ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ג
...כמו כן בכלל הבריאה עיקר השלימות נראה מתיקון וישוב, אבל בחורבנות אינו נראה שום חכמה ותכלית לפי ההשקפה הראשונה, אבל כשאנו רואים התכלית של המציאות והשלימות היוצאות מהחורבנות, אנו מכירים שהם בחכמה ועצה של גדול העצה ית', שעליהם אמר דוד "לכו חזו מפעלות ד' אשר שם שמות בארץ". וכנגדם אמר דוד שבעה קולות על המים. שהמים הם מנגדים לישוב האדם שהוא השכלי ותכלית הבריאה. ומ"מ במים, בהתנגדות הישוב הכללי ע"י החורבנות הגדולים שנמצא בו, אנו רואים יד ד' ושומעים קול ד', כמו שפירש עניני החורבן "קול ד' חוצב להבות אש", מזועות ורעידות הארץ "קול ד' שובר ארזים וגו' ", הכל העדר וחורבן, ומ"מ כשתכליתם ניכרת לשלימות שבאה בגללן אנו מכירים קול ד'. וסיים בחורבן הכללי של הארץ "ד' למבול ישב", ונעשתה מזה תכלית גדולה "וישב ד' מלך לעולם", כי ע"י המבול נטהרה הארץ מרשעים שלא היו ראויים להמשיך עליהם מלכות שמים וללכת בדרכי ד', שהוא תכלית מציאות האנושית. ע"כ בהשקפת התכלית אנו מכירים ערך החורבן....
ברכות פרק ט׳ פסקה ח׳
סמל הגבורה החומרית בעולם הוא ודאי עוג מלך הבשן מיתר הרפאים, ולפי ביאור חז"ל מדור שלפני המבול.
ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ד
...תכלית הפעולה היותר אדירה וכללית היא ההתקיימות הטובה, "למען ייטב לך והארכת ימים", עולם שכולו טוב הוא עולם שכולו ארוך. אי אפשר לתכלית הטובה האחרונה שתבא בלא פרעות, הפרעות העקריות הן מפסידי המקום ואפשרות ההתקיימות, המבול, אבדן המקום החומרי, "והנני משחיתם את הארץ", שנאחז באבדן המקום המוסרי, שלא הי' כלי בכלל האנושיות המחזיק את המוסר האנושי. ואבדות הללו צריכות להשתלם מכח היצירה הכללית, מהכחות הכלליים שבההרחבה הגדולה של היש. הכוכבים נושאי המקום, כשניטלים מכימה, מושג ההעמדה וההתקיימות, כשיש ענין למבול, השחתה ואבדן כללי, השם שני כוכבים, נושא מקום חומרי ונושא מקום רוחני ומוסרי, להשלים את המגרעות, צריך הכח המצייר הכללי לטפל בזה, להשלים כח העמדה מהכח הכללי, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים". והנושא המוסרי צריך לרוח חן ותחנונים, מכח כללי, הכשר ע"י כריתות ברית בין ד' ובין כל נפש חיה, ושבועה, "מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ". מי סותם את זאת הפרצה? הכוכבים הללו צריכים להנטל מ"עש", מכח המעשה הכללי. הכלל לא ימוט, מושגי המוסר לעד לעולם המה, והמה צריכים להחדר אל נפש החושבת האנושית. וההעמדה החומרית מהעולם הכללי הגדול, צריכה להפגש בנקודה הקלה של הכדור הארצי. ובאשר ירידות כאלה צורך עליה הן, ומזומנות תמיד, ע"כ כח ההתעלות והיצירה הכללית מחובר תמיד לכח ההעמדה, וצריך אליו. ועש קא אזלא בתר כימה, בשאיפה וחפץ והמיית רחמים, אל המשא נפש האחרון "הב לי בני" .
ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ז
ברית הקשת
קשר שכלי, נימוסי, או טבעי, בין שני נושאים הוא ברית. והנה המדעים האלהיים וההשגות הגדולות שהם ראויים להיות תעודה לאדם, מתוך שהם נערכים בערך כזה שיתאימו להאחז בדרכי המוסר, ומושגי היושר והעבודה האלהית, שראוי שתתפס אותה הנפש האנושית, הוא זכירת הברית, שראוי עליה לברך. וכאשר המבול היה על הארץ, לרגלי ההתמוטטות המוסרית היותר רעה, ועיקר הרעה היא הרעה המעשית. הרעה המעשית היא נכונה להתפרץ תמיד, אם לא תהיה לה הגנה נאותה, כל זמן שיהיו מושגי השכל הטהור בלתי מיוחסים כלל אל ההישרה המעשית האנושית, וטהרת רגשי הלב, אין מעמד בטוח ליצר לב האדם, שלא ימעדו אשוריו כ"כ, עד שיהי' עוד הפעם ראוי להמחות חלילה מן הארץ. אמנם ביצירה אנושית חזקה ורבת אונים, יש שיהי' השכל הטהור לבדו מספיק להנחות את האדם בדרך אורה, והשגת האמת גם בלא תלבושת של הרחבת הרגש והגעגועים המוסריים, תוכל לנהל באורח ישרה איש גדול כח לב. ונראה שזאת היתה תעודת האדם קודם המבול, שהיה אמיץ מאד, וכגופו כן נפשו וכחות שכלו, היו כבירי כח. אמנם כיון שהשחית דרכו, כבר הי' צריך מאד שתהיה לו מערכה מקשרת את הדעה הגבוהה ומושגי האמתיות הטהורה, אל ההנהגה הקבועה בדרך ישרה לכל דרכי החיים. וע"ז הי' הצורך בברית הקשת, להזריח האור בענן, "ונראתה הקשת בענן" והיתה לאות ברית.
ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ה
ההבדל בין סדר פורענות חטא אדם הראשון לסדר פורענות המבול
יש הבדל בין נפילה וירידה מהמעלה, לכלי' ואיבוד גמור וביטול החיים. המעלה היא כפי הנוהג נמשכת מרמי המעלה אל הירודים מהם. ע"כ כאשר יביא הצורך להקטין מעלת הכלל, אף כשמקטינים מעלת הגדול, עדיין אינו מורגש אצלו תיכף, כי עדיין יש לו שיורי כח ומעלה ממעלתו שקדמה. אבל המושפעים ממנו, שהם אין להם מעצמם יתרון הם ירגישו מיד [את] הירידה, ואח"כ יתחילו להרגיש הרבים מהם במעלה והשפעה, עד שירגיש גם המנהיג המתרומם עצמו ג"כ, כי מתחילה יאבד כל נמצא כחו להטבת זולתו, ואח"כ יאבד עניני המעלה מה שנוגע לעצמו. ע"כ בקללה דנחש שהיא איבוד מעלה, היה הסדר הנהוג התחלה מן הקטן. לא כן הוא באיבוד ונטילת החיים, שכל מי שמעלתו יותר רמה הוא מתיחד יותר במרכזו, כאשר ביארנו. ע"כ כיון שהפגע נוגע אל המרכז כבר חייו נטולים. ומי שהוא שפל במעלה אין המרכז תופס [בו] כ"כ מקום, ע"כ מתאחר כח החיים שבו להנטל. ע"כ באיבוד המבול, הסדר הנכון המיוסד הוא ברישא אדם והדר בהמה....
שבת פרק א׳ פסקה כ״ג
לפעמים יתאימו ערך התקופות של איש יחידי לתקופות כלליות ציבוריות, כמו מספר מאה ועשרים שנה של קצבת החיים, אחר מיעוטם מפני ההשחתות הכלליות שעברו, באמרו "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", שהוא חק קצוב אז לכלל האנושיות עד המבול, והוא ג"כ מדה נהוגה אח"כ שע"פ רוב לא יפחתו החיים הפרטיים. ע"כ תציג אותם במספר זה במשה, וכמו שדרשו חז"ל בשג"ם בגי' משה. ובימי דוד הוא דאימעיט שני, והננו מוצאים תקופת נ"ב שנה לקפיצת זקנה בחיי היחיד, כדחז"ל בשלהי מ"ק נ"ב שנה זוהי מיתתו של שמואל הרמתי, ואמרו ע"ז בפ"ק דתענית שהקב"ה הקפיץ עליו זקנה....
