ראה גם
הקדמת עין איה עמוד י״ח
השאיפה להוסיף ידע ולקרוא ספרים מתגברת. הרגל חדש להרבות גם ידע קל, מהיר ושטחי. יש להשתמש בהרגלי הדור כדי לתקן באמצעותם את דרכיו. דרכי קניית הידיעות בהשוואה לעבר. העובדה שרבים מגדולי הדור אינם עוסקים בענייני אמונה ומוסר, גורמת שאין הרבה ספרים חדשים שמתאימים לדור, ואת מקומם של הספרים האלה תופסים ספרים מקולקלים. החשיבות לחדש בתורה בענייני אמונה בהתאם לצרכי הדור. הרגלי קריאת הספרים בתקופה החדשה. חשיבות כתיבת ספרים קלים לקריאה שמושכים את הלב ליראת שמים ומידות טובות, כתחליף לספרים שמקלקלים את הדור
הנה אנחנו רואים שקריאת ספרים הולכת וכובשת לה מקום נכבד בדור, המון רב מהעוסקים בתורה חפצים לקנות ידיעות, לבד מהידיעות הנקנות ע"י עמל ויגיעה, של חזרת הלימוד, השינון וההוצאה בפה בביטוי שפתים, גם ע"י העיון והקריאה הקלה. באמת מעת שהתרבו הספרים תלך התשוקה של עיון בספרים הלך וגדול, ולא נוכל להתאונן שהיא מביאה רעה למצב התורה. רבים המה בנו צעירים בעלי כשרון, שהרבו לקרות בספרים במקצע ההלכה, לא בדרך לימוד והגיון פה לבד כ"א גם בהסתכלות והבטה, והעשירו את ידיעותיהם בזה באופן הגון. אמנם עם ההבטה וקריאת ההסתכלות, ישתמש חלק גדול מצעירינו ביחוד, לקרא ג"כ בספרים העוסקים בענינים שהם חוץ מחלק לימוד ההלכה, הקריאה הזאת, שהיא ממשכת את הלב מפני שאין צריך עמה יגיעה והכנה גדולה קודמת, הולכת ומתפשטת. וכאשר מגדולי ישראל מעטים המה ששמו עיונם להיות יכולים לחדש דברים חדשים בחכמת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ומתחלקת להמון סעיפים שונים, ע"כ מעטים המה הספרים, היכולים להקראות באופן קל שיקחו את לב הקוראים, שיצאו מידי חכמי תורה אמיתים יראי ד' וחושבי שמו, שיוסיפו אור תורה ויראת השם ומדות קדושות בלבבות הקוראים, ותחתיהם לקחו להם את המקצע הזה, של יצירת ספרים ממשיכים לקריאה, מחברים שרובם הם גורמים רעה תחת טובה, משחיתים את הדיעות ואת המעשים. ובעניינו, אין קורא (עמ' יט - ) בצדק, אין מתעורר לשא דגל בשם ד', לחבר ספרים שיהיו אליהם נמשכים הלבבות, שיהיו ערוכים בדעת תורה ויראת ד', ועי"ז הולך הדור הלך והתקלקל.
הקדמת עין איה עמוד כ׳
והנה לא מנעתי עטי לפעמים להעיר בדברים פשוטים, כפי תכונת הענינים שעלו ברעיוני מצד המאמר ההוא לפי ענינו. כי לפעמים גם הדבר הפשוט יש בו תועלת בהערכו בכתב. ודבר פשוט, אבל ישר, יוכל לפעמים לעורר לב חכם לכמה דברים וענינים יקרי ערך. אבל בהרבה מקומות דברתי בע"ה ג"כ דברי נגידים, על ענינים גדולים ורבי ערך בתורת המוסר וחובות הלבבות, אשר אקוה שלרגלם יתעוררו רבים לשום גם הם עיונם בהרחבת דברי חז"ל, והמאור שבהם יחזיר למוטב ג"כ את האנשים שנפגעו בדעותיהם ע"י רשת השחתת הדיעות הפרושה על בני דורנו, אשר מעיקרה באה לרגלי העדר ההשכלה בחכמת האגדה שהיא חכמת המוסר לאמתתה.
הקדמת עין איה עמוד כ״א
שאיפת ה עמים לעתיד לבוא להשכיל אל עומק רוח התורה בהתאם ליכולותיהם
מצד מעשה המצות וקיום התורה בפועל, אין לישראל, לא ללמד את העמים דבר מהם, מה שלא להם נתנו, ולא ללמוד מהם ללכת בדרכיהם בעניני המעשה של עבודת ד', "כי חק לישראל הוא", "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי", זאת היא התוצאה של המאמר-סתום. והנה שמירת התורה וקדושת המעשים כשיתעטרו בהן ישראל, בהכרח יהיו לאות ולמופת לשם ולתפארת, לכל עמי הארץ. כי המדות הטובות והמעשים הטובים שיפעל חינוך התורה על כלל האומה לפרטיה, הוא דבר הנותן כבוד ותפארת לעמנו כשישוב לדרכו הטובה, דרך ד' אלהי ישראל, בתורת חיים אשר נתן לו, אז יאמרו העמים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול (עמ' כב - ) הזה", ויתאוו להשכיל אל עומק רוח התורה כפי הראוי להיות נשפע גם לכל העמים אשר על פני האדמה, ודבר זה יהיה הגורם לשלום עולמים של המין האנושי לאחרית הימים, אז תהיה "למרבה המשרה ולשלום אין קץ".
ברכות פרק א׳ פסקה קי״א
כי העמים שהם פראים ועומדים בשפל מדרגת ההתפתחות האנושית, כשהם מריעים מעשיהם להרבות חמס ושד ולרדוף אביונים, יש להם להצטדק כי שפל טבעם הפראי הביאם לזה. אבל עם מנומס ובקי בהליכות החיים של הדרך ארץ האנושי כראוי, הרי קנה לו השכלה אנושית וחייב הוא להכיר ערך הצדק והמשרים. וכשהוא למרות השכלתו והתפתחותו ימלא כפו עמל ואון, כהפרסיים שאכלו את יעקב והדריכוהו מנוחה, בכל היותם מנומסים ומשכילים, הם מקודשים ומזומנים לגיהנם מהשופט העליון ית'. ולשון "הקדש והזמנה", נופל ביותר על דבר הבא מצד ההסכמה הרצונית לא מצד הטבע. ע"כ העמים הטבעים, אינו נופל לומר עליהם שהם מקודשים לגיהנם. שלא הם הזמינו והקדישו את עצמם לזה, גם יש להם התנצלות כבירה. אבל הפרסיים המנומסים, בידם להכיר אורח משרים ודרכי צדיקים, ובבחירתם הרעה בחרו ברע תחת טוב, ורשע תחת צדק, הם מקודשים בהסכמתם, ע"י בחירתם החפשית הרעה, ומזומנים לגיהנם, ככל גוים שכחי אלהים. השכחה נופלת על ענין שהי' ראוי לבא בזכרון, והיינו מי שכבר הוכשרו לדעת את האלהים ודרכיו הטובים, שהוא עשות חסד וצדקה ומשפט, כמו שאמר הכתוב "השכל וידע אותי, כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה", ואמר "ועשה משפט וצדקה...הלא היא הדעת אותי". ועם הכנתם לזה יעבטו אורחותיהם ללכת בדרך נלוז, מאין חסד ומשפט וצדקה, הם נקראים שכחי אלהים.
מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳
תכלית ההתבוננות בכל מושג, הוא הרושם שהדבר עושה על נפשנו. זה המשפט נמשך והולך על נפלאות אדון כל המעשים ב"ה שאנו רואים בבריאה, וכן בכל צד מצדדי העיון בתורה ובמצותיה. אותו הרושם שכל מצוה וכל הלכה פרטית עושה על הנפש להשכיל ולהיטיב, זהו ודאי חלק מאורה של תורה המתגלה לפני כל נפש משכלת. "קול ד' בכח", לפי כוחו של כל אחד ואחד ... וכל מה שיש בפרט ישנו ג"כ בכלל, שהאומה בכללה יש לה מעמדה הפרטי ומעמדה המשותף. הפרטי בתור "עם לבדד [ישכון] ובגויים לא יתחשב", במה שהוא נבדל מכל עם ולשון, כראוי לעם קדוש בסגולתו העצמית. ומעמדו המשותף, במה שהוא משתוה עם כלל האנושיות, ובהם ועל ידם יפעול על הכלל, להיות "לברית עם לאור גויים". בפעולתו הפרטית די לו במה שהוא חי באמונתו הברורה לו, "מורשה קהלת יעקב", ע"כ [תקנו] אמת ואמונה בערבית. ולהודיע בעמים שם ד', הוא משתמש ג"כ במה שהעמים יכולים להשכיל ולהבין, בחכמה ובינה שהיא כנגד העמים, חישוב תקופות ומזלות, וכל הדומה לזה. ע"כ בשחרית אמת ויציב מתורגם ארמית, לישנא דסטרא אחרא.
מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳
אבל לענין ההכשר המתיחש לק"ש של ערבית, המתיחש יפה לכהנים האוכלים בתרומתן, כפרה לא מעכבא, והיא היא הידיעה העליונה המעמדת את האדם על טהרת הטבע, להיות דבק ביוצרו, ע"י הסתכלותו במעשי ד' בתכלית ההשכלה המוסרית שבעומק הטבע והמציאות, עד שראוי יותר לתלות בזאת ההלכה התורית את זמן קבלת עול מלכות שמים, מלתלותה ביחושה הטבעי שהיא צאה"כ....
שבת פרק א׳ פסקה ז׳
ע"כ אין ראוי לאדם למהר לעזוב תורה מפני התפילה, כדי שיחוק בלבבו שגם לצד המעלה שבו, לצד הרגש הקדוש והנשגב שהתפילה תוצאתו, צריך הוא לשאוב ממעיני התורה שיעוריו והגבלותיו, לדעת כל משפטו איך לישרו עם דרך החיים הטובים העולה למעלה למשכיל" .
שבת פרק א׳ פסקה כ׳
...והנה לפי מדת ההכנה השכלית שהוכנה באומה הישראלית בעצם נפשותיהם, לולא הכחות החזקים והקשים ששם היוצר ב"ה בטבעם, היו מתמוטטים וכלים מתגרת יד השכל המכניע ומחליש את הכחות הטבעיים ברב עזו. ע"כ לעומת כח השכל האדיר שהי' צריך בהכרח לנטע בנפש אומה זו, שהיתה מוכנת להשכיל את היסוד השכלי הטהור של אחדות השם ית' והדברים הצחים הנתלים ביסוד הנשגב הזה, היה צריך ג"כ לעומת זה לנטע בהם כחות אדירים וחזקים, שביציאתם לפעול בלא שלטון השכל האדיר הם עלולים להשחתות גדולות ועצומות, ישראל עזין הם, אמנם להם נתנה תורה, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין...ובאשר תכלית הפרט בחייו עיקרו הוא חיי הכלל, ע"כ אין מדת הקנאה עמוקה כ"כ וחזקה ברב כוחה, מפני שלא נחקקה לתכלית עצמית ומטרה נצחית. כי יסוד הקנאה באה מהכרת האדם את עצמו בתור פרטי, לא בתור אבר מאברי הכלל. כי בהכירו עצמו בתור אבר מאברי הכלל מיד ישכיל כי בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו ממנו תוצאות טובות, כפי אשר יאתה לחלק מן הכלל להיות נהנה מהטוב הכללי. ואם הי' הטוב ההוא הכללי נכחד הי' מתמעט גם לו חלקו ממנו, ובכלל ההשקפה הקרובה ברגש טבעי פנימי על הכלל כולו כאיש אחד שרק מקיבוץ כולם תצא תכלית החיים, תמעט את כח הקנאה....
שבת פרק א׳ פסקה ל״א
בגוף האדם ובמצבו, ובכל ענין שנערך במערכה אורגנית ע"י חיבור של מרכזים המשפיעים עם קצוות המושפעים מהם ופועלים יחד פעולתם בחיים, יזדמן קלקול באחד משני האופנים: או שיתקלקל איזה חלק פרטי עד שלא יהי' מוכשר עוד לקבל באופן הגון את שפע החיים המיוחדים לו. אמנם כ"ז שהמקור שהוא כמרכז המשפיע הוא בריא וקיים, יש תקוה שיחזיר בכחו את הבריאות אל הענפים. אמנם בהשחת המקור, אז הרעה גדולה מאד, כי כשל עזור ומי יקימנו….
שבת פרק א׳ פסקה ל״ה
יש אוכל ויש טועם, האכילה יש בה שני ענינים שבהם מיוסדות שתי הברכות שלפניה ושל אחריה כמו שביארנו בברכות בע"ה. התועלת, תכלית האכילה לחזק הגוף ולהמשיך החיים, וההנאה בעת האוכל. והנה דלת העם ישימו הנאתם עיקרית והתועלת טפילה. אמנם המשכילים בעלי טהרה שמעשיהם לתכלית הטוב והיושר האלהי, ההנאה אצלם טפילה והתועלת עיקר. אמנם ישנם בעלי קדושה שכ"כ התעצמו ביתרונם, עד שחייהם כולו קודש לד' הוא, והנאתם ונועם חייהם ראוי להיות תכלית נכבדת גם לעצמה, ביאר ענינם החסיד במס"י בענין הקדושה, אצלם לא יתכן לומר תכלית ואמצעיים, כי כל מעשיהם ו חייהם כולה תכלית מקודשת היא….
שבת פרק א׳ פסקה ל״ו
התענית בצורתה השלמה צריכה שתפעול [על] כל כחות האדם לרוממם, להאדיר את הצד המוסרי והרוחני שבאדם מפני החומריות שהתגברה עליו. נמצא שהאדם צריך לקבץ את כל נפוצות כחותיו ורגשותיו אל תכונת התענית. אז תפעל פעולתה כראוי, להאיר לאדם את דרכו בחיים מחשכת הגופניות המאפלת עליו. ע"כ לשון חכמים הוא, לא מתענה אנא, שיורה רק על הפעולה של שלילת האכילה, שאינה נחשבת לעצמה מאומה, כי לא תחפוץ תורת ד' התמימה בסיגוף האדם וענותו [את] גופו, כ"א לצד המטרה של התרוממות כחותיו כולם בהתנערם מעפר גסות החומריות, המתטבעת באדם ע"י התמדת פעולותיו בהנאותיו הגסות הגופניות, כ"א בתעניתא יתיבנא, ששרוי בו בכל נטיותיו ורגשותיו, למען יתקדשו כולם מכח התענית, שפונה בו האדם רק לצד נפשו המשכלת ולצד תכונותיו המוסריות, התובעות ממנו תענוגים רוחניים, חסד ואמת ודעת אלהים, והוא מוצא בו בתעניתו מקומו וישוב דעתו. ואמרו חז"ל "ויבא המלך דוד וישב לפני ד' ", שישב עצמו בתפילה. וכמו כן הישיבה בתענית מורה על השימוש השכלי שילוה לאדם בתעניתו, ע"ד ערכה ופעולתה הרצויה של התענית, זה יהי' צום יבחרהו ד' ויום רצון לפניו.
שבת פרק א׳ פסקה מ׳
ההשכלה מהו חפץ ד' בעולמו ומהי המגמה העליונה של החיים, כפי גדולת ערך האדם בחכמת אלהים וביושר לבב כן ישכיל יותר אל דעת יסוד תכלית החיים. בשונה מהאיש הגדול, שישכיל בגודל דעתו את הנקודה היותר עליונה שהיא המרכז האמיתי של החיים, כלל האנשים יתפזרו להם המרכזים בתכליות שונות, ובזה ימצאו דרכם בחיים עד שיתרוממו וישכילו יותר
החיים מחוברים הם מתכליות ואמצעיים, המאושר ההולך בדרך ד' הוא לא יחליף את האמצעיים בעצם התכלית. מי שלא ישרה נפשו בו יאבד דרך ויטבע בדרך החיים בהיותו עוסק באמצעיים של החיים להסיר מלבבו התכלית שלהם. הידיעה בערך התכלית של החיים לא תהי' בכל הנפשות בשוה. אמנם "כל מעשיך יהיו לשם שמים", כבר ביאר הרמב"ם בשמנה פרקים, גודל מה שאמרו בו ז"ל, למצא נקודה מרכזית לכלל החיים שכל פרטיו אליו ישובו. אבל ההשכלה מהו חפץ ד' בעולמו ומהי המגמה העליונה של החיים, כפי גדולת ערך האדם בחכמת אלהים וביושר לבב כן ישכיל יותר אל דעת יסוד תכלית החיים. והנה האיש הגדול ישכיל בגודל דעתו את הנקודה היותר עליונה שהיא המרכז האמיתי של החיים, וכל המעשים הרבים והעצומים יהיו לו רק פרטים שהם חיים משפע הכלל של הנקודה העליונה שכבר השיגה ברוממות נפשו, סוד הרצון האלהי בכלל המציאות וקשר הרצון העליון הזה בפרטים הרבים ובהליכותיהם השונות. אמנם כלל האנשים שלא יוכלו להשיג עד המעלה הרמה הזאת, אי אפשר להם להשיג במושג אחד את כלל התכלית האלהית, ע"כ יתפזרו להם המרכזים בתכליות שונות, ויהי' אצלם התורה והעבודה, החסד והרחמים, החכמה והנבואה, וכיו"ב כל אחד ממלא תעודה נכבדה תכליתית. כי באמת כדאי הוא כל חפץ נכבד לעצמו להיות נקבע בתור תכלית לחפץ העליון בחיים, ואל כל אחד מאלו המרכזים שישיגום לפרטיהם יוכלו לצייר המון מעשים והדרכות השייכים לו, ובזה ימצאו דרכם בחיים עד שיתרוממו יותר, וכל מה שיתרוממו יותר ישיגו את אחדות התכלית ביותר עד שלפעמים יוכל איש להשיג בראשית דרכו את התכלית הכללית מפוזרת בכל מעשה טוב, בכל מצוה פרטית, וכשהכרתו תתרחב ישכיל איך המצות הרבות ומעשים טובים רבים למשל, מתכנסים לקומם תכלית מאוחדת נשגבה ונעלה שהוא חפץ ד' הפנימי, תתכנס אצלו השגת התכלית, תחת נקודות מפוזרות, למקום אחד נשגב עד שברום מעלת הדעת וההשגה הטהורה ישכיל לכנס את כל פזורי התכליות אל מקום אחד, חפץ ד' בעולמו, שהוא ית' אחד ושמו אחד. והנה מובן הדבר שלפי ערך גדולת השגת התכלית, כן יהי' הרושם שיעשה על הנפש להמשיך כל פרטי מעשיה ודרכיה אליו. ע"כ אינו דומה דבקות הנפש להיות הולך אחרי ד' ודבק בחפץ העליון בשמחה ולב טוב, למי שעדיין עומד הוא באמצע דרכו ותכלית החיים והמציאות צריכים לפי מדעו להתפזר על עברים שונים, למי שכבר השיג עומק החפץ האלהי לפי ערכו, וכבר נתכנסה אצלו התכלית האלהית אל מקום אחד רם ונשא….
שבת פרק א׳ פסקה מ״א
...מתוך שמתעסק במצות המעשיות הדברים הכמוסים וגנוזים בעומק יסוד המצוה מתחקקים בגופו ונפשו, והזכירה תגדל ביותר למשכהו אל מעלת הקדושה של הדיעות והתכונות הרמות, הלכך מדכר דכיר להו. ובבא קדושת השבת בזמנה ישכיל ויזכר לקבלה בלב טוב ובנפש נדיבה, ולא יעיקו לעולם התפילין לגבול קדושת השבת. ע"כ יצא בהם גם בע"ש עם חשיכה.
שבת פרק א׳ פסקה מ״ג
...לפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל. והנה זאת הדעה תמנע חפץ התפילה מן האדם, כי מה יזעק ומה יעתיר והנה הוא שמח ברצון ד' איך שיהיה…אבל לא יחשוב האדם, כי רק בזעקה המרשמת את פעולתה ע"י חפץ האדם החזק להנצל מחליו, וכיון שפונה אל התפילה הרי היא נכונה להשלים פעולתה למהר הרפואה, אבל בהיותו מתהלך במעלת הדעת והבטחון לשא אל ד' נפשו, להשכיל באמתו ולקבל בשמחת לב כל אשר נטל עליו, א"כ כשם שלא תתעורר בו התשוקה בכל עזה להנצל מחליו, כי חפצו מכוון לחפץ קונו ומסור הוא בכל נפש להנהגתו העליונה, שע"י זה תתאחר הרפואה לבא, לא כן הוא, שיסוד קרבת הרפואה שבאה ע"י תפילה באה אמנם לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה המוסרית שלכך נוצרה, א"כ כשם שבפעלה את פעולתה המוסרית הנמוכה על הרגש ע"י הזעקה היא קרובה להרפא, ק"ו הדברים שבפעלה פעולתה הטובה על המדע והבטחון, שהם ענינים מוסריים יקרים וקבועים המביאים טובה רבה לכלל האדם ופרטיו בהתהלכם בהם, ודאי שהרפואה קרובה לבא לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה הטובה להחזיק הרושם של הדעת את ד' ואומץ הבטחון בנפשות המוכנות מצד המצב לקבל אותם הרשמים. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא.
שבת פרק א׳ פסקה מ״ח
מי שיסתכל בחיים ההווים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. המתבונן בחיים ההווים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא. בהתנשא האדם אל המושכל הגבוה הזה יתרומם מעל כל פגעי העולם ההוה וימצא עצמו כולו שוכן כבוד ברום מעלה, כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה ביהמ"ק בימיו, העתיד יתיצב נגד עיניו כמו שכבר הוא במציאות. באמת הלא האושר שאין בו ספק ישמח לבב האדם ג"כ טרם באו, בידעו שהנהו נכון ומזומן. האדם באשר הוא אדם יוכל להשתלם בציורו האמיתי והמשמח הזה רק בשעה שלא תתיצב נגד עיני בשר שלו צורת המציאות ההווה בניוולה. בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, וידע כי אין כדאי להקדיר רוחו הטוב מצד רעות המעבר, בהסתכלו בטוב העתיד העומד אחר כתלנו, בהיות נגד עיניו וחושו מר המות וקדרות האבל הנמשך ממנו
השבת היא יום המנוחה המורה ליום שכולו שבת שעליו נאמר "טוב להודות לד' ", "כי שמחתני ד' בפעלך". והיינו שמי שיסתכל בחיים ההוים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ואיכה זה יתעורר מצד ההשקפה הזאת להודות לד' ולשמח במעשיו. אבל כאשר יתבונן האדם שמצב ההוה איננו כ"א מעבר לחיים טובים ומאושרים, לחיים שהרשעה כעשן תכלה, והרעות הרבות אשר שרשן הוא במה שהאדם באדם ישלט לרע לו, יכלו, והדיעות והמדות ועמהן המעשים יזדככו, ובזה יסורו ג"כ הרעות הטבעיות שלא הוכנו כ"א כדי להכניע יצר לב האדם ולבצר זדון לבו, א"כ המתבונן בחיים ההוים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא. והנה בהתנשא האדם אל המושכל הגבוה הזה יתרומם מעל כל פגעי העולם ההוה וימצא עצמו כולו שוכן כבוד ברום מעלה, כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה ביהמ"ק בימיו. העתיד יתיצב נגד עיניו כמו שכבר הוא במציאות, כי באמת הלא האושר שאין בו ספק ישמח לבב האדם ג"כ טרם באו, בידעו שהנהו נכון ומזומן. ע"כ בשבת קודש, ראוי לאדם להעמיד נגד עיניו את הבריאה מצד הטוב שבה, מצד המנוחה העדן והעונג, מצד הקדושה והברכה שבה, שהם הם יעמדו לעד ולעולם ועוד יוסיפו רב יתרון, וכל הרעות והצרות, החומריות והרוחניות, הלא יעברו וינדפו. אמנם האדם באשר הוא אדם יוכל להשתלם בציורו האמיתי והמשמח הזה רק בשעה שלא תתיצב נגד עיני בשר שלו צורת המציאות ההוה בניוולה. אבל כמעט יחזה את הצד הגרוע שבמציאות, את המחלות והתמותות, תעכר רוחו ולא יוכל להתרומם על המצב ההוה, ולהתגבר על ההפעלה שיפעלו עליו חושיו. א"כ יאבד ע"י מחזות כאלה הון רב של קדושת הציורים הראויים לשבת קודש מצד הזכרון למעשה בראשית, שיפעול להרשים בלב האדם אהבת ד' וכל קדושת התכונות רק בנשאו דעו למרחוק ויתן לפועלו צדק. ע"כ בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, שאמנם בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, וידע כי אין כדאי להקדיר רוחו הטוב מצד רעות המעבר, בהסתכלו בטוב העתיד העומד אחר כתלנו, בהיות נגד עיניו וחושו מר המות וקדרות האבל הנמשך ממנו, רעת המחלות וצרותיהן המסובבות מהן, שכל אלה יפעלו על נפשו בהיותו עסוק בנחום אבלים וביקור חולים, באותם העשוקים הנאנחים והנאנקים מתגרת יד הרע והקלקול השורר בעולם כעת, בעודנו מלא רשעה ומוטה עמל ואון. ע"כ רק בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת.
שבת פרק א׳ פסקה ס״ה
מצב הנפש הנפרדת מעל הגוף, שעסקי הרגשה של חיים גופניים אחרים אין לה, ע"כ נטיותיה פונות להשכיל היטב אל מצב הגוף שיש לה יחש עמו
אף כי "נפזרו עצמינו לפי שאול" ונהרסה כל קוממותנו הלאומית, מ"מ ההרס והחרבן לא חדר עד מקום נשמת החיים של האומה, כי בכח תורת ד' אשר עמנו ובריתו ושמו אשר בקרבנו עומד בנו טעמנו ורוחניותנו הכללית. אמנם הגלות עשקה מאתנו את הכלים שעל ידם ההרגשה הלאומית מתעודדת בשלמותה…ואע"פ שהרוח הפנימי מכיר ומרגיש, אבל אי אפשר שיצא אל הפועל בהרגשה גלויה מפני טרדת החיים במקום שההרגשה עומדת בכל תקפה, ואינו דומה למצב הנפש הנפרדת מעל הגוף שעסקי הרגשה של חיים גופניים אחרים אין לה. ע"כ נטיותיה פונות להשכיל היטב אל מצב הגוף שיש לה יחש עמו, בין מצד העבר בין מצד העתיד של תחיית המתים. אבל אנו בהיות לנו מרכזי חיים פרטיים, מתכנסת בהם כח ההרגשה כמו שמתכנסת בגוף החי במקום הבריא שבו, ואינה פונה למקום שנפרדו ונשברו כלי הרגשתו, אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל.
שבת פרק א׳ פסקה ע׳
בגלות אנו צריכים בהכרח לשא עין על החסרונות והפחיתות הנמצאים באומות העולם, ולהשכיל מתוך זה את ערך הסגולה הישראלית
כשהאומה עומדת במצב איתן ורואה היא בעיניה אושרה הרוחני, מה טובו אוהליה ומה יפו ונעמו יתרונותיה, אור חכמת אלהים המאיר בה ושרי קודש המתהלכים בתוכה הם לעיניה לאות ולמופת על מעלתה, ומקדש הקודש עומד על מכונו ברב כבוד וקדושת עליון גלויה, אז אינה צריכה להגדלת כח החיבה מצד פרטי בניה לה בכללה להראות את הצדדים הגרועים הנמצאים באומות העולם עובדי ע"ז, למען יגדל ערך עמם בעיניהם. אמנם בתור הכנה אל הגלות המרה, שכל חמודותינו הלכו בה תמס, וצלמות ולא סדרים נראה בבית ישראל פנימה, אנשי חסד נמעטו ושחו וגדולי תורה ודעת אלהים נצערו, אז אנו צריכים בהכרח לשא עין על החסרונות והפחיתות הנמצאים באומות העולם, ולהשכיל מתוך זה את ערך הסגולה הישראלית שגם עם כל אסונם גלותם ונדודם, שכל אלה הם משפילים את רוח העם, מ"מ הם עומדים לנס במוסרם הטוב בקדושת ד' אשר עליהם, ובסגולות נפשם הפנימית….
