דת

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ג

נתינת בניה ובנותיה של האומה לעם אחר שע"ז באה התוכחה, תצוייר בשני אופנים. האחד הוא, כאשר כל אומה שומרת את רוחה ותכונתה, סגולותיה וקניניה הרוחניים, ובישראל הראש לכל הקנינים הכלליים היא אהבת ד' ושמירת דת קודש.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ה

כל העונות, עיקר עונשם הוא מפני שהאדם אינו פרטי כ"א משותף אל הקיבוץ והכלל, והחטא פועל לרעה על הכלל, על הסביבה והקיבוץ והמציאות בכללה. ע"כ לא יתכן בזה הויתור והמחילה, כי ההפסד הכללי מי ימחול. וזהו נוהג בין בחטאים שבין אדם לחבירו וג"כ בחטאים המוסריים שבין אדם למקום, כי הרושם של הדרת הקדושה הצריכה להמצא ע"י החיים הדתיים הוא נוגע לנחלת כל הכלל כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ב

...ע"כ בעקבא דמשיחא, שאז יתעוררו כחות רבים בישראל להיות מוכנים להתנער ולאור באור החיים, באור ד', בזיו החכמה האלהית ואור פני מלך חוטר מגזע ישי, בהתנער אור החיים טרם בא הדבר לתיקונו, חוצפא יסגא, והם חבלי משיח, שע"י ההתעוררות הדמיונית לחפש אור חדש שעוד לא נגלה להם, יאבדו רבים את דרכם במושגים של ציורי המוסר הרגילים. ע"כ הענני דצפרא, של עת הפתח תקופה חדשה, מלאה כבוד ד' וחיי נועם, לית בהו מששא, ע"כ ימצאו רבים שיעזבו הדרך הישרה בהליכות התורה, ויזידון להשניה דת ודין, מפני שהכוחות כבר הושפעו להתחזק. ע"כ קבל גם הרע את חלקו, והאור הטוב לישר הנתיבה עוד טרם הופיע....

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ג

...נבואתו של משרע"ה היא מובדלת מנבואת כל הנביאים בזה שהיא לא צרפה אליה את כח המדמה במאומה, כדברי הר"מ ז"ל במו"נ. וע"כ נאמר על התוה"ק "מימינו אש דת למו", תחת אשר נאמר בנבואה "היתה עלי יד ד'", וסתם יד היא שמאל (מנחות, פ' הקומץ) שהוא כח המדמה העוזר להוציא אל הפועל את כל מערכת הנבואה, נאמר בנבואתה של תורה שהיתה בלא שום עזר של כח המדמה, "מימינו אש דת למו", דת אש, המטהרת כל בדיל וסיג מההשגות הנעלות. בכ"ז לא ינקה מפגיעה של תכונה ע"י פריצת הגדרים המוסריים. שמענו מזה שהגדרים המוסריים המה דברים מוכרחים לאדם, באשר הוא אדם, והמבקש לפרץ אותם, הוא אות על שפלות נפשו, הרחוקה מכבוד האמת, הראויה למעלת האדם האמיתית.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

דעת ד' האמיתית היא ההליכה בפועל בדרכי ד'. "אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וגו' הלא היא הדעת אותי". הסוג העליון הכולל את היושר ותיקון ההנהגה הוא השלום, השלום בין אדם לחבירו, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם. שלכונן אותו באמת ובבטחה צריכין אנו לכל ההכנות הגדולות של הלימודים הרמים של דרכי ד' ועבודת ד'. והנה לפי ההשקפה החיצונה הי' עולה על הדעת שיש אפשר[ות] לתורת השלום להתקיים בעולם גם מבלעדי דעת ד’ . ואם הי' הדבר כן היתה נשארת התכלית של דעת ד' ועבודת ד' רק בשביל ההרמה הרוחנית של האדם שמגיע לאשרו הנצחי. ובאופן יותר מדוייק אז היה לתורת המוסר שני חלקים נחלקים, חלק אחד מצד השלום, והמדות הטובות הנוגעות לישובו של עולם, וחלק שני עניני התורה ועבודת ד', שאינם נוגעים כלל זה לזה בתכליתם, מה שבאמת אין הדבר כן. תכלית עבודת ד' היא מפני שדוקא ע"י עבודת ד' והשגת אלהות הטהורה יבא כל המין האנושי למצב השלום היותר נשגב. וכן העיד הכתוב, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". והידיעה הזאת נוגעת, בין לידיעת איכות השלום, בין לידיעת איכות עבודת ד' וכל התורה השייכה לה. כי בהיותנו יודעים שמבלעדי הידיעות הטהורות האמתיות בתארי השם ית', ודרכי התורה והעבודה הנלוים לאותן הידיעות הגדולות, א"א למין האנושי לבא לידי מרכז השלום, אז נכיר ביותר בירור את הערך האמיתי של השלום שאנו מבקשים. וכן התכלית של דעת האלהים כשתתברר שהיא צריכה להוציא אל הפועל את השלום הכללי והפרטי, אז תתברר ביותר, ע"כ התקינו שיהי' אדם שואל את שלו' חבירו בשם, שיהי' כח שם שמים מעורב עם השלום והסידור של תיקון האנושי, הטוב והמתוקן. והנה הדבר מתחיל בתחלת השאלות של החברה האנושית, איך לתקן את איתן מצב שלומה. דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם? בבעטם בכל תורה וחק, ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית, הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד', לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעים של חמס ושד ופריצת כל גדרי מוסר ומשרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה? רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית. ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של [ה]שלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים. הנה לפנינו חלק רשום של התועלת של שאלת שלום בשם. "והנה בועז בא מבית לחם", נשיא ישראל ובעל בעמיו לא התיחס עם הקוצרים, הפועלים הפשוטים, כאיש רם ונעלה ביחש אל שפל ובזוי, אשר לא יפנה אליו כ"א בגזרת מושל, לומר: עצלים ונרפים, הוסיפו לעבוד בחריצות. וזה הי' ראוי להמצא אצל עריצי גויים אשר לא ידעו את ד'. אמנם בעז אמר לקוצרים: "ד' עמכם", שם ד' הנקרא עליו, ודעת דרכיו שהי' חפץ, היא הביאתו לידי המדה המפוארה הזאת לומר באהבה לקוצרים "ד' עמכם". והם חיו כ"כ באהבה עמו, כ"כ מצאו את עצמם מאושרים, עד שאמרו לו "יברכך ד' ", כי ידעו כי בתוספת ברכתו להם שלו' וברכה. החלק האחר של השלום הוא השלום הלאומי, אשר יוכל איש לתאר כי יתכן שלו' לאומי להיות מתקיים גם מבלעדי דעת את ד', כ"א באמצעות החבה הלאומית המוטבעת בלבו של אדם בטבעו. אמנם זהו דבר שאינו מתקיים, כי מבלעדי דעת ד' ישפל איש, וגם המתעורר ע"פ רגשו הפנימי לעבוד עבודת עמו, יוכל להמשך בתגרת יד תאות ורוחות רעות, אשר יעשו שינויים נמרצים ברוחו, עד שיעזוב את עמו ודגלם. גם עצם ההנהגה הלאומית, כשאור ד' הוא נר לרגלה, היא מתהלכת במשרים. ע"כ גם להשלום הלאומי נחוץ הדבר שיהי' נקרא ונשאל בשם, שנאמר "ד' עמך גבור החיל", כשיתלוה עם גבורתך אומץ שם ד', היא ערובה נכונה שגבורתך תהי' מתקיימת, באשר יש לה תקוה נצחית ורבת אונים, שתוכל לעמוד בפני כל המעקשים והמעצורים. מה שא"כ נטיות אחרות, יוכלו להשתבר ולהכנע תחת יד עצומים מהן, המושלים יותר ברוח האדם. כי הממשלה היותר אדירה באדם, שאין ציור לאחרת להתעלות עליה, איננה כ"א אחת, יראת ד' ודעת אלהים באמת. עוד חלק רשום נמצא המכשיר את השלום ומקיימו, אהבת השלום הבא באומה ע"י שיווי המנהגים הנוגעים ליסודות של דיעות אמתיות והמסתעפים מהם. בזה צריך שיהי' שם ד' נקרא, כי כיון שידענו שכל מצות התורה, הכוללות את כלל האומה בדרכי החיים שלהם, מצות ד' היא, הוא מטביע עמוק בקרבינו את הזהירות בשמירתן, והרצון לקבל עולן, וממילא יוצאת התועלת של האחוה הלאומית באופן נעלה ונשגב. וכיון שאגד הלאומי קיים וחזק, נובעות ממנו הרבה תקנות גדולות שהם עמודים להצלחה גדולה לכלל האומה. מצד ערך השלום של הכנסיה, יש ערך גדול גם לכל מנהגים מוסכמים, מנהג ישראל תורה, ומזה תבא ג"כ הגדלת החיוב של שמירת המרכז הרוחני, כחומר דברי סופרים. ובכלל קדושת כל המצות ופרטי ההלכות המעשיות חובתם מתכפלת בשביל שהם המה אשיות הכלליות לאחות כלל הכנסיה. ומזה הטעם תצא פעולתם של אלה הפרטים המעשיים וההנהגות הטובות הכלליות, רק כאשר יזדקנו הרבה באומה ויכבשו להם דרך כבושה בלב בניה, שאז תוכר החבה היתירה לאלה המעשים מכלל האומה, וממילא יהי' בכח שיווי מעשים כאלה, להרבות אחוה ואהבת אמת בלב כל הפרטים הנכנסים אל הכלל ע"י השיוויים הללו. אמנם אימתי יהיו הדברים הללו מתקיימים באופן המעולה? כשהם משותפים בשם שמים. ע"כ, לבד כל דיני התורה המעשיים שהם מן התורה, גם כל מילי דרבנן, וכל מנהגי ישראל הקבועים ומיוסדים ע"פ התורה, הם חתומים בחותם שם ד', וכדברי הזוהר: עובדין בכנסת ישראל תליין. כי יסוד המעשים הוא אחדות הכנסיה ברוחניותה וגשמיותה, עבור התעודות רמות הערך שיש לה, ועבור מציאותה היותר שלמה ונעלה. "ואל תבוז כי זקנה אמך", כי הזקנה הזאת היא המביאה את השיווי העמוק שפועל פעולת השלום הנהדר. והזקנה הזאת נחתמה בנו בחותם שם ד', ע"י שמירת חוקיו ומצותיו אשר צונו, "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלהים". הרי לנו שלשת גדרי השלום האקונומי, הפועלים, הפוליטי, "ד' עמך גבור החיל", והדתי "אל תבוז כי זקנה אמך", בשם ד' .

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ו

קדושים המה כל פרטי ודקדוקי תורה, אשרי נזהר בהם ומקיימם באהבה, ואוי לו למי שדש בעקביו אפילו דקדוק של מצוה קלה. אמנם שורש קדושת הפרטים צריכה להיות ניכרת, מפני שהם ענפי הכלל שהם באים ממנו ונמשכים אליו. והכלל שכל התורה כולה תלויה בו, הוא קיום עם ד' בכל צביונו ותמימותו, שהוא אפשרי דוקא בארץ ישראל. ע"כ באשר קדושת הזמנים היא היסוד של קיום התורה ועקריה, והוראה שלמה על נצחיותה שהיא שולטת על הזמנים ואין הזמנים שולטים עליה, צריכה להיות שייכה לא"י, להורות כי אין אפשרות לתוה"ק שתוכר בתור דת נפרדת מהתכלית של קיום האומה וגדולתה בכל צדדיה, ורק אז יושפע שפע קודש מהכלל אל הפרטים. אבל בהנטל היסוד, והצד המורה כלל התורה ונצחיותה יוקח מארץ חמדתינו לחו"ל, כאילו היה אפשר להכיר את התוה"ק בתור דת נפרדת ונבדלת מהיסוד העקרי של העמדת ישראל לעם לפני ד' ובארצו, מאין ישאבו הפרטים את כחם וקדושתם. וזה הראו לו, בהיותם למגדר מלתא בלתי חשים על דיוקי הפרטים אע"פ שאין שיעור לקדושתם ורוממות ערכם, אבל מקור הערך הזה הנשגב הוא בא רק מקדושת הכלל, מכח הלאומי המיוחד הישראלי התלוי בא"י.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ט

אם תכה שורש הדעה הכוזבת, שאין להכיר את התורה כ"א בתור דת הדואגת לנפשות יחידיה לעולם רוחני לבדו, תצא מזה לסוף ע"פ משפט הגיוני הנטיה לתכונת עבודת ד' דומה ומכוונת לאותן של עמים אחרים, ורגשי הדת ע"פ ההתפעלות החיצונית מבלי העמקה וידיעה ברורה אל מוסד תורת ישראל, יוכלו להביא ג"כ לבנין מזבח בחו"ל, כשתכונת הנפש נוטה לקרבת ד' ע"י קרבנות, ונגינה בכינור, הכל כתביעה הפנימית מצד רגש הדאגה היחידית הדתית, מבלי הבין כי רק למעלה למעלה מכל אלה הפרטיות היא יסודה של תורתינו, העומדת להאיר לכל העולם כולו באורן של ישראל, "והי' אור ישראל לאש וקדושו ללהבה"...בהנתק תכלית התורה מעומק העצה הזאת, שוב לא יוכר כל תכלית באותה ההבדלה הרבה של ישראל מעמים. ואותו החלק שיש אל הפרט בד' אלהי ישראל מצד מעשה ד' הגדול שיעשה ע"י העמדת ישראל לו לעם, לא תבנה כ"א בידיעה וקיום של התורה, באמונה ותקוה לאומית נצחית המתקשרת עם ברית ד' וארץ ד' .

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ל

ציון וירושלים הם שמות מכוונים, לעומת הסגולה הפנימית המציינת את ישראל בתור עם לבדד מתייחד בסגולותיו, ציון, עולה למעלה לשם ולתפארת, ירושלים עיר הקודש, אליה ינהרו עמים רבים, על ידה יובא רוח ד' אשר על ישראל אל תוך עולמם הפנימי של איים רחוקים. והנה יסוד האמונה הוא, שאי אפשר לרוח ד' הכללי להתקיים בישראל ובעמים, כ"א כשיהי' נשמר בישראל ע"פ התנאים המיוחדים להם, שהם כל ארחות התורה ופרטיה שהם מקיימים את ישראל בארצו ובצביונו. ע"כ מציון תצא תורה, פרטי דת ודין השייכים לישראל, דבר זה יעמיד החזון שיצא דבר ד' ע"פ רוח התורה בכללה מירושלים להיות לאור לכל העולם כולו. היחש שיש בין תורה לדבר ד', פרטי התורה ורוח התורה, פרטי התורה המיוחדים לישראל עם רוח התורה שצריך להיות הולך מסוף העולם ועד סופו, יש בין עיבור שנים וקביעת החדשים שיש בהם יחש הנערך בין מניין חמה של אוה"ע למניין הלבנה של ישראל. וכאשר שמירת צביונם של ישראל, שבזה כל קדושת התורה תלויה, ושמירת אור הגנוז בתורה לכל העולם כולו, תלוי בהשימור הראוי להיות התורה ניכרת ביתרונה האלהי, באשר היא תתיצב בתור תורת חיים מלאה ענין להקים שם עם ד' על נחלתו לעולם, ומזה להמשיך את כל הגדולות, הדברים המקווים, שאין להם קץ ולמעלתם קצבה. ע"כ המוריד ערכה של שמירת תוה"ק לערך דת פרטית, מסתפק ביושר הפרטי של האיש הפרטי ורגשי נפשו ע"פ מושגי האלהות, הוא מאבד הונה של תורה ומתיש כחן של ישראל. וצריך להחזיר הדבר על מכונו, "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער, וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך", לענין רוח התורה. "וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו", לענין תורת ציון המיוחדת לך לפי צביונך והדר קדושת מעלות הנפש שבך מכשרונך העצמי וממורשת אבות. "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוהיו" .

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ז

בצרכי התורה בעד כלל האומה הישראלית יש ערך כפול. ערך מיוחד שדומה לשימוש הכבוד אצל האדם, שאע"פ שאינו נהנה ממנו שום הנאה מעשית בצרכי גופו, מ"מ יש לכבודו של אדם ערך נכבד מאד, ולא יסולא כסף וזהב מכרו מצד סגולת הכבוד האנושי. וכן יש ערך בתורה שדומה אל יתר הצרכים המעשיים, והיינו שהאומה בכללה צריכה שימצאו בה ת"ח עוסקים בתורה, כדי שיחיו אותה ברוח ד' אשר עליהם, אע"פ שלא יסמכו עליהם בהוראת דת ודין. כי עצם ידיעת התורה המתרבה באומה, הוא חסנה ומעוזה הודה והדרה....

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ח

אלה שני הערכים האמורים שמתוארים כענין כבוד הכלל וצורך הכלל, יובנו שניהם על אותו הצד שיש להכלל מ"מ השפעה מוחשית ע"י הת"ח, אלא שעניני דת ודין המעשיים יוכרו בתור צורך, ועניני המוסרים והדיעות יוכרו בתור כבוד....

סדר זרעים פסקה י״א

הכרח יתרון קדושת המקדש בעם ישראל, על פני המקובל בדתות אחרות

משתי המטרות שיש לשמירת הטהרה, שבאה ע"י קצת מכאוב פנימי באומה, דהיינו הרגשת ע"ה עצמם כנעלבים, אבל התכלית הרמה והנשאה שבאה עי"ז לטובת הכלל כולו, ולטובת העלובים עצמם הם או זרעם אחריהם, היא כדאית לסבול עליה כהנה וכהנה. והנה המבוארות בדברינו: יתרון קדושת המקדש ורישומו על כל דרכי החיים שראויים להיות באומה הישראלית, עד כדי להביא יפה בלב הכרת מעלת עצמה ויתרונה ותעודתה. וכבר העיר הר"מ ז"ל במו"נ על יחס הטהרה אל רגשי כבוד המקדש. אמנם הדברים צריכים להתבאר ע"פ הרושם הפרטי שצריך להיות בישראל יותר ניכר מכל רחש קדושת מקום מקודש לכל עם ולשון. וכשיחסר זה היתרון יחסר הרושם העקרי....

שבת פרק א׳ פסקה כ״ה

בשונה מחלק מהאומות והכתות, אצלנו האמונה והדת אינן קישוט חיצוני לחיים. פעולת רגשי הדת על לבות הכלל וערכם בסדרי החברה האנושית

...והנה היסוד העקרי הנצרך להורות על גדולת ערך התורה ועבודת ד' ומצבם הרם בחיי האומה הישראלית בכללה ובפרטיה, צריך שיהי' בולט שאין הוקרתנו את קדושת ברית ד' אשר עמנו וקדושת תוה"ק, באה אלינו מפני חפצנו לקשט את החיים בקישוט החיצוני של האמונה והדת, כמו שישנן אומות וכתות כאלה שלא יוכלו להתעלם מפעולת רגשי הדת על לבות הכלל וערכם בסדרי החברה האנושית, ע"כ יחזיקו את עניני האמונה ותוכן עבודת ד' במדרגה גבוהה אבל לא בעצם החיים, כ"א במדרגת קישוט ותכשיט חיצוני לחיים. וזאת ההדרכה היא רעה מאד ומביאה נזק והפסד נורא למצב קדושתם של ישראל, שיסוד תורת ד' אשר אתנו הוא שהיא כולה מלאה חקי חיים ונקראת תורת חיים... " .