הבטחה

הקדמת עין איה עמוד י״ג

חז"ל אמרו "דרוש וקבל שכר", עלינו אמנם חובה לחפש בכל דבר המובטח שיביא קבול שכר, את צד התועלת שיש בו, ושעל כן יש בו מקום לקיבול שכר....

הקדמת עין איה עמוד י״ז

העבודה שתהיה קולעת אל המטרה שעליה נבנו יסודי האגדות, לא תוכל לצאת אל הפועל כ"א (כשתבא) [כשתהי'] עבודת האגדה ג"כ נעבדת אצלנו, כאותו הערך עצמו שנעבדה ושתעבד ההלכה בחסדי השם ית' אשר הבטיחנו שלא תשכח תורה מפי זרענו. כשלא יהיו עניני הדרוש והאגדות נמסרים רק לבעלי דעה קלושה להיות לעסק בהם, כ"א גם אליהם יקבצו לעדרים רועי ישראל הגבורים, להגדיל גם את תורת האגדה ולהאדירה, להרחיב תורת המוסר וחובת הלב לכל מקצעותיה, ע"י בינה במקרא במקורו ובאגדות חז"ל בעומק הגיון.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״א

ההכנה שיכין האדם עצמו אל השלמות האמיתית תהי' באמצעות שני דברים: האחד, שיאיר לו אור השכל הנובע מהתוה"ק לדעת את קונו, והב', שלא יהי' לו מפריע מטרדות העוה"ז. והנה אף מי שאור שכלו תמיד עמו, אפשר שיפשע ויטה מדרך הישר ע"י הטרדות המטרידות אותו. והנה המשגב להנצל מסבך הטרדות הוא הבטחון. ע"כ אף כי נשגב השבח שנאמר באלפא ביתא, שכולל כל אותיות התורה, ובסגולת אמירתן יאירו עליו אורות התוה"ק בכללם, עכ"ז עוד לא הגיע אל החפץ עד שיהי' ג"כ שלם בבטחון. והבטחון עצמו עוד לא יועיל לו, כ"א בהיותו ע"י מנוחת נפשו משתלם לדעת את קונו כל אשר תוכל נפשו שאת מאורות התורה, שתוכל להכילם. ע"כ אז הוא מובטח לעוה"ב בהיות בו שני אלה, שקונה ע"י "תהלה לדוד" האמור באלפא ביתא, ויש בו "פותח את ידך", המעיר את הבטחון ומסיר את הטרדא שיוכל להיות משתלם כפי השגת אור שכלו.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ג

הוסיף לבאר, כי כמו שהשלמות האנושית היא מובטחת, כמו כן שלמות עמנו עם ד' מובטחת היא, כי א"א זה בלא זה. כי לאור גויים נוצרנו דוקא אנו, עם ד' כרותי בריתו. א"כ המאמין בתעודת האדם ושמח בה, אע"פ שלפי המצב הנוכחי אין לשמח הרבה, מאמין ע"כ בבנין ירושלים, ומעלה עליו כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה, אמר ד' " .

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ב

יש כאן הערה פרטית וכללית. הפרטית היא שכל אדם אף שיש לו מתנגדים חיצונים אויבי נפשו ומבקשי רעתו, והכוחות הטבעיים הכלליים, מזגי האוירים ושינויי הזמנים, בכל זאת אינם רבים כ"כ לענין שיכולים לפגע באדם ותקשה השמירה מהם כמו המתנגד הפנימי, היינו יצרו של אדם ותאותיו הרעות שהמה משחיתים את גופו ונפשו תמיד, ומהם צריך שמירה יתירה מפני קורבתם אל האדם, כד' חוה"ל "וכל אדם אויבו בין צלעיו". והכללית, בכלל ישראל, שיותר ממה שהרעו לנו אויבינו החיצונים, הרעו לנו אותן תרבויות רעות, הערב רב, והבאים מכחם בכל דור ודור, והם עם מיעוטם נגד המון לאומים, הם רבים באיכות מפני יכולתם לפגע ביותר, להטיל שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים, ע"י שחיתות של דעות רעות ומדות רעות. ע"כ הבטיחנו ית' "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך", ואח"כ "יקרא לך עיר הצדק" .

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ה

אנשים צריכין לבא לתכלית שלימותם ע"י דברים שהם למעלה מדרכי הטבע הגופני, כי הם הפועלים עושי דרך השלימות. אבל שלימות הנשים היא מתאמת תמיד עם הטבע הישר, מאחר ששלימותן היא תמיד להיות מסייעות ע"י ראשי המשפחה, א"כ אהבת המשפחה תועיל הרבה להדריכם בדרך טובים. ע"כ הבטחתן גדולה יותר, כי הן בטוחות מצד הטבע, מה שא"כ האנשים שעליהם להיות המתחילים בדרך ד'. וביאר כי למשל בערך הגדלת התורה, זכות הנשים היא באקרויי בנייהו לבי כנישתא, שאהבת הבנים מסייעת לזה, כיון שכבר נמנו בעליהם וגמרו לתן הנער לבית הספר. ובאמתוני לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. שכל זאת מתחילי הדרך הטובה בהתגברות הטבע הם האנשים, והנשים מובטחות הנה ע"פ דרך הטבע הישרה להיות מסייעות אל הדרך הטובה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

כיון שהבכי' מוטבעת בנפש, כשיכיר בעצמו שהוא צריך להתיצב לפני מי שהוא מופלג ממנו בשלימות ויכולת, אע"פ שהוא יודע צדקו ומובטח לצאת בדימוס, מ"מ ראוי שיתרגשו כוחות הנפש כדי להתברר אצלו שיעמוד כעת לפני מי שהוא רם ונשא ממנו. א"כ אם לא תהי' התרגשות כזאת מדין ק"ו בהתיצבו לפני ממ"ה הקב"ה, הוא אות שלא יכיר הוד האמת. וזהו כלל גדול, שכשם שהאמת מתבררת מהדיעות בשכל והגיון כך היא מתבררת מהמעשים וההרגשים, וכשיחסר ההרגש במקומו הצריך ודאי יחסר שלימות השכלית במדה ההיא. א"כ כדי להבין ערך האמתות של ההתיצבות לפני ד' במשפט, מוכרח אני להתרגש כפי כחי האפשרי ורק אז אוכל להשתלם בהבנה דומה להאמת הגמורה. והנה ההרגשה תחול בנפש למראה השלימות הנמצאת במלך, אע"פ שאינו נוגע ליכולתו להרע לו, ראוי להעריך מה שלימות חשובה למלך בו"ד, שהיום כאן ומחר בקבר, נגד שלימותו העליונה של מלך הכבוד ב"ה החי וקיים לעד ולעולמי עולמים, והחרדה הטבעית שנופלת מצד היכולת להרע, אע"פ שהוא מובטח מפני ישרו וצדקו. אבל ההשקפה הטבעית תחריד ואם לא תשפיק בטחון הנפש להשקיט סערת הרוח ביחש למלך בו"ד, אם תשפיק להשקיטה בערך מלך הכבוד ב"ה, לא תבא מיתרון כ"א מחסרון דעת.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״א

הנה אם הי' חסרון המביא לבחירה הרעה חסרון שבא מהכרח, לא הי' אפשר כלל לקוות שיתוקן הדבר והי' מצב הבחירה ונטייתה לצד הרע במין האנושי נשאר קבוע תמיד...אמנם עדיין יש מקום לחשוב אם מחייבת החכמה האלהית למלאות זה החסרון, ואולי כך היא מדת חכמתו ית' העליונה שיהי' מצב הבחירה נוהג תמיד עם כל חסרונותיו. ע"ז בא הכתוב השלישי של הבטחה "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" הרי שמחייבת חכמת היושר האלהי לסלק הבחירה הרעה לעת התיקון האמיתי של העולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

...והנה עד כמה יפעלו הכוחות מצד הירושה להתגבר על קלקולי הבחירה רק לאלהים הוא המשפט. והנה העם אז נשחת, שאבד סגולותיו ע"י חטא העגל, שעבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, שנכללו בע"ז, שלשתם הם הפך מרחמנות ביישנות גמ"ח. שפיכות דמים היפך הרחמנות, גלוי עריות היפך ביישנות, ע"ז היפך גמילות חסדים. כי גמ"ח באה רק מההכרה השלימה של אחדות השי"ת, שמזה באה הידיעה לאחד ג"כ כל הברואים והמעשים ע"י שיתוף הפעולות לטובת הכלל, וע"ז תעוות הדרך הישרה הזאת להרחיק את האדם מהשקפת ההתאחדות ובזה יגבר כח הפירוד וכח ההרגשה הגשמית רק לבצעו ותאוותיו של כל אחד. ואם אבדו עכ"פ בפועל את מעלתם אבל מ"מ ע"י השתדלות רבה של הרועה הנאמן מוכנים היו להאיר עוד מחשכי נפשם, ולהוציא הסגולות הטובות הטמונות אל הפועל. ואם מדת דינו ית' תחייב שכבר אין תקוה מזה, שכיון שנפל העם כ"כ עד שמעצמו לא יוכל להתיצב על דרך טוב בטבעו, אין לו תקנה ואין שוה להניחו כ"א להכחידו ולהוציא עם שיהי' טוב מעצמו ושומר תכונתו, אמר כי מי יערב שהבאים ישמרו תכונתם הטובה והם יותר עלולים להתקלקל. באשר כלל ישראל, שהתפשט[ו] ברובם שרידי המדות שהתגברו אצל כ"א מהאבות ביחידות, ראויים יותר לשמירה הטבעית של המורשה הקדושה. ואם הם אפשריים לקלקול שאין תקוה לו איך תתכן תקוה מובטחת. וכיון שיש תקוה מובטחת וכריתות ברית, ע"כ הוא מפני שיש דבר במורשה שאינו מתאבד לעד, והיא ההכנה שצפונה ויש בה יכולת להתרומם ע"י עבודת אדם גדול העומד בפרץ כמשה רבינו ע"ה, א"כ הם ראויים לסליחה. ואם הקנין העמוק של שלשת האבות אינו מספיק למורשה מובטחת, איכה יספיק הקנין שכבר נתאחד בשכלול שאף שהוא נעלה מצד שלימות ההנהגה, אבל כ"א מהמדות ע"כ הוחלשה מעט מעומק הרגשתה, וכשתתפשט בהמון עם רב לא תבא מצד ההשתכללות שזה בא רק מצד הבחירה והכשרון היחידי, כ"א תבא מצד עומק הרושם והתאחדותו בטבע הנפש ואיך יכול לעמוד לפ"ז בהיות הכסא של רגל אחד.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ו

הכרח נצחיותם של ישראל ושא"א כלל שתופר ברית ד' אשר עמהם הוא דבר בטוח ג"כ מצד דרך ההשלמה האנושית שצריך עמה הבטחה אלהית נבואית, וצריך שתעמוד ההבטחה האלהית במעמד בטוח שלא יזיזוה כל דבר שבעולם. ואם אחרי כל ההבטחות עוד לא תהי' האומה בטוחה בבחירתה, אז הלא תתבטל לעולם אפשרות הבטחון בהבטחה אלהית. א"כ לא יוכל לעולם שיבא המין האנושי לשלימותו, שצריך לזה אומה מיוחדת בהבטחה אלהית ברב עז לעמוד בפני כל נסיונות החיים. א"כ עכשיו שבטלו ההבטחות הנאמנות מה אומר אליהם, איזה דרך יש כאן להבטיח גוי חדש כערכם שיהי' קשורם אמיץ ומובטח. וזאת היא ראיה נצחת שהחפץ העליון הוא בקיום ההבטחות הנאמנות, ולא תועיל אפילו הבחירה היותר רעה לבטל עצת עליון, "ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" .

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ו

חומה מורגלת של אבנים היא עומדת להתפרק ולפול בטבעה מיד הזמן, אבל חומת ברזל אינה ראויה לפול ע"פ טבע כ"א מיד כח כביר ואדיר. כן נפילתם של ישראל ופזורם הנורא ע"י חורבן ביהמ"ק גדול כ"כ, עד שע"פ דרכי הזמן אין שום אפשרות לשוב לאיתנינו, כ"א אנו בנ"י מובטחים מיד ד' כי צורינו מכרנו והוא יפדינו.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

...ע"כ אמר שעתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא יצטרכו לחסר מנפשם שום טובה ושום הוד ונעם המרחיב את הנפש ומחזקה, כי בזמן חסרון המוסר מחלישין כחות הנפש ע"י מה שאין נותנים לכל כח את כל התפתחותו. אבל לעת השלימות יתנו ריח טוב כלבנון, שההוד וההדר והרחבת הנפש הבא מהשלמת כל תנאי הרגשת היופי יהיו שלמים אצלם בכל פרטיהם, ולא די [שלא] (ש)יעיקו להשלימות הפנימית אלא יחזקוה. והריח הוא הציור של הנוי הפועל רגשי הכבוד של חוש היופי על זולתו. וזאת היא המעלה העליונה שבהרגשת היופי, וזה יבא דוקא מצד הקדושה והשלימות, כי לא תהיה עוד מלחמה פנימית כ"א כל כוחות הנפש יכירו ויודו הטוב העליון של עבודת השם השלימה, וכמו שהובטחנו מפי השם ית': "ואולך אתכם קוממיות"....

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״א

החוט המחריז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים אשרם בהכלל הגדול. ע"כ בהיות האכילה משפלת את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו מראש בעצת ד', הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל. אמנם סדרי הבנין הכללי צריכין להיות מותחלים מהפרטים, ע"כ ראשית הכל צריך הקיום הגופני הפרטי, ואחריו הקיום הגופני הכללי. ואחר שעלו ביד האומה שתי אלה, אז צריך להתחיל (ההתיסדות הצורית) [את התיסדות צורתה] הפרטית, בתור אומה דואגת לעצמה, לקיומה וצביונה, ואח"כ תגיע עד הצורה הכללית, בדאגתה לכל המון גויים ברואים בצלם אלהים. אמנם כאשר במשך הגלות הלב חרד אל אלה התעודות, שאחרי שהננו נדכאים בהמון צרות ופיזורים נוראים, שלא תפסד, חלילה, הצורה הפרטית מהאומה, ועמה יחד תאבד, חס ושלום, התקוה הגדולה שעתידה על ידה להיות בקץ הימים אל כללות האדם. אמנם מובטחים אנחנו על שמירת צורתנו הפרטית גם אם נחשבנו כמו חללים, בכל זאת תחיינו רוח ד', ועמה יחד תתרקם בסתר התעודה הנפלאה, שתצא אל הפועל בקץ הימים, לקרא בשם ד' אל עולם באזני כל האנושיות, שאז נראה שאין לנו דבר שיהי' מונע את הקישור הנפלא של פרטיות הפרטים אל גדולת הכלל, היותר כולל ויותר נשגב. ע"כ קודם לכל תקן משה [את ברכת] "הזן" בשעה שירד להם המן לתקנתם וקיומם החומרי הפרטי.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ה

ההבטחה לעם ישראל שלעתיד לבוא יעסוק רק ברוחניות

כבר ביארנו בהוראת כוס של ברכה, שהיא על ענין הרחבת החיים בכל מילואיהם, שראוי לאדם השלם שישתוקק להם לעצמו וביותר לעמו ולכלל האנושיות, למען השתמש בהם לתכלית המעלה והשלימות, ליראת ד' ולאהבתו, ולעשות החסד והטוב. והנה הכח הדברי שבאדם לפי תכונתו ראוי שיהי' משמש רק לדברים שכליים, כי יסודו איננו כ"א מצד יתרון השכל של האדם על כל החי, ומה שהאדם משתמש בו להנאותיו וצרכיו החומרים, ראוי שיכיר בזה צד חסרון וחוסר סדר שההכרח יאכף עליו להשתמש בכלי חמדה של הדיבור לדברים שאינם מערכו. ע"כ ראוי להרשם כי זה החסרון לא יתמיד כ"א כל זמן שעוד לא נשלם העולם בכל אורחות החיים. אבל כשתתמלא ברכת ד' בכוס החיים בעולם לעת המאושרה, אז לא יהי' כל חסרון סדר ושימוש בלתי טבעי בכל כח שבעולם, אז לא יהי' האדם מוכרח להשתמש בכח הדיברי כ"א לענינים שכליים נשגבים, אבל לצרכי החיים החומריים בהמלאם בכל תנאיהם, כמראה כוס של ברכה ותקותו בחסדי הטוב לכל יתברך, לא תהי' שיחה נוהגת עבור אלה הענינים. וכבר אמר רשב"י בירו': אלו הואי בטורא דסיני הוינא בעי תרין פומין, כי הכיר עלבון הכח הדברי להשתמש על ידו בהשגת דברים חומריים. וכך היא המדה שכלי שמשתמש בו קודש לא ישתמש בו חול כ"א לצד ההכרח, והכרח המותר על מה שהי' ראוי אינו בא כ"א מצד חסרון, אשר לעת השלמת כל חסרון ראוי לקוות שיסור, ביחוד בעם ד' אלה המובטחים שיעמדו "זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם, ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלהינו", שיכירו כל העמים כולם, שראוי לכונן שלום העולמים ע"י חלוקת העבודה לכל עם ולשון לפי מה שהוא ראוי להצטיין בו. וחלק העבודה של עיונים ולימודים המוסריים, של דעת אלהים ודרכיו, יפול בגורלו של ישראל, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". א"כ בחפץ לב ושמחה יסירו מהעם הזה הנועד לנשגבות וחקר אלה ודרכי טובו לאור עולם, את עמל החיים וטרדתם. ע"כ לא תבא שיחתם ושיגם כ"א בדברים עליונים שכליים, ולא לדברי מחיה וכלכלה וצרכי החיים החומריים שהם יבאו להם בלא עמל וטורח, ומכל שכן שלא יצטרכו להפך את הסדר, להתעמר בכח הנשגב של הדיבור לצרכי החומר. ע"כ אין מסיחין על כוס של ברכה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ב׳

...ועכ"פ יש לנו להמשיך ממנו את התועלת המוסרית הגלויה להודות לד' על חסדו בפגעינו בו, ולהזכיר ג"כ דייקנות המקום, להורות על היכולת הבלתי תכליתית והחכמה שאין לה חקר, עד שאנו מובטחים שאין במעשיו יתברך שום דבר קטן שלא יהיו ממנו תוצאות נכבדות. "כל אשר יעשה האלהים הוא יהי' לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שיראו מלפניו", והוא התכלית העליונה הכללית שמתחלקת להמון סעיפים לאין קץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ד

...וכ"ז יורה לנו מה רב כחו של הסדר האלהי, גם במהלכים שנראה לנו לפי עינינו הטרוטות שאין שם סדר, כמו מהלך הרהורי הלב, מצד פעולת הרהורי הלב להיות הם הפועלים בהצעת המחזה הרצוי. הראיה היא מהמקרא שנאמר "אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו", שיצאו הרעיונות ועלו לעורר כחם בההוצאה אל הפועל את הכשרון הטמון בפנים הנפש מהיחס אל כלל המציאות מתוך שהאדם הוא אחד מחלקיה, ולעתיד מתוך שזמנו ההוה הוא ג"כ חוליא אחת מאותה השלשלת הארוכה של העתיד. ע"כ לבאר מקור הדבר, מה שאין צורך בחומר אחר להוצאת המחזה הכולל בתוכו חלקים של ידיעת העתיד כ"א הרהורי הלב עצמם, מפני שהנפש בעצמה היא המקור הגנוז של הידיעות הללו, מביא ממה שנאמר "ורעיוני לבבך תנדע". שלא הבטיחו בידיעה אחרת כ"א במה שידע את עמקי רעיוני לבבו, היינו הידיעות הגנוזות בעצם נפשו הפנימית.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ו

...ובודאי החכמים השלמים הללו, שכל רז לא אניס להם, הציעו באותו מעמד ג"כ את הדרכים הפוליטיים שאפשר להממלכות הללו לפגע זה בזה כל אחת כערכה ומצבה, ולחוות דעה ג"כ בעצת חכמה בדרכי ההגנה מההיזק הנשקף, באופן שהי' הדין נותן שיכירו המושלים הללו האדירים, כמה נאמנים המה דברי ד' בהבטחת: "ואמרו - כל העמים - רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" .

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ט

...יש אופן נעלה בהנהגת האומה שעם כל יתרון וחשיבות של המרכז הכללי והקיפו את כל עניני האומה, לפי רוב העושר הגשמי והרוחני ורוב תשואות החיים שיהיו במילואם בשוב ד' את שיבת ציון, יהיו ערכיהם של המרכזים הפרטיים ג"כ בתור מעלה גדולה וחשיבות נצחת, עד שע"י המרכז הגדול הכללי של המלכות וקדושת המקדש, לא די ש[לא] יגרע ערכם של נושאי ההוד בתועלתם הפרטית, כ"א ירבה הודם, ותפארתם תהי' ניכרת ומורגשת מאד, באשר חשיבות כל מרכז הוא לפי ערך רוב הפעולות הטובות שהוא פועל, ולפי מרבית הכשרון שיהיה באומה ובכל סעיפיה, תהיינה הפעולות של המרכזים החלקיים גדולות ורבות מאד. ע"כ גדולה היא מאד ההבטחה שבתיהן של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירם לישובן.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״א

וזה יהיה לעדה לאיש חוקר לכל תכלית, כי יסורי הצדיקים מתגרת יד הכחות הטבעיים הבלתי מרגישים, שנראה כעוקצא דעקרבא, אינם עזובים ולא מקרים כ"א נמשכים מנהר דינור, שנמשך משום דעתיק יומין יתיב וספרין פתיחו, ומתוך שהכל הוא בחשבון ובדעת עליון, אנו מובטחים על הטובה השלמה והחסד הגמור שיהיה נשפע ע"י המון כל אלה ההרכבות, שעינינו הטרוטות לא יוכלו להביט אל עומק ערכם. "מה יקר חסדך אלהים" .

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ה

לבד צד הכיעור החיצוני שיש במראה הנפילה על אפים נגד מחזה פרטי ממחזות הטבע, הנה התכלית לא תושג כי עכ"פ יסוד התעודה האנושית צריך שתהי' הדעת הטהורה בידיעת קונו. "ולא יכנף עוד מוריך" היא ההבטחה היותר תכליתית, ובתורה "והתהלכתי בתוככם"....

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ס

ג "ע"כ ליעקב נזדמנו לו במקום אחד מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, ואותו המקום המיוחד, נעשה לו ראוי לקראו בשם לזכר עולם "מחנים", א"י, המרכז, תתן כח גם לחו"ל, ההתרחבות, עתידה א"י שתתפשט בכל העולם כולו. ואומה שמורשה כזאת לה בדיעותיה, א"א שתאבד דרך ומסלול הראוי בין אלה שתי התורות של הפרטיות והכללות בחק יחידיה, וממילא מהר תרפא ממחץ פגעים של דיעות הרעות המהרסות את הצדק הפרטי והאגודה הכללית, שהנה לא לפי רוחה, וכמעט תשוב אל לבה, תבין ותשכיל את רב אשרה בערך הבחירה הפרטית, "ובחרת בחיים", המתאימה להבטחת הברית הכללית שהיא חק עולם, כחקות שמים וארץ, כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני אמר ד', כן יעמד זרעכם ושמכם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ז

תנועה נצחית א"א שתהי' כ"א באופן שלא יהי' נמצא לה כל מנגד ומפריע, וכאשר נפגש בדרך התנועה המון מנגדים ומפריעים הלא בהכרח תפסק. אמנם רק בזאת תהי' עומדת נצח, אם תהי' ערוכה באופן זה שכל כח מפריע יהי' דוקא בהפרעתו ובניגודו מוסיף לה כח, אז תלך מחיל אל חיל ותהי' נצחית, לתכלית הנעלה של מעשה ד' ונפלאותיו עם כלל המין האנושי להביאו לאשרו הנרצה. ישנם מנגדים רבים וגדולים, מנגדים מעמים רבים שחפצים לסמות אורו של עולם. אמנם עצת ד' היא נפלאה כ"כ, עד שהוכן מראש שכל הסערות של ההתנגדות אל התכלית הכללית שמתכונן ע"י ישראל, יהפך לכח עוקר את המתנגד עצמו ומוסיף כח ואור אל חפץ ד' שיצא לאור. ובזה הוכנה ההבטחה של הנצחיות לעצת ד' העומדת לעד, במה שהיא מנצחת את כל מתנגד לה ופועלת להוציא מעצם הנגוד תוספת כח....

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״א

כל מי שיש רגשי קודש עמוק עמוק בנפשו, שכל מגמתו היא לעבוד בשביל הטוב הכללי, להועיל לכלל המציאות שהוא כבוד שם ד', ודאגתו הפרטית היא משותפת בחסרון יכולתו ע"י עיכובים מזדמנים לו במצבו הפרטי להוציא אל הפועל מערכי לבבו לטובת הכלל, מובטח הוא שימלא חפצו, בין בהמצא האמצעים לו כפי ערך טהרת לבבו ורצונו הטוב, ושחוץ לצרכי עצמו תמצא ידו לעסוק ע"י אמצעי הכסף הנצרך לכל חפץ כללי לטובת הכלל כפי רעיונו הטהור. וזהו כפילת הפרנסה, פרנסה לצורך עצמו, ופרנסה להפק מערכי לבבו לעבודת שם שמים. ויען שמלבד האמצעיים של עזר רכושי, ראוי שהעובדים ברגשי קודש לכבוד שם ד', יהיו פנויים וחפשים מטרדא למען יתחזקו בעבודתם, ע"כ תהי' פרנסתו קלה עליו בלתי מטרדת בכלל, כי מאויי לב טהור באמת למען הטוב וחפץ ד' ברוב יעלה בידו. כי לא ימנע ד' טוב להולכים בתמים, ונפש ברוכה וחפצה להטיב במובן היותר נשגב, תהי' רק הנועדה לזה מאת ההשגחה העליונה לפעול טוב בעמה. ע"כ בהכינו לזאת מאויי לבבו, והולך ומשתלם כטהרת נפשו הפנימית, לא יעכבוהו המכשולים החיצונים. הגבול המסמן את טהרת הנפש הזכה הוא השיתוף של שם שמים בצערו, רבים הם החפצים גם לעשות טוב, אבל במה נחשבת דאגתם אל הטוב והגדלת שם שמים לעומת דאגתם הפרטית לצרכי עצמם. אבל מי שכ"כ עמוק השתרשה בו תשוקת עבודת ד', אהבת הטוב, עד שצרכי עצמו פועלים עליו הוא משותף עם ש"ש, עד שאהבת ד' הוא חלק מעצמיותו, זהו המוכן לגדולות לעבודת ד' והטובה הכללית, שהוא מובטח שיסורו המונעים ויבא לחפץ לבבו הטהור.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ז

אם שיסוד התורה הוא לדעת שמגמתה הכללית הוא קיומם של ישראל והפרחתם בארץ ישראל, ע"פ כל כחותיהם הנפשיים הקדושים שהם מורשה קהלת יעקב, אבל עם זה צריך לדעת שהתורה בקיומה מצד בטחונה הנצחי אינה קשורה בשום מקרה וארץ, כי בחילופי המצבים ונדידת ישראל בעמים במשך גלות ארוכה ומרה, עכ"ז תורת ד' אתם. ע"כ בהיות עיקר התורה בחו"ל, גם אז יתקיים כל דבר כתורה, שאם היו הדברים צריכים דוקא לא"י גם בהיות גדול העולם בתורה בחו"ל, הי' נראה כאילו התורה קשורה בקיומה בא"י, אשר תבטל חלילה בהנתק ישראל ממנה. ובאמת התורה קיימת לעולם, אלא שצריך להכיר שסבת נצחיות התורה היא, מפני שאנו מובטחים בדבר ד' אשר יקום לעולם, ששוב נשוב לארץ חמדה ונהי' שמה לעם סגולה כאשר דבר ד' לנו. ע"כ אם כי אם יכריח הכרח עצם ערכה של תורה יהי' קיומה מכוון ג"כ בארץ הגלות, אבל כל האפשר להיות קשר התורה מתיחש אל א"י, זה הוא אחד מעקריה הגדולים.

סדר זרעים פסקה כ״א

אבל המעלה הרמה הנגמרת באחרית הימים, שאליה נערוג ביסוד המע"ש, הנאכל לבעלים עצמם בקדושה של שמחה, אין ראוי להיות עמו שום יחש של המות, אפילו מצד ההבנה של הכבוד שירחשו לו מביני מדע באדם, ולמרות השיויון של אמיצי רוח לעומתו. כי באמת ראוי שיוכר המות עכ"פ לחלי באדם הבא מצד הקלקול המוסרי ועטיו של נחש, שעם כל ההשתלמות, וגמר כל מעוות להתקן, מוכרח הוא ע"פ אדון כל המעשים להתבטל מן העולם, עד שלא יהי' לו זכר עם המעמד היותר מכובד ומלא עז, שאנו מובטחים להגיע עדיו, "לולא האמנתי לראות בטוב ד' בארץ חיים" .