דור

הקדמת עין איה עמוד י״ג

מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום (שבת ק"ד). אנו רגילין לקרא בשם את הדורשים בעמקי תורה, להאיר אור על דברי כתובים או על מאמרי חכמים ז"ל: מפרשים או מבארים. שני השמות הללו הנם מכוונים לשני מיני דרישה שונים, שכ"א צריכה להיות מושלמת בענינה. יסוד שלמות האדם בנוי בחלק גדול ממנו, על כח הבאור או הפרוש. דברי חכמים, המאירים לדורות עולם, צריכים ומוכרחים להיות קצרים, בתור מועט מחזיק את המרובה, והם נזקקים לחכמי דורות המרחיבים דבריהם ומבארים או מפרשים אותם, וקל וחומר דברי תורה ודברי נבואה ורוה"ק...בעולם המעשה אנו רואים כי היצורים כולם מוצאים את הדברים המועילים להם, או ע"י דברים מוכנים ביצירה, או ע"י דברים היוצאים לאור במשך הזמן ותוספת הניסיון המתלוה עם החקירה והשכל. וכאשר נשים אל לב, נדע כי כשם שיש השגחה אלהית מכוונת על הדברים שיש בהם תועלת לבריות, ע"י כל מה שיוצא מהטבע הפשוט, כן ההשגחה מטפלת ג"כ בכל הדברים שיועילו ליצורים, שצריך להם חיבור לשכל אנושי, לניסיון דורות רבים. וכאלה כן אלה יכוונו את היותם לתכלית כוללת, הטובה וההשלמה היותר מתוקנת לנמצאים.

הקדמת עין איה עמוד י״ד

אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותם הרעיונות הכלולים במאמר לפעול על רעיונות שיש להם יחש עמהם עפ"י חוקי הקישור ההגיוני. וכל האופן שיש בכח מאמר זה, וכל הפרטים שבהרחבתו, להפעיל על טבע השכל לחולל ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר. לא מצד עצם תכונת המאמר הפרטי, כ"א מצד הגבורה האלהית שהכינה את העולם השכלי ערוך בכל צרכיו ומוכן להרחבה אין קץ. מזה הצד יוקחו הדברים באופן רחב מאד, ע"ז נאמר "ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". זהו הצד העליון שבדרכי הדרישה, שהוא השם הנאה לביאור, מלשון באר, באר מים חיים. ע"פ המדה הזאת יזלו מים חיים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים, מאבותינו הקדושים ע"ה. בין דברי תורה עצמם שהם ודאי "כפטיש יפוצץ סלע", בין דברי חכמים ז"ל.

הקדמת עין איה עמוד ט״ו

...פעולת ישראל ע"י התורה ביחש העמים לא היתה ניכרת בכל ימי הבית הראשון, כל כבוד התורה היה פנימה, בבית ישראל. הכתב הקשה והמלופף העברי, לא היה אפשר לו לשמור את התורה בטהרתה, רק בהיות ישראל עם שוכן בטח בארצו, ולא הורק מכלי אל כלי, אז היו יכולים בחירי הכהנים והלויים לעמוד על המשמר, לכתוב התורה ולהגיהה ולשמרה מכל טעות. אותה השמירה הטבעית משבושים שבאים ע"י כתב, מדימוי אות לאות אחרת, שהוא אב להרבה טעיות שיוכלו בהמשך הזמן לאבד חלילה כל הונה של תורה, לא היתה עם הכתב העברי. והיה דבר זה להורות שהתורה ע"פ דרך שמירתה אז בבית ראשון, טרם שיבאו אנשי כנה"ג וחכמי הדורות ועשו סייג ואזנים לתורה, היתה ראויה להשמר רק בעם יושב בארצו, שלא הוטל עליו טלטול גלות ופזור נורא, כאשר יעיד ע"ז הכתב, שהוא כתב שעלול להשתנות, ולוא היה זה הכתב נוהג בישראל גם בגלות האיומה הזאת, אז כבר עלו חלילה קמשונים רבים וכיסו את פני התורה כולה, ע"י החילופים של האותיות בצורתן מסופרים שונים, עד שבאו הדברים למעמד משונה ומסופק מאד.

הקדמת עין איה עמוד ט״ז

חובתנו בכל דור לשמוע אל הכהן או השופט, כפי מעמד הדור

לבד הגזירות והתקנות, יש גם בדרכי הדרישה שני ענינים חלוקים זה מזה, שכל אחד התגבר כפי המצב הראוי לאומה מצד מעמדה ההוה והעתיד. בפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט" כפול בשביל זה הלשון, "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם", ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם, לכהן ולשופט, אין צורך בפרטן...זהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל באר פרטי תורה עפ"י עקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים, יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם, כפי מעמד הדור. בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה, ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל, אינה תופסת מקום כ"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, "המקום אשר יבחר ד' ". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו, אז אי אפשר היה עוד להיות הפרטים נחתכים ע"פ עקרי יסודי התורה וסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז (עמ' יז - ) בטוח עלול הדבר להיות מזה חלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה ע"פ יסודי עקריה ודרכיה הראשיים, וביותר שמעטים המה, בטבע האנושי, האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהן.

הקדמת עין איה עמוד י״ז

ההבדל בין דרישת הפסוקים בזמן משה לדרישתם בזמן עזרא. היכולת בכל הדורות לעסוק בדברי האגדה בדרך כח הביאור, בשונה מדברי ההלכה. יחס לומדי התורה לאורך הדורות למקצוע האגדה, האמונה והמוסר, והשתדלותם של גדולי הדורות לעורר בכל דור את לומדי התורה לשים לב גם לחלק הזה בתורה, ולא להזניח את הספרים הרבים שנכתבו בתחום זה ע"י גדולי וחסידי הדורות

ע"כ מימות משה ועד עזרא, כ"ז שלא נשתנה הכתב וכ"ז שלא הונח בטבע התורה ההכנה להגנה של גלות וטלטלה גבר לכלל האומה, היה מתגבר בתורה דרך הביאור, הדרישה הבנויה ע"פ ערכי הכללים, שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצד עצמו כ"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד ע"פ דרך ישרה, כן דרישת התורה שע"פ הכללים, אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים. "הואיל משה באר את התורה", "עלי באר ענו לה". אמנם עזרא שכבר ראה ראשית לו, להכין הגנה לתורה גם לימי הגלות הארוכה הבאה, הוא ראה כי ההרחבה הגדולה שע"פ דרך הביאור שהוא יוצא מתכונת המאמר-הפתוח, יוכל לבוא לפי מיעוט הלבבות של הדורות ודלדול האומה, במניעות מרכזה וכחותיה הרוחניים והגשמיים, לידי הפרת תורה. ע"כ התחיל להנהיג ביותר את דרך הפירוש, "מפרש ושום שכל", לדון בכל דבר ע"פ פרטיו, ולדון את הפרטים אלו מאלו מבלי צורך ההעמקה ביסודי כללי עמקי טעמי תורה. ע"כ מאז אבדה חכמת חכמינו, נשאר ביותר דרך הפירוש על חלקי התורה המעשיים. אמנם על האגדות, שהן דברים המסורים ללבו של אדם, בהן הכללים בטבע מתגלים ביותר על הפרטים, נשאר עדיין גם בידינו כח הביאור המצטרף לכח הפירוש, להתהלך ברחבה בתור מאמר-פתוח, ולחקור בפרטים ע"פ הערך של הרעיונות הכלליים שיש להם יחש עם המאמר, לא כשיוקח בערכו הפרטי, כ"א כשיובן בתור פעולת ד' ומעשי ידיו, לכוללו עם כל תולדותיו, הוא האור הזרוע . והנה שרשי אגדות חז"ל המה פתוחים על חלק המוסרי שבתורה, על החלק של האמונות והדעות וכל המושגים הרוחניים. חלק הלימוד הזה היה צריך חיזוק בכל דור ודור, עוד יותר מחלק הלימוד של חלק התורה המעשית. וכל גדולי הדורות מעולם העירו את לב חכמי ישראל העוסקים בתורה, לשום לב אל חלק הרוחני שבתורה, אל חכמת המוסר, הדיעות וחובות הלבבות שבה, שבכללה היא אצורה באוצר חיים של דברי חז"ל באגדות, אשר להרחיב דבריהם הטהורים ולהתיר מסגרותיהם בדרך הפירוש וביותר בדרך הביאור, צריך עבודה גדולה ומתמדת. העבודה שתהיה קולעת אל המטרה שעליה נבנו יסודי האגדות, לא תוכל לצאת אל הפועל כ"א (כשתבא) [כשתהי'] עבודת האגדה ג"כ נעבדת אצלנו, כאותו הערך עצמו שנעבדה ושתעבד ההלכה בחסדי השם ית' אשר הבטיחנו שלא תשכח תורה מפי זרענו. כשלא יהיו עניני הדרוש והאגדות נמסרים רק לבעלי דעה קלושה להיות לעסק בהם, כ"א גם אליהם יקבצו לעדרים רועי ישראל הגבורים, להגדיל גם את תורת האגדה ולהאדירה, להרחיב תורת המוסר וחובת הלב לכל מקצעותיה, ע"י בינה במקרא במקורו ובאגדות חז"ל בעומק הגיון. "לגרס אינש והדר לסבר" הוא כלל גדול לנו בכל הלימודים, ומי שהחזיק בו במקצע ההלכה גדל ויהי לברכה. וכן הדבר נחוץ להיות ג"כ בחלק האגדה, באמונות ודיעות, לא נוכל בשום אופן לקוות שיצמחו לנו ספרים טובים חדשים בעניני עומקי ההגדה והמוסר, כל זמן שכל ספרי המוסר, הדיעות וחובות הלב, אשר נכתבו בנו מידי גדולי וחסידי דורות רבים, המה מונחים בקרן זוית.

הקדמת עין איה עמוד י״ח

נוצר הרגל להתייחס ללימוד מוסר ואמונה כביטול תורה. גדולי ישראל לאורך הדורות הקדישו זמן לקנות בקיאות, חריפות ודרכי חידוש בלימודי האמונה והמוסר. תועלת לימודי האמונה והמוסר לתיקון מצב הדור. הצורך לעסוק בענייני המוסר והאמונה כמו שעשו גדולי הדורות. יש להשתמש בהרגלי הדור כדי לתקן באמצעותם את דרכיו. דרכי קניית הידיעות בהשוואה לעבר. העובדה שרבים מגדולי הדור אינם עוסקים בענייני אמונה ומוסר, גורמת שאין הרבה ספרים חדשים שמתאימים לדור, ואת מקומם של הספרים האלה תופסים ספרים מקולקלים. החשיבות לחדש בתורה בענייני אמונה בהתאם לצרכי הדור. הרגלי קריאת הספרים בתקופה החדשה. חשיבות כתיבת ספרים קלים לקריאה שמושכים את הלב ליראת שמים ומידות טובות, כתחליף לספרים שמקלקלים את הדור

וחזון לא נפרץ הוא לראות אנשים שידם רב להם בכל מקצע שבתורה בהלכה, ולא ידעו כלל מה הרה והגה הלב הישראלי, בענין הפרטים הרבים של המדות והמוסר, האמונות והדיעות, שהם שרשי התורה ויסודותיה. ואם יתנדב איש לקרא באיזה ספר מוסר, יקראהו קריאת עראי או רק למטרת ההתרגשות והשגת יתרון בתיקון נטיית הלב לשעתו. אבל התורה, תורת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ועמוקה, וא"א שתהי' מבונה ומשוכללת כראוי כ"א כשתקדים לה בקיאות הגונה בכל הספרים היקרים, שהם לנו למורשה מגדולי הדורות במוסר במדות ובדיעות ואמונות, וכל הסעיפים הרבים הנלוים עליהם, התורה הזאת היא מונחת כאבן שאין לה הופכים. וכח המנהג פועל כ"כ, אפילו על היחידים, שאם יתעורר איש מתופסי התורה לקחת מועד להגדיל קנינו במוסר ועמקי מדות ודיעות ויסודי האגדות, יגפהו לבבו שהוא מתבטל מן התורה, מה שהוא ללא אמת וצדק, כי גם תורת חובות הלב וחלק המוסרי שבתורה תורה שלמה היא. אמת הדבר, כשיוקחו אלה הענינים הצחים בדרך רגשות דמיוני לבדו, אפילו אם יביאו תועלת לתורה ולתעודה, לתיקון מדות ותיקון מעשים, לא נוכל להכניסו בכלל דברי תורה. ערך תפילה והתעוררות תשובה נוכל לתן לדבר, אבל לא ערך תורה שהיא יסודו של עולם. אבל כאשר נבא לעסוק בחלק האגדות והדיעות שהן אחוזות זו בזו, כאשר עשו רבותינו הראשונים, חכמי המדרש מחז"ל, והגאונים כרס"ג הרמב"ם וכל חכמי המוסר וחכמי הקבלה, שכולם שמו להם את החלק העיוני שבתורה לעסק, לקנות בו בקיאות ואח"כ חריפות ודרכי חידוש והרחבה, ודאי נדע שהננו עסוקים גם באותן השעות, שיהיו לנו מיוחדות לחלקי האגדות, בתורה שלמה, שרבה מאד תועלתה לבנות את הנהרסות ולגדור את הפרצות בעמנו . הבינה באגדה בדרך הביאור, היא צריכה שתהיה נלוות עמה ידיעה ובקיאות בענפי האגדה כולם. כמו שההרחבה וביאורי ההלכה לאמתתן אי אפשר שתצא אל הפועל בשלמות, כ"א כשתהיה עמה בקיאות הגונה בש"ס ופוסקים, בדרכי השיטות לפלגותיהם, עם הרגל של עיון וסברא ישרה. כן צריכה ההרחבה האגדית שתהיה נוסדת על בקיאות הגונה בכל ספרי המוסר המדות והדיעות שיש לנו מכל גדולי וחסידי הדורות. וכל איש אשר בלב נאמן יקצה לו זמן הגון להיות שם לב אל חלק המוסר, שהספרים המרובים שבה הם באמת מפרשי האגדה, כאשר יקבצו בכמות הגונה בלב החפץ להתבונן, אז תצא תולדה נכבדה מאד בע"ה, שהיא לנו עת לעשות לד' בדורנו. הנה אנחנו רואים שקריאת ספרים הולכת וכובשת לה מקום נכבד בדור, המון רב מהעוסקים בתורה חפצים לקנות ידיעות, לבד מהידיעות הנקנות ע"י עמל ויגיעה, של חזרת הלימוד, השינון וההוצאה בפה בביטוי שפתים, גם ע"י העיון והקריאה הקלה. באמת מעת שהתרבו הספרים תלך התשוקה של עיון בספרים הלך וגדול, ולא נוכל להתאונן שהיא מביאה רעה למצב התורה. רבים המה בנו צעירים בעלי כשרון, שהרבו לקרות בספרים במקצע ההלכה, לא בדרך לימוד והגיון פה לבד כ"א גם בהסתכלות והבטה, והעשירו את ידיעותיהם בזה באופן הגון. אמנם עם ההבטה וקריאת ההסתכלות, ישתמש חלק גדול מצעירינו ביחוד, לקרא ג"כ בספרים העוסקים בענינים שהם חוץ מחלק לימוד ההלכה, הקריאה הזאת, שהיא ממשכת את הלב מפני שאין צריך עמה יגיעה והכנה גדולה קודמת, הולכת ומתפשטת. וכאשר מגדולי ישראל מעטים המה ששמו עיונם להיות יכולים לחדש דברים חדשים בחכמת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ומתחלקת להמון סעיפים שונים, ע"כ מעטים המה הספרים, היכולים להקראות באופן קל שיקחו את לב הקוראים, שיצאו מידי חכמי תורה אמיתים יראי ד' וחושבי שמו, שיוסיפו אור תורה ויראת השם ומדות קדושות בלבבות הקוראים, ותחתיהם לקחו להם את המקצע הזה, של יצירת ספרים ממשיכים לקריאה, מחברים שרובם הם גורמים רעה תחת טובה, משחיתים את הדיעות ואת המעשים. ובעניינו, אין קורא (עמ' יט - ) בצדק, אין מתעורר לשא דגל בשם ד', לחבר ספרים שיהיו אליהם נמשכים הלבבות, שיהיו ערוכים בדעת תורה ויראת ד', ועי"ז הולך הדור הלך והתקלקל.

הקדמת עין איה עמוד י״ט

לפי הכרתי הדלה, מחסרון ידיעתי בין בהלכה בין בהגדה, הנני חושב בלב נאמן, כי הדרך של הביאור בהגדות, להרחיב דברי חכמים בעיון ושום שכל לפי היכולת, באופן שיהי' ניכר בדרך הביאור פרי עבודה על שדי המוסר והאגדה בכלל, הוא הדרך הנכון לעורר לב רבים מבעלי כשרון להרחיב חכמת האגדה המוסר והדיעות בישראל, שהיא תאות נפש כל גדולי וצדיקי הדורות מעולם.

הקדמת עין איה עמוד כ׳

רצונו של הרב להועיל לצעירי הדור השואפים להתגדל גם באגדה ותורת המוסר. לימודי האמונה יועילו להתמודד עם הקשיים הרוחניים של הדור. תפקיד הצעירים לחזק את עמוד יראת ה' בדורות הבאים

הכרתי הפנימית זאת היא שאלצה אותי להכנס לפרקים בעיון האגדות על דרך ההרחבה, הקנויה ע"פ הסתכלות והשקפה היוצאת לפי המדה שעלתה לי מידיעתי העניה בספרי המוסר הדיעות והאמונות, ומקצועות האגדה שהגיתי בהם לפעמים. את הדברים שעוררו דברי חז"ל באגדות את רעיוני שמצאתים בע"ה מועילים גם לזולתי, ביותר לצעירי הדור, החפצים לשקוד בתורה ועם זה לבבם הומה להרחיב דעתם באגדה ותורת המוסר ג"כ. כאשר נסיתי במסה, שראיתי צעירים בעלי כשרון שראו דברי ותאורנה עינם, אמרתי אגיש דברי לפני עם ד', והראויים להנות מהם יראו ויבחנו...והנה לא מנעתי עטי לפעמים להעיר בדברים פשוטים, כפי תכונת הענינים שעלו ברעיוני מצד המאמר ההוא לפי ענינו. כי לפעמים גם הדבר הפשוט יש בו תועלת בהערכו בכתב. ודבר פשוט, אבל ישר, יוכל לפעמים לעורר לב חכם לכמה דברים וענינים יקרי ערך. אבל בהרבה מקומות דברתי בע"ה ג"כ דברי נגידים, על ענינים גדולים ורבי ערך בתורת המוסר וחובות הלבבות, אשר אקוה שלרגלם יתעוררו רבים לשום גם הם עיונם בהרחבת דברי חז"ל, והמאור שבהם יחזיר למוטב ג"כ את האנשים שנפגעו בדעותיהם ע"י רשת השחתת הדיעות הפרושה על בני דורנו, אשר מעיקרה באה לרגלי העדר ההשכלה בחכמת האגדה שהיא חכמת המוסר לאמתתה. ואם לא הגדלתי מעשי לדבר חדשות ונצורות, ואולי את רבים יש כמו אלה ויותר מזה, אבל בכל זאת איני רואה שספרים ממין זה, יהיו מיותרים בדורנו לרוב הצעירים העוסקים בתורה, אשר עליהם עינינו נשואות שיחזקו את עמוד התורה היראה והאמונה, בדורות שיבאו בעה"י....

הקדמת עין איה עמוד כ״ב

והדברים הם תלויים זה בזה, כאשר יתרחבו הדיעות וירב החזון על כל פרטי המוסר והאמונות, תמצא ידנו בע"ה לחזק ידים רפות ולבבות נמהרות, להשיב לאיתן התורה גם המתרחקים ממנה, בדברי חן ושכל טוב. ע"כ הנני חושב דברים כאלה המביאים להרחבת העיון בדברי חז"ל באגדות ע"פ דרך הדרישה באמונות והלכות חובות הלבבות, שכבר העירונו ע"ז רבותינו הראשונים ז"ל, לדבר שהשעה צריכה לכך. והספרים המתחברים בדורנו ממין זה ראויים הם להיות נחשבים לפעולות גדולות בזכות הרבים והשבת לבן של ישראל לאביהן שבשמים. ע"כ לקחתי גם אנכי בעניי, כפי כחי הדל, חלק בעבודת הקודש הזאת, "וד' אלהים יעזר לי ע"כ לא נכלמתי", "אחור לא נסוגתי", "רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ד' " .

הקדמת עין איה עמוד כ״ג

והנה מודעת זאת שבדורות שעברו היו מחלוקות רבות בישראל בדבר הדיעות וההגיונות האמוניות. יש אשר נטו לדרך הפילוסופיא ויגדילו על פיה כמה ענינים בתורת המוסר והאגדה לפי רוב מקצעותיה. ויש אשר התאמצו להרחיק כל רעיון לקוח מחכמה אשר מוצאה לא מעיקר התורה ויסודה, והרבו להרחיב את חכמת האגדה והמוסר ע"פ הקבלה ושיטותיה הרבות המלאות הגיוני קודש וחכמת אלהים. ויש אשר חשבו שיש לחוש ממפגע גם בשני הדרכים הגדולים, וטוב לאחוז בתם דרך ובהרחבת דברי מוסר ע"פ תכונת תמימות האמונה ויראת ד', ע"פ יסודות לקוחים מדברי חז"ל המפורשים, והדברים המבוארים בטבע הנפש התמימה מדברי תורה וכתבי הקודש. ובאמת כל אחת מהמפלגות, שעסקו להן כ"א במקצע המיוחד והחביב להן, הרבו לנו רב טוב, ואנחנו בדור אחרון נאסוף ברינה את אשר זרעו הן בדמעה....

הקדמת עין איה עמוד כ״ד

ע"כ רק בעמל רב ובצער ויגון ובדרך מלאה חתחתים באו לנו כל הקנינים השכליים שבהרחבת חכמת המוסר. כי א"א היה לפי מצב האומה הנרעשה והנהרסה שיהיו הדברים מסודרים בסדר נכון, ושיהיה הבר בלא תבן, כאשר בעת היה אור ד' עמנו בנבואה ורוה"ק ואנשי קודש באי בסוד ד'. ע"כ באו לנו כל הדברים שהננו היום נהנים לאורם במכאוב. ורק אחרי שעברו דורות ונוסינו במסה, נדע את הספרים של גדולי ישראל הצדיקים וחכמי האמת, שהדיעות הטובות והאמתיות, שהן באמת נטיעות טובות בכרם ד' צבאות, הם נשארו לפליטה ולברכה, וכל עם ד' עונים אחריהם מקודש מקודש, הננו יכולים להוכח מפי הניסיון את הדברים אשר המה ראויים להיות לנו לקו ולמשקולת בחכמת האגדה והמוסר, ע"פ פעולתם שעשו לקרב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, להרבות תורה עבודה ויראת ד' בישראל...כן בדברי אגדה, בהלכות דיעות וחובות הלבבות, כל אשר הרחיבו וחדשו גדולי ישראל מעולם בכל מקצעות האגדה והמוסר, רבותינו הראשונים והאחרונים וחכמי המוסר שבכל דור ודור, אע"פ שיש בהם שיטות שונות ודרכים שונים, מ"מ כולם עולים בקנה אחד, ומיוסדים להאיר אורן ונרן של ישראל, ולהטות את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים....

ברכות פרק א׳ פסקה י״ז

היחס בין דורות בית ראשון לדורות בית שני, והיתרון והחיסרון שלהם בהשוואה ביניהם

נראה שיש יתרון מצד הסגולה הנמצאת בישראל מצד קדושת הנפשות, ויש יתרון מצד המעשים. ונראה שבביאה ראשונה שתכלית הקדושה היתה אז בית הראשון, היתה קדושת הסגולה גדולה מאד, שהיתה השכינה שורה בהם בגלוי וכיו"ב. ובית שני היתה קדושת הסגולה קטנה לערך הבית הראשון, אבל היתה בו קדושת המעשים גדולה, שבו היו אנשי כנסת הגדולה, ונתרבו כמה מצות דרבנן, שזהו הכל קדושת המעשים. אלא שקדושת הסגולה לא היתה גדולה כ"כ כבבית ראשון. ע"כ אמרו חז"ל בפ"ק דיומא ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם. פי' שראשונים הי' החסרון שבהם במעשים שהם מגולים, אבל בעצם כח קדושת סגולת נפשותם היו רמים מאד, ע"כ הי' התיקון נח בהם. ואחרונים שהחסרון בהם הי' מצד מיעוט הקדושה הפנימית, וזהו לא נתגלה עוונם, אע"פ שבגלוי הי' נראה מעשיהם יותר טובים, מ"מ לא נתגלה קצם. כי לתקן כח הסגולה הפנימית כשמתחסר, צריך זמן יותר גדול והשתדלות יותר נשגבה. ע"כ אמר "עד יעבור עמך ד' ", שמתיחסים אליך מצד עצמם וסגולתם זהו ביאה ראשונה. "עד יעבור עם זו", שאינם כ"כ מתיחסים אליך, שהקדושה נתמעטה מצד הסגולה, ומ"מ "קנית", יש בהם קנין מצד פעולת המעשים הטובים, זו ביאה שני' .

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ז

קרא כאן הלוחות לוחות אבן, לדעתי בכוונה מדוייקת, וכן בעוד איזה מקומות. וכבר העיר ע"ז יפה הגאון רי"צ מעקלענבורג ז"ל בסידור עיון תפילה שלו בתפילת שחרית לשבת, ובביאור הכתב והקבלה. ולדעתי הנה, האבן היא החומר שעליו הי' חרות מכתב אלקים. והנה המשנים את התורה ברשעת דעותיהם יאמרו, כי צריך לשמור רק את רוח התורה וכוונתה בכללה, אך המעשים, הוא חומר התורה, הם משנים לפי רוח הזמן. כדי להוציא מדעות נכזבות כאלה, נתן הקב"ה את עשרת הדברות, שהם אות הברית על כל התורה כולה, בחומר אבן, חומר קשה שאין שום שינוי יכול לשלוט בו, כדחז"ל: של סנפירינון היו, שאפי' פטיש יפוצץ על ידם, להורות שאפי' החומר של התוה"ק אין שום שינוי יכול לפול בו ח"ו. וכל המעשים שאנו מצווים מפי השי"ת בעשיית המצות, הם חק עולם דבר צוה לדור ודור....

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ט

ההנהגה המיוחדת של דור המדבר

והנה מי שהוא חכם גדול, אם הי' חסיד, ישתמש בחכמתו איך להיטיב ולהרבות פעולות הכוחות הטובים. אמנם אם יהי' איש רשע שנפשו אותה רע, יועיל בחכמתו להרע להרחיב חוג הכוחות הרעים, ובלעם הרשע הוא דמות הדעת המשולל מתכלית מוסרית, כ"א כולו פונה להרע, הוא בהיותו יודע ומשקיף על המציאות כולה, ויודע ג"כ ההכנות שיש בו להרע, השתדל להרחיב הענינים הרעים, וזהו לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה. אמנם אם הי' אז מצב ישראל לפי הדרך הרגיל, אז הי' יכול להשתמש בחכמתו להשחית מאד, אבל הנהגת דור המדבר שהיתה באור פני מלך עליון ית', בניסים ונפלאות וגילוי שכינה, לא הי' יכול להשתמש בכוחות הרע שבמציאות להרע להם. ע"כ בקש דרכים רחוקים להשחית תחילה המצב המוסרי ע"י בנות מואב. ויפה המליצו חז"ל שכל אותם הימים לא זעם ד', שלא מצאו ידיו של אותו רשע למצא כח רע שיכול לפגע בישראל אז לפי מצבם הנעלה.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ב

יש כאן הערה פרטית וכללית...והכללית, בכלל ישראל, שיותר ממה שהרעו לנו אויבינו החיצונים, הרעו לנו אותן תרבויות רעות, הערב רב, והבאים מכחם בכל דור ודור, והם עם מיעוטם נגד המון לאומים, הם רבים באיכות מפני יכולתם לפגע ביותר, להטיל שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים, ע"י שחיתות של דעות רעות ומדות רעות. ע"כ הבטיחנו ית' "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך", ואח"כ "יקרא לך עיר הצדק" .

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח

נראה דריו"ח למד אותנו שלבד התכלית של הנחם הפנימי, שראוי לשום אל לב להיות למרכז שעל ידה יכוין אורחותיו במעגל ישר, ראוי ג"כ לצרף מה שיניח לו שם טוב בעולם, ויהי' רוח הבריות נוחה הימנו עד שיקבר בכבוד והוד, לא מצד אהבתו את הכבוד בחייו ואף כי אחרי מותו, כ"א להיות זכרונו חי בדור יבא, והליכותיו הטובות יהיו לקו לבאים אחריו, ונמצא מטיב עם זולתו ג"כ אחרי בואו אל קבר, ובמיתתו הוא קרוי חי.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ז

השפעת התורה והמצוות על המצבים השונים של עם ישראל לאורך הדורות, בעיתות גלות ובעיתות גאולה. כוחה הנצחי של גאולה, גם בהיותה זמנית, מכוח השפעת התורה

עיקר השליחות ודאי לא תגמר כ"א עד סוף כל הגלויות, שאז תגמר התכלית הנשגבה שהיא תעודתן של ישראל. א"כ התורה ומצותי' הן נושאות עליהן כל הענינים שעתידים ישראל להיות בהם לפי התחלפות מצביהם. א"כ גם השיעבודים העתידים, ג"כ צריכה להיות התורה לפי ערכם, ושתהי' ערוכה באופן כזה שתנהג את ישראל לתכליתם גם בין גלי הגלויות העתידים להיות. ע"כ היה נחוץ להם הגילוי מגלויות העתידות להיות, כדי שיעמדו על עיקרה של תורה ותכונתה, שהיא פועלת עליהם להכין להם מעמד גם בתוך חשכת הגלויות, ולצאת על ידה אח"כ מאפלה לאורה. והנה אם היתה השליחות נגמרת בגילוי, כדי להיות עמהם בגלויות העתידות להיות, היתה מורגשת בתכונת התורה ההכנה ג"כ למצב הגלויות. אבל באמת היתה הכונה שתהי' הדרכת ישראל ע"פ זה הדרך שיהי' השי"ת עמהם גם בגלויות העתידות, ולא שיאמר להם דבר זה בגלוי, כ"א אהי' שלחני אליכם. והיחש הגלוי יהי' לכל התורה כולה ומצותי' ג"כ לפי מצב של גאולה תמידית בארצם, אלא שכוללת בתוכה ג"כ ההנהגה הדרושה לזמני הגלות. אבל בעת היותם ראויים להיות נגאלים, יש בכחה של תורה לפעול עליהם פעולה של גאולה, כאילו היתה להם גאולה זו נצחית, ולא יחלש כח הגאולה כלל לשעתה מפני שעתידות עוד גלויות להיות, אע"פ שבאמת כל הענינים הם קשורים זה בזה, וכבר בהיותם בארץ הקודש היתה התורה מכינה בעדם מעמד בטוח לעולמים, גם במעמקי הגלויות.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ו

כח הנבואה שהשפיע הקב"ה לישראל בזמן הנבואה היתה תעודתו למלא את הצרכים הנצחיים של האומה, להנחילה חיי עד רוחניים, גם ללמדה ארחות חיים שבהם תשיג הקיום התמידי, שיהי' רוחה חי לעולמים ושתזכה לקיום לאומי בעתיד. וכח המלוכה הי' לאשר את העם בחיים הלאומים בהוה. כי ישנם דברים והנהגות שמוסיפין בעם אומץ לשעה ונוטלים ממנו כח קיומו לעתיד, ולהיפך דברים רבים שאף שמחלישים אותו לשעה מ"מ מוסיפים הם לעתיד עז וגבורה. והנה הנטי' לאחד הקצוות לעולם קשה היא ומזקת. שאם ישים העם דאגתו רק לקיומו העתידי ולמצבו ההוה לא ישים לב, הלא אז יבוזו זרים יגיעו ויפול בנופלים, עד שגם מעלות רוחו ושאיפתו לקיומו הנצחי יאבדו ממנו. ולעומת זה מה רבת ערך ההשחתה, אם יפת לב העם לשום על דגלו רק חיי שעה וחזקו הזמני, כי אז בעבור דור יסוף כחו ויכשל ויפול. והנה השי"ת השומר ישראל הכין תמיד סיבות תדיריות, שישקלו בד בבד כח המקיים הנצחי וכח הקיום הזמני, באופן שלא ימעדו צעדי האומה ותעמוד לדור דורים, "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' עומדים לפני וגו' כן יעמוד זרעכם ושמכם"....

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ז

חזקי' כמלך שלפניו דאגת ההוה, חרד מאד למצב ההוה של העם. כאשר ברוח אלקים שעליו ראה כי אם יוליד בנים יהיו משחיתים, הלא יוכלו להשחית מאד לעם בשבתם על כסא המלוכה. אמנם ישעי' אמר בהדי כבשי דרחמנא למה לך. כי הנבואה משקפת על המצב הנצחי של העם, שימי דור אחד כאין נחשבו. הלא בהפסק המלוכה ונפול הכסא מהמשפחה המולכת, תוכל לבא נפילה נצחית קימת. והמכשול של מלך אחד רשע שיצא מזרע אשר בחר ד', זה יעבור, כי לסוף יכון הכסא בצדק ומשרים. ע"כ אין לך לסמוך להפסיק שלשלת הנצחית, בשביל ההשקפה הזמנית אף שבאה מרוה"ק.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

טעם שיש דורות שהנהגת ה' היא בדרך הטבע ויש דורות שהיא בדרך נס

דרכי הבטחון הם השלמות האנושית, אמנם הם נחלקים, הבטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך, אבל הבטחון התמידי הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו. והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העי היתה כולה מלאה השתדלות ע"פ ד' ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו "רב העם וגו' פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי", והוצרך למעט בהשתדלות טבעית. והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם, שתכלית כל סיבוב ההנהגה כולה היא להביא את אור דעת ד' במילואה לעולם, למען ימשכו מזה כל הטובות הזמניות והנצחיות הנמשכות מידיעת ד' לאמתתה. והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו' ", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגבה של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדרכים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו. ע"כ אמר "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי". ובציורך בהבנה אמתית כמה כח וכמה עוצם יד צריך עד כדי לבא לידי חיל זה, ולכל תנועה קלה עזרת ד' דרושה, אז עי"ז ימשך מה שאמר "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ד' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ד' ויאמר כי "ידי הושיעה לי", ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו. ע"כ היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ד' בישראל "כי נער ישראל ואוהבהו", אהבת הנער והילד היא הנהגה כזאת שלגדול אינה בכלל הנהגת האהבה. למשל אהבת הנער תהי' כשיתן אביו מחסורו משלו, ושל הילד הקטן תהי' כשיתן ג"כ לתוך פיו, ושל הגדול תהי' האהבה כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו. ע"כ משובחים [מאד] הם הניסים בזמן ילדות האומה (מאד), והביאו את התכלית של דעת ד' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמרים והמוסרים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבע התמידי, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו' ". ע"כ במלחמת העי, שכבר היו ישראל מלומדים בניסים, ודעת ד' היתה קרובה ללבבם, היה דבר טוב ושלמות במה שעסקו הם עצמם בהצלחתם. כי בודאי שלמות גדולה היא לאדם בהיותו עסוק לבדו בהצלחתו, כדברי הג"ר סעדי' ז"ל שאם היתה שלמות להשיג שלמות בלא השתדלות היתה הנהגת השי"ת לתן ג"כ שלמות הנפש בלא השתדלות של תורה ומע"ט. אמנם בימי גדעון שירד העם פלאים במצבו הרוחני ושכח אל מושיעו, [לא] היתה ההנהגה הטבעית לישועתו (אינה) מביאה אל המטרה, ע"כ הי' צריך למעט בהשתדלות טבעית, וכביאור הפסוק "פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי". ומעתה נבין שלפי מצב המוסרי של ישראל אחר ימי אחז, שהיתה רבה העזובה ע"י השתדלותו הרעה לשכח את העם את שם ד' ית' ואת תורתו, מצא שאפי' ההשתדלות הלאומית שהיא משובחת בכל עת, הזמן גרמא להנהיג שיהי' כל הבטחון על השי"ת כי לא יטוש את עמו, למען ישוב העם להרגיש יד ד' אשר עליהם, ע"כ במפלתו של סנחריב אמר אני אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. ומניעת הכח היתה מניעה של כח מוסרי שבכלל ישראל בעת ההיא, שלא ישיג תכליתו כ"א ע"י נס גלוי של מניעת כל השתדלות. והנה גאולתן של ישראל בכל דור בעת צרתם, וכן הגאולה העתידה, אפשר היא שתהי' התחלתה בניסים ונפלאות, כימי צאתך מארץ מצרים, או שתהי' ההתחלה טבעית כדחז"ל בכמה מקומות, שתהי' הצלחתן של ישראל קמעא קמעא. ולפי דברינו הדבר תלוי במצבן של ישראל הרוחני, כי בהיותינו דבקים ביראת ד' בשמירת המצות ותלמוד תורה, שמזה יתיישרו המדות ונועם האמונה ודעת ד' ימלא את הלב, אז היא שלמות גדולה תחשב אם נהי' אנחנו העוסקים במצוה זו של הרמת קרן ישראל. ובודאי תפארת גדולה והדר לאומי הוא לנו בהיותינו אנחנו העסוקים בבנין בית ישראל, מצד שלמותינו הלאומית שנמשכת מזה ושלמות העולם כולו. אמנם אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ד', אין התכלית נמצאת ע"י גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבא בהתחלתו ג"כ ע"י גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית. והנה סמיכת גאולה לתפילה תלמדינו כי גאולתינו תבא רק מיד ד', ועלינו לדעת זאת מפני שידיעת ד' הנשגבה הבאה מן הגאולה היא הנקודה התכליתית שלה, ע"כ עלינו לדעת שהגאולה סמוכה מן התפילה והפקת רצון מד'. אמנם בהיותינו במעלה רמה בעבודה ושלמות, הגאולה סמוכה בדעתינו לתפילה, כמו שהיא באמת גם בהיותה בדרכי הטבע והשתדלותינו. אבל בהשפל מצבינו בעונינו וריחוקינו מהשלמות של דעת ד', אז אין הגאולה סמוכה לפי ערכינו לתפילה רק בהיותה בדרך נס. ע"כ חזקי' השתדל לעשות הטוב בעיני ד', דהיינו מה שמפיק אל התכלית המוסרית, אע"פ שלפי המובן האנושי אינו טוב, דהיינו שסמך גאולה לתפילה, ובזמנו היתה הסמיכות הזאת מחייבת למעט ההשתדלות הטבעית לגמרי, עד שעלתה בידיו המדרגה העליונה של הבטחון. ורבי לוי מוסיף שלא זה שהתאמץ עבור הטוב המוסרי לפי הזמן בדברים הלאומיים, כ"א גם במצב החיים הפרטיים השתדל להשלים את החסרון העקרי של ההתרחקות מדעת את ד' באופן כזה שאינו ראוי להנהגה תמידית, והוא במה שגנז ספר רפואות, והוא כדי שיבקשו רחמים כדברי רש"י, אף שהרבה הרמב"ם להשיב ע"ז, כי השתדלות הרפואה אינה מעוט בטחון, כ"א תוספת בטחון והכרה למי שהכין בחכמתו וחסדו את השכל לחקור ואת היסודות הרפואיים להשתמש בהם. אבל בראותו ששם שמים נשתכח ע"י מעלו של אחז, מצא כי יותר ירויח העם בהטבתו המוסרית ע"י שיתרגל לבקש הצרכים הנוגעים עד הלב, שהיא רפואת חולי מאת ד' ע"י תפילה, ממה שיפסיד מחסרון החיפוש בדרכי הרפואה הטבעיים. ע"כ זהו הטוב בעיני ד', ומקבלת מאד לבקשתו להתרפא בדרך נס למעלה מן הטבע, למען יהי' הוא לאות לישראל לשוב לבקש את ד', עד שיתרומם שכלם לדעת את ד' ג"כ בדרכי הטבע שהוא כולו פועל ד' ומעשה ידיו. והנה אם נהי' זכאים, לפ"ז תוכל להיות מצדינו הגאולה טבעית ובאה ע"י השתדלותינו, והניסים יבאו עכ"פ להשלמת האנושיות הרחוקה בכללה מדעת ד', טרם תגלה לה הניסיות. או גם להשלים אותנו במעלה יותר גבוהה ונכבדה.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ט

וע"ז השיבו שני טעמים נכונים, בנויים שני עמודי עולם, שהם האמת והשלום. דמצד עמוד השלום, אסור להחליש כח תוקף ההלכה כב"ה, שעי"ז הועמד שלום בישראל בהשתוות המנהגים הפרטיים בהלכות. ומצד קפידת האמת, שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות נגד האמת, אף שאין בזה איסור, אבל עושק האמת בעצמו הוא מכשול גדול שחובה לעמוד נגדו.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

רוח ה' מובילה את עם ישראל לרוממו לתכליתו. הבנת דברי תורה ודרכי יראת ה' לעומקם בהמון תתאפשר בסייעתא דשמיא במסיבות הזמן

אמנם רגש עול מלכות שמים בחיבורו עם עול מצות, גם בלא הידיעה הפרטית של התכלית הלאומית רגשי הלאומיות הטובים אי אפשר שתחסרנה לגמרי, גם התכלית עכ"פ יהי' יוצא, כי ע"י תורה ומצות יעמוד ישראל לעד, ורוח ד' תניחהו לרוממו לתכליתו, ודבר אלקינו יקום לעולם, ואם שתוסיף תת פרי' בהיותה מתבארת יפה, ככל ידיעה טובה של שרשי תורה שמוסיפה טוב ושלימות, אבל א"א לקבע זה בחובה מפני טורח ציבור, כי לא רבים יחכמו איך ללכת בדרכי תורה ויראת ד' באמת ע"פ השקפה זו הדורשת דעה והשכל. ודי לנו בידיעה זו שבקשו לקבע, שמזה נדע שכשתהי' השעה דורשת, יתפרשו אלה הדברים ג"כ בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת ד' במסיבות הזמן, שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם אל תכליתם, בזמן זולת זמן.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ו

...אבל משרה ירשנו קדושת המעשים בתור תורת אם, אם כי בעת הזאת שטרם הי' אפשר להתחיל בנין הלאומי של ישראל, הי' צריך שגם יסודי המעשים של אברהם יהיו ג"כ מיוסדים לתכלית התיקון הכללי, וכמו שבאמת יביאו לזה. אבל לדורות, כונת המעשים כבר מתבררת שהיא לשכלל הקדושה הלאומית המיוחדת לישראל, לצורך התיקון הכללי העתיד לבא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

יסוד המוסר האנושי תלוי רק במה שיהיו הדברים הנשואים על שפתיו לשבח, קרובים אל לבו ולמעשי ידיו, באופן שהתלמוד יביא לידי מעשה. אבל ההשחתה גדולה מאד, אם יתיר האדם לנפשו לדבר גבוהות בארחות המוסר והצדק ולבו רחק מהם, וזה נוטל כל יסוד התעודה והטוב. וכמה נגוע הוא דורינו זה בהרחבת פה ולשון על הטוב והחסד ונועמם, ובאמת רחוקים המה מכליותיהם ומפעולותיהם...ובאמת כפי מצב האדם המוסרי גם לעת כזאת ושרירות לבו, ובפרט שע"פ הרוב המתגברים לעשות חיל הם פחותי המדות והמוסר, ובנ"א דלי הכשרון נדחים על כרחם לעבוד את העבודות המפרכות את הגוף, הכבדות ביותר והבזויות, שאי אפשר למין האנושי להתקיים מבלעדי העבודות הללו...הנה (להמדרגה הפחותה מהאדם) [למדריגת האדם הפחותה] הזאת, טוב לה יותר אם היו הרודים בהם יודעים שיחשם להם הוא יחש של מקנת כסף, שעכ"פ ישגיחו על בריאותם ועל אורך ימי חייהם כשם [שהם] (ש)משגיחים על קניניהם לחזקם ולהברותם...אבל עכשיו יאמר העשיר אביר הלב, הנה אם יקצרו ימי חיי הפועלים ע"י השחתת האויר, לא יפסיד מאומה, כי בשכירות שמשלם מדי יום ביומו ישיג פועלים אחרים. ואם בבת אחת יקברו חיים מהם מאות ואלפים, לא לו נוגע הדבר. וכ"ז בא מפני שנאבד יחש הקנין, וחשבנו להתרומם למעלת המוסר הגבוה שהוא מושג האחוה. אבל עוד לא בא הזמן לזה, עוד לא נטהרו הלבבות עד זאת המדה, עד יערה ד' רוח ממרום ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ואז יהי' יחש העבדות יחש אחר לגמרי.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ג

תכלית השם אינה בשביל עצמו כלל. כי א"צ אדם לשם מצד עצמו, כ"א מצד אחרים שיקראוהו בשמו. ע"כ תואר שם טוב נופל על ההשלמה שפועל על זולתו כפי ערכו. ונמצינו למדין מפרשתו של איוב ג"כ, שזו חובת כל אדם המעלה, שלבד שלימות עצמו יעסוק בהשלמת זולתו. וזהו השם טוב. והפעולה על זולתו תגדל ביותר כל מה שיבאו הדורות הבאים, כי לפעמים לא יתקבלו דברי חכם בדורו, ואין בני דורו מכירים ערכו ואינם מעמיקים בדבריו כ"כ, ע"כ אינו מועיל להשלמתם לפי רוממות ערכו, ובדורות הבאים כשסרה הקנאה וההרגל המעור עינים, אז מזדקקים דבריו ומתבררים, וילכו רבים לאורו. ועליו אמר שלמה בחכמתו: "טוב שם משמן טוב". שמן טוב מורה על המשוחים, שהדור מסכים למנותם, ולפעמים אינם פועלים כ"א על דורם ובחייהם. אבל החכם, שעיקר פעולתו להשלמת הרבים היא, יום המות נבחר אצלו מיום הולדו, שאז יאיר אורו ביותר ע"י דבריו הטובים שהשאיר לדורות, בספרים או ע"פ תלמידיו אשר הניקם משדי חכמתו.