בהם ביטול תורה ותפילה.
ברכות פרק א׳ פסקה ל״ו
השפעת רצון הצדיק על המציאות על ידי דיבורו
אמנם נראה ששני דברים הם במה שמגיעה טובה לעולם ע"י הצדיקים: ...אבל ההטבה השני' היא מטעם כח השלטון של צדיק, שהקב"ה מסר שלטון לעושי רצונו שיעשה רצונם במאמרם. ודבר זה הוא מצד עצם כח מעלת גדולת הצדיק, שכל כחות הבריאה נכנעים למאמרו. ודבר זה לא מסתבר לחלק בין דידי' לאחריני, כי א"ז מטעם גמול כ"א כטבע בנפש הצדיק. ע"כ צריך להשיב כי אין חבוש מתיר עצמו. וזה הטבע לא ניתן כ"א לגזור בדבר שאינו נוגע לו להציל אותו מרעה שנתון בה, דע"ז צריך דבר מלך שלטון של צדיק אחר מבחוץ.
ברכות פרק א׳ פסקה ל״ט
השפעת הנשמה על השכל ועל הגוף. התורה מרוממת את רצונו השכלי של האדם והתפילה את רצונו הגופני. פעולת השכל לעומת הכח המדמה
כי בשינה האדם משוקע בחומריות, מפני שהרצון השכלי סר ממנו, וכח המדמה לבדו פועל בו. ע"כ רוח הטומאה שורה על הגוף עד שצריך להעבירו בנטילת ידים. והיינו כי אף שאפשר לשלמי המעלה שיהיו פועלים בשכלם בשנתם בהשגות רמות למאד, כנודע מקדושי עליון הרבה שזכו לזה, היינו מצד הנשמה, אבל על הגוף אין הנשמה פועלת בשעת השינה. והנה ההבדל בין פעולת התורה לפעולת התפילה על האדם, שהתורה מרוממת את שכל האדם וממילא מזדקק הגוף, אבל התפילה בעיקרא, תעודתה לרומם את הכח המדמה שהוא כח הגוף, והוא מכוון מאד לרומם רצון הגוף לדברים נשגבים וקדושים, ע"כ ראוי להתאוות שתהי' התפילה סמוך למטתו, כדי לתקן מיד בתפילה את החסר בגוף [מצד] טבע השינה. ומפני שעיקר התפילה היא לתקן קדושת הגוף, משו"ה נקראת חיי שעה.
ברכות פרק א׳ פסקה מ׳
הצפון והדרום והשפעתם על כוחות האדם
הצפון מיוחס אל הכוחות הגשמיים וגבורת הגוף, "מצפון זהב יאתה", והוא מקום הרע, שמקור כל רע בחומר כדברי הרמב"ם ז"ל במורה הנבוכים, ודרום אל הכוחות השכליים הרוחניים. והנה ראוי לכל אדם להשתדל בקיום המין, באופן שיהי' הנולד חזק בגופו, גם בשכלו, ולא יפנה כ"א לשכל בלבד עד שיהי' הגוף נפסד ונחלש. כי הגוף צריך הוא להיות כלי אל השלמות האמיתית, וצריך האדם לימוד גדול בהעמדת כוחותיו ותשוקותיו באופן מגביל האמצעי. והי' מצטער שלא יהי' צריך להיות נוטה לקצה האחד גם בזה הענין, שהעמידה על האמצע קשה בו עד מאד.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ד
והנה הענין הטבעי יתיחס תמיד לכדור ועיגול כי אין מרובע בבריות, וכל הנבראים הרשומים כדוריים המה, גם אין בכדור יחס ימין ושמאל, להורות שמצד הטבע אין חילוק באופן ההנהגה, כי הטבע מצד עצמו שם השי"ת שיפעל פעולתו על גוי ועל אדם יחד "כטוב כחוטא", ע"כ הוא מתיחס לכדור.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו
...ההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתית.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ז
הזהירות הנצרכת בלימוד וחקירת הרע בעולם. זהירות משימוש לרעה במידע הנלמד תוך כדי חקירת הרע
והנה בהיות האדם עסוק בחקירות הסיבות הרעות הנמצאות בעולם, בין המורגשות בין הכחניות בין השכליות, שהביאו גם הן מבוכה גדולה בעולם להשכיח שם ד' ולשום הלוט על אור האמת, שתים הנה שצריך לשמור בזה, שלא יוסיף תת כח לאלו הכחות ע"י איזה פעולה ודיבור להרחיב גבולם, כי אם אתה למד להבין ולהורות. אבל מה גדלה השמירה הנחוצה שלא תהא סיעתינו סיעה שיוצא ממנה תלמיד שאינו הגון, המשתמש להרע באלה הדברים העלולים לזה מאד. ועוד שלא יפת בסתר לבו ע"י התרשלות העיון היפה ומניעת זיקוק המדות הראויות למתעסק באלה הדברים הארסיים. כאשר יאתה למתהלך עם נגועי מכה מתדבקת, שיהי' שלם בכל כוחותיו שלא יהי' עלול להדבק בו כל נגע וכל מחלה. ועם זה תהי' השמירה גדולה שלא יפעלו עליו בפנימיותו. וזהו שהזהירו ולחתמיה בגושפנקא דפרזלא, ולחתום פומי' בגושפנקא דפרזלא דלמא גנבי מיני', וליחתום פומי' בקדושת הדיבור כי היכי דלא לתזוק.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ח
והנה ראוי שיהי' חקוק בלב, שגם חלק התפילה של בקשה, הוא ג"כ נמצא בעולם, כדי שעי"ז יבא האדם בכלל יותר לשלמותו האמיתית, הנמשכת מהכרת כבוד ד' ית'. שע"י מה שהתפילה מועלת, וע"י מה שכל שהאדם קרוב יותר לשלמותו ית', ע"י מעשיו הטובים וכשרון חכמתו ומדותיו, הוא קרוב יותר שתועיל תפילתו, ודבריו יעשו רושם לגזר אומר ויקם לו, דבר זה מביא את המין האנושי אל קרבת אלקים.
ברכות פרק א׳ פסקה נ׳
השפעת לימוד התורה על מעשי האדם. השפעת המלמד תורה על מעשי זולתו וגבולותיה
יש הבדל בין העוסק בהשלמת עצמו לעוסק בהשלמת זולתו. כי העוסק בתורה כדי להשלים עצמו, אז יבחן הדבר אם הוא מקיים כתלמודו ואם הפעולה המוסרית נראית עליו, זהו אות שלימודו הוא לשמה והוא מהמיימינים בה, כדחז"ל, לק' "ועשיתם אותם" - "ועשיתם אתם", שיהיה האדם עושה את עצמו ע"י ד"ת. וכל זה רק כשלומד לעצמו, שעיקר השכר הוא כשמוציא מן הכח אל הפועל את אשר ישיג בשכלו, מה שא"כ הלמד לזולתו, הלא אין הדבר בידו לפעול על זולתו, ע"כ מקבל שכרו משלם מזמן הפעולה. וזוהי מליצת חד לא מכתבן מילי' בספר הזכרונות, כי אם יהי' ראוי לשכר טוב הלא הוא בעצמו יהי' ספר הזכרון, שהתורה תהי' ניכרת עליו בכל דרכיו. תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, כ"א לפי מה שהוא ראוי לפעול על ידי תורתו על זולתו, זה אי אפשר לתלות בתנאי אם יהיו הגדולין ניכרים בזולתו, ע"כ שכרו אתו. אפי' לא יהי' הדבר יוצא לפועל מצד חבירו, ע"כ נכתב בסה"ז לשלם שכר, ומזה גופו נלמד, דהיינו "לחושבי שמו", שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, ה"נ כשרצה שיהיו ד"ת פועלין על חבירו לטובה להיות מהמיימינים בה, הנה שכרו אתו בלא שום התלות אם הצליח בידו חפצו הטוב.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״א
והנה בנ"א ההולכים בדרך ישרה, לענין מפורסמות אין ספק שמה שיסכימו שהוא נאה, הוא נאה באמת, ומה שיסכימו שהוא מגונה, הוא מגונה באמת. ע"כ אסור ליחיד לפרוש מן הציבור בשום אופן. אבל ההבדל שבין האמת והשקר, לא ניתן להאמר שהמיעוט לא יכוין לעולם האמת, כ"א אחרי שיוכרע הרוב לצד א' יש חיוב שמיעוט יבטל דעתו. ע"כ לגבי שלשה רק עד דיתבי, ויוכרע הרוב כאחד מהצדדים, אתיא שכינה, והשפעה האלקית מתאמת אז אל ההכרעה. אבל עשרה, קדמה שכינה ואתיא, מאין צורך אל הכרעה נולדת, כי המפורסם לרבים הוא. כן הוא מצד עצמו בענינים המפורסמים, ואין צורך להכרעה לומר שרק אז יוכרע הדבר.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ב
פעולת התפילין אצלנו היא, שהנהגת השכל והרצון שהם במוח ולב, הם טבעיים ונוטים בטבעם להוציא אל הפועל רק את השלמות הפרטית הנצרכת לאדם בחומריותו, אבל התכלית האמיתית היא שתהי' ההנהגה כולה מכוונת אל התכלית המוסרית, שהיא יסוד עבודת ד' ית'. ע"כ נתנו התפילין במקום המחשבה והרצון לפי המורגש, להטביע שיפעלו הכלים הטבעים את התכלית המוסרית.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ז
השפעת התפילה על האדם. האדם לא משפיע, חלילה, בתפילתו על הקב"ה, אלא העובדה שהתפילה מועילה להטבת הבחירה, שהיא תכלית העולם, גורמת שחלק מהשלימות האלוקית היא מתן האפשרות להתפלל, ובכך להוציא לפועל את עומק הרצון האלוקי
התפילה היא עומדת ברומו של עולם, אמנם תוכן רומו של עולם הוא, כי העולם יש בכללו הנמצאות הטבעיים הגשמיים והרוחניים. אבל הצד הרם של העולם, הוא רק שהנמצאים שהם בעלי בחירה יבחרו בטוב, ויקנו להם בחכמתם והנהגתם שלמות גדולה. וע"ז מיוסדת תפילה. ומפני שרוב בנ"א מסתכלים (רק) על המציאות [רק] מצד עצמה, לא מצד יקרת הפעולות היוצאות ממנה ע"י הבחירה הטובה, ע"כ אין להם מושג נכון בהתפילה ומתבלבלים בה, ושואלים מה צורך יש בה ואיך תועיל, היוכל האדם לשנות רצון יוצרו. אבל כיון שרומו של עולם הוא התכלית הנשגבה של הטבת הבחירה, ולהטבת הבחירה התפילה פועלת הרבה, א"כ מונח הדבר ביכולת שלמותו ית' להמציא הנהגה זו לכל פרטיה, באופן שתוביל אל הדרך הטוב והישר את הבריות.
