ראה גם
ברכות פרק א׳ פסקה פ״ג
קבלת דוד המלך את הדין באהבה
ואם נבא לישב בלא הגה"ה, י"ל דרשב"י הי' קשה לו ליחש לדוד המשל של אדם שיצא עליו שט"ח, דמשמע שמתוך מה שנעצב בתחילה שיצטרך לפרע נולדה השמחה בשפרע. ובאמת ראוי ליחש לדוד שקבל באהבה גזרת המקום, ולא הי' הפרעון עליו למשא גם קודם שפרעו א"כ לא יתיחש שמחה כשפרעו. ואם מפני שקיים "אם חסד אשירה, אם משפט אשירה", היינו להודות לד', אבל לא לאמר מזמור שמורה על שמחה מורגשת, שזה לא יתכן כ"א כשנאמר דקודם הפרעון הי' הדבר קשה עליו. ע"כ מפרש דבאמת גזירת המקום קיבל באהבה ולא הי' קשה לו ג"כ קודם הפרעון, באופן שישמחנו הפרעון כמסלק משאוי, אלא שהי' סבור שמא עבד או ממזר, וכבר כתב בזהר, דבעל בחירה יוכל להרע לפעמים יותר מכפי הנגזר, אע"פ שבודאי על כל יש חשבון ומשפט, מ"מ אין מקום כ"כ לקבל באהבה, כיון שסוף סוף א"ז ההוספה מעיקר הגזירה העליונה, ע"כ כשראה שהוא אבשלום, אמר מזמור, כיון דסתם ברא חייס על אבא א"כ כל מה שירע לא יהי' כ"א כפי הגזירה, והגזירה הלא באהבה הוא מקבל. נמצא שרק חשש ההוספה על הגזירה העליונה ע"י הבחירה, זה גרם להיות דומה אצל דוד קודם הפרעון למשא של שט"ח שהפרעון הוא בע"כ.
ברכות פרק א׳ פסקה קל״ח
הגזירה עיקר הנחתה היא לפי ערך שלשלת הנצחיות שהסיבות מתיחסות למסובביהן לפי מהלך המציאות. אבל יד השי"ת אוחזת גם במהלך ההוה, להבדילו לטובה מקשרי הסיבות הקודמות ולאגדן עמהם אח"כ, וזו היא מעלת התפילה שנקראת חיי שעה. ע"כ כשאמר לו בתור נביא, ע"ד הגזירה הנמשכת מכח הנבואה, שיש במציאות הנהגה מקבלת לה נצחית, אמר לו כלה נבואתך וצא. אמת היא הנבואה לפי ערך הנצחיות לבדה, אבל יש ג"כ חיי שעה, שעליה אמר דוד "בידך עתתי", ותכונתה להועיל היא התפילה, המרוממת את האדם במצבו ההוה ומעברת ג"כ הגזירה הנמשכת מפאת הנצחיות.
ברכות פרק א׳ פסקה ק״מ
החלום הרע הוא מהרס כוחות הנפש מרוב בהלה. ומתוך הפחד ושעמום הרעיון, הדבר הרע מוכן חלילה לבא, וצריך לקדם להסיר ההכנה. והי' מקום לטעות כי תפילה על ביטול החלום תחזק יותר הרושם של החלום בנפש, אמר שאין הדבר כן, כי התפילה ממנה ימשך הבטחון והעז בד' ית', עד שבכחה תחזק את הנפש ותסיר ג"כ רע הגזירה מצד תכונתה וסגולתה ברצון השי"ת. ואין לדאוג כלל על הגדלת הרושם בנפש, כי יראת ד' תוסיף ימים ולא יוסיף עצב עמה.
ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב
וק"ו הדברים, הרחבה נפלאה כבנין ביהמ"ק, שבו צריך שתתאחד בעוסק בו הרחבת הדעת וחוזק הנפש לתעודה הנפשית הנצחית, ועם זה לא יעיבהו יגון הפסד הגוף שמביא ציורים שפלים, המחלישים את הכשרון לההרחבה החמרית. וכיון שהשלמות הזאת נובעת מיסוד תחיית המתים, ראויה היא להשפיע חיים למי שחשוב כמת מצד הגזירה הכללית, למען יהי' חי חיים גופניים המשלימים את החיים הנפשיים באין שום התנגדות.
ברכות פרק ג׳ פסקה י״ג
משפט העולם בהתחלתו הוא נובע מהחכמה האלהית לפי מדת דיני הצדק, בנוי ע"פ חוקי חכמה, כוללת הנהגת הנמצאות. ולהשיג התהוות ההנהגה ע"פ חוקי החכמה לפי המעשים שנקבצו ופעלו פעולתם במציאות הכללית, לזה צריך מעלה עליונה מאד, שלא זכו לזה אותן רוחות. אמנם אחר שחלה הגזירה האלהית ע"פ חכמתו העליונה, כבר החלו סיבות טבעיות נעלמות לארוג ההתחלות לאותן הפעולות, שבעיני בשר הקצרות א"א לראות. אבל הרוח תוכל להשיג את המערכה, אחר שכבר ירדה להתחלת פעולה, ולדון על פיה, תוצאותי'. וההשגה שבאה אחרי שהושפל כח המשפט לחול באיזה דברים מעשיים, זהו אחורי הפרגוד, חוץ למחיצה השכלית הנבדלת.
ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ח
יסוד מדת המשפט בעולם איננה נקמה חלילה, כ"א הדרך להדריך אל השלימות שהיא התכלית הנשגבה. ומה בצע בויתור על הדין, הלא אותו החסרון שהדין משלים את הכלל או את הפרט, הלא ישאר בויתור העונש. א"כ אין זה טובה כ"א רעה וחלילה להמטיב העליון ית' מעשות זאת, ע"כ נשיאת פנים נמנעת בכל דין, שהרי ישאר העול שהוא חסרון כולל גם פרטי. ובמדת דין העליון כי תשאר הנטי' הרעה שגרמה כל חטא, אם לא תהי' מתוקנת כראוי ע"פ מדתו. וע"כ אפי' יהי' האדם כליל חמודות, לא יוכלו כל מעלותיו להכריע אפי' לותר משגה קל. כי השלימות התכליתית מוכרחת לבא ע"פ גזירת טובו של אדון כל המעשים, וכל מונע מהטוב העליון יוסר בהכרח.
ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ה
מי שתקן מדותיו בטבע ונעשו תכונותיו ישרות, הוא יכיר בהכרה פנימית את גנות הרע ויקרת הטוב, וימשך אחרי דרכי התורה באהבה ונדיבת נפש. א"כ המדה התכליתית בקרבן היא שיהי' מקרה החטא אפשרי רק במקרה. א"כ צריך שיבא האדם לתכונה כזאת, שידע בהכרה פנימית שהאסור הוא רע ומגונה, וע"ז הוא מביא קרבן. אמנם הכסילים, שאינם מכירים בהכרה פנימית מהו רעה ומהו טובה, וכ"כ הם רחוקים מטבע הטוב והישר עד שיוכלו לצייר בעצמם כי האסור הוא טוב. אלא שהם כפופים לזה רק מצד גזירת התורה, א"כ מדותיהם הקבועות מיוסדות על אדני החטא. ע"כ אמר הקב"ה בין טוב לרע אין מבחינים, ואינם משערים בהכרה פנימית על מה הקרבן בא, על הטובה או על הרעה, שאצלם יוכל להצטייר שהחטא והתאוה הוא טוב, א"כ מה בצע בקרבנם, ואינם משיגים ממנו התכלית המכוונת. ובזה יבא מאמר כי אינם יודעים לעשות רע כפשוטו. כי המעולה, מי שזיכך טבעיו כראוי, זוהי שלימותו, שיוכל להשתמש כראוי גם בכוחות הרעים, ככעס וגאוה וקנאה וכיו"ב. אמנם מי שהוא נאסר בידי יצרו, ומדותיו רעות ולא זזה תכונתו הרעה ממקומה כלל, הוא אם יוכל לפעמים ע"י טורח רב לעשות דבר טוב מצד גזירת התורה ויראת העונש, אבל לעשות עם הכוחות הרעים דברים טובים, זה אינו יודע כלל. ובאמת כ"ז שלא יוכל האדם להשתמש גם בכוחות הרעים לטובה, איננו מתוקן בטבעו והחטא יהי' בו טבעי לא מקרי ולא בא עדיין עד תכלית הקרבן. ע"ז אמר כי אינם יודעים לעשות רע, כי אינם מכירים הכרה שלימה בפנימיות ההדרכה השלימה, ע"כ יפלו ויכשלו. כי האדם מוכרח להשתמש בכוחותיו הרעים ג"כ, כמו כוחות התאוה והחמדה, הרוגז וכאלה. אמנם זאת היא תורת אדם המעלה, שיהי' לבו ברשותו לעשות מכל אלה דרך ישרה ומשלמת.
ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד
נקט לו למשל הזאה שהיא חוקה וגזירה שאין לחקור בטעמה. כן ראוי בכלל להנהגת התורה שבזה תתיישב בלבבות, ויתרגלו בשמירת התורה והמצוה וכל הסייגים הצריכים לתורה לזמן ולדורות. ומועיל לזה הרבה זכות אבות וחזקת אכסניא של תורה שכל עם ד' יודע קדושתה וגודל ערכה, ע"כ מזה בן מזה יזה.
ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ח
יסוד המחלוקת בין מ"ד אם היתה עקרה נפקדת למ"ד אם היתה יולדת בצער כו'. משום שהקשה עליו א"כ ילכו כל העקרות כו' ולא מסתבר לי' שיהי' חק מדיני התורה, בפרט ע"י העברת חוקי הצניעות, שיועיל לשנות בתמידות הגזרה העליונה. אמנם מ"ד שאם היתה עקרה נפקדת לא חש להא, משום דסובר שלפי ערך רוב הבזיון והחרדה שהי' נעשה לסוטה שהי' דבר מר ממות, אין זה בחק הטבע לפי התשוקה הטבעית של הולדת בנים שתמצא אשה שבשביל זה תכניס עצמה למדה זו, ע"כ אין להקשות כלל ש"ילכו כל העקרות"....
ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ה
התפילה אינה משנה את הרצון האלוקי אלא מגלה את עומק רצונו
באשר לפי מה שנראה מפשטא דקרא הי' מורה כאילו יש כאן שינוי דעת העליונה חלילה, שרצה להשחיתם וע"י התפילה ניחם על הרעה, מה שבאמת הציור הוא רק לפי המקבלים. אבל באמת כך היא הדעה העליונה מראש מקדם, שתצא אל הפועל הטובה המוכנת להעביר את הרעה האפשרית ע"י תפילת משרע"ה, ובכל דבר וצרה שלא תבא ע"י תפילת ישרים בכלל. ע"כ נכתב כאן בפסוק אחד ובאות וי"ו החבור דברי הרב לדברי התלמיד, להורות שכך היא המדה של העצה הקדומה שחוברה לה ע"י שלשלת הקדושה של התפילה, והכל הוא במאמר אחד נתנו מרעה אחד.
ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ז
יש מניעת היכולת מפני חק היושר והגזירה שמצד החכמה, כענין שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך", וזאת המניעה אינה דבקה בעצם בעלי היכולת מצד אי אפשרותה, אבל המניעה שמצד אפיסת הכח היא מניעה דבקה בעצם בעל הכח. והנה מה שמחייבת החכמה העליונה האלהית ראוי לומר שלא יצויר יכולת שלא לעשות ככה, אבל אין זה הכרח כלל, כ"א מפני שלא תתן החכמה העליונה מציאות לצייר שיהי' בחפץ עליון ית' דבר שלא כפי היושר האמיתי. ע"כ דייק לומר "מבלתי יכולת" דבק אל "השם", תשש כחו כנקבה, שמניעת וקיצור היכולת טבוע בה בהכרח, ולא "יכול" שמורה ג"כ על מניעה שכלית רצונית.
ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ב
ע"כ הורה שמעלת הסגולה של יוקר הנפש הגדולה מצד עצמה היא עולה ביותר על יקרתה מצד מקריה הטובים שהם המעשים טובים, שהם כדמות מקרים לנפש טהורה וזכה. וראי' ממשרע"ה, שאין כמוהו גדול במעשים טובים, ונראה שלא יכלו המע"ט להעביר את הנגזר עליו, והתפילה היתה יכולה לבטל שהרי הוצרך השם ית' לגזור "אל תוסף דבר", מכלל שהוספת הדיבור היתה עלולה לפעול עוד יותר ממשקל המעשים.
ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ט
ההוראה שיש בזה היא, שסידור של דיוק וחכמה נוהג בכל הבריאה כולה, שכולה מתנהגת ע"פ החכמה העליונה של מחולל כל ב"ה. ואפילו במקום שהסברא המהירה היתה דנה ששם רק תהו ובהו ודמיונות בלא סדרים, גם שם במקום-אין-סדר סדר פנימי יצוק בו ע"פ חכמה וערכים קיימים ונקצבים, "שאול ואבדון נגד ד' אף כי לבות בנ"א". ע"כ אפי' הדברים בטלים הנמצאים בחלום, אל תחשוב שאין להם קישור כללי ויחס ענין כלל. אין הדבר כן, הם ג"כ מהלכים כסדרם ע"פ חכמת הנפש בטבע הכח המדמה, עד שלהוציא איזה ענין שיש בו מטרה קיימת במציאות הוא צריך להכנת הרבה דברים בטלים, שכך הוא טבעו ומדתו של אותו הכח שעל פיו תוציא נפש האדם את חלומותיה אל הפועל. וכשם שהתבן אינו נופל במקרה בבר, כ"א מצרכי הבר הוא, וחק טבעי קבוע נוהג שלא יהי' בר בלא תבן, כן חק של בריאה ותולדה נוהג שלא יהי' חלום בלא דברים בטלים. וכשם שיש יחש להתבן אצל הבר, לא בדרך של קיום אבל בדרך שימוש של סדר ההויה, כן יש יחש אל הדברים בטלים להדברים העקרים שבחלום, שע"י שניהם יגיע החלום לתעודתו, שגזרה החכמה העליונה שיפעל בעולם, לא פחות ולא יותר.
ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ט
החפץ לרדת עד סוף הידיעה ההיא של פתרון החלומות, שהוכרה בתור ידיעה בעלת גדרים וערכים יסודיים, המריצה את רבא לנסות כל הצדדים האפשריים לעמוד על האמת. ועם זה ההתמסרות הגמורה אל הגזרה העליונה, באהבת רצון השם ית' חפץ לעמוד על אופי של החלומות בערך היותר אפשרי מהתערבות נטיה זרה עמהם, אשר ע"כ לא יהיב אגרא. אמנם בחשבו כי אולי הנטיה המתנגדת של נתינת אביי והעדר נתינתו הוא, מוציאים את נפש הפותר מהערך השוה, נסה בהליכתו לחודיה לנסות כח הנטיה העצמית של הפותר בכל אופניה, שלא תעמוד לשטן על עצם הדבר הראוי להיות מצד ההוראה החזיונית, שבתור מושג של צדק נעלה הראוי לקדוש עליון שכמותו, הי' חפצו שלם רק שיעשה הדבר ע"פ חפץ הגזרה האלהית.
ברכות פרק ט׳ פסקה ק״א
היה כפי הנראה דבר נודע שהפותר פועל על החלום, אמנם חשב שהוא תלוי רק בציור הפנימי הנפשי של הפותר, שאין עליו חירות מוחלטת. אבל בהיות הפה הוא העיקר, מובן הדבר שהציורים הפנימיים הפועלים על החלום להוציאו אל הפועל הם התלויים בבחירה גמורה, ודאי רע נפש יש כאן. אף שהדבר נראה שלא יהיו הדברים הגדולים התלויים במצב האדם בערך נשגב תלויים רק בסבה דלת ערך של דיבור הפותר, אמנם ודאי הסיבות רבות הנה, הגשמיות והרוחניות, להוציא אל פעלה את הגזירה העליונה, ואחת מהנה המקרבת את הדברים להוייתם היא ג"כ הכשרת נפש האדם, שבאה ע"י הפתרונים הנאמרים בפה ע"י הפותר המוכשר מסגולת נפשו לזה. אמנם הדבר הראוי להיות יהי' גם בלא המצא לה סיבה זו, אבל אז סבה אחרת תמצא, ולפעמים בהיות גלגולי הסבות מתרחקים מעט יוכל הדבר הרע להבטל לג מרי.
שבת פרק א׳ פסקה ע׳
המוכנות של האומה לקבל באהבה רבה מגבלות שיעזרו לה לשמור על צביונה בגלות
...ודאי הטומאה של ארץ העמים תחייב שינויים רבים בחייה, והגנות רבות, שלא תתפשט אותה הטומאה בגוף האומה ונפשה. אבל היא תהי' מוכנת לקבל באהבה רבה את כל הדברים שע"פ אותו המצב תהי' צריכה להיות נזהרת בהם ביותר, כדי לשמור קדושתה וצביונה. דוגמת הטומאה שהיא כתובה בתורה על הכלים שלפי סדר החיים העתיק ונגזרה ג"כ על כלי זכוכית, כדי להמשיך כח התורה ג"כ ע"פ סדרי החיים החדשים.
שבת פרק א׳ פסקה ע״ב
ההשגחה האלוקית הנטויה על עם ד' מידי שומר ישראל, כך גזרה, שתושוה ההנהגה במשך זמן הגון ורב בשיווי גמור מצד השיווי של הנטיות הטבעיות
...בהתחלפות הנשיאות מגזע לגזע יוכל לגרום איזה חלישות בהשתרשות הענינים בלב האומה, שחינוך אחד מנגד לחינוך של זולתו. ע"כ בבא אח"כ סערת הגלות הי' אפשר להנתק מן הלבבות כל המטעים הקדושים שעמלו נוטרי הכרם בדורות רשומים. ע"כ ההשגחה האלהית הנטויה על עם ד' מידי שומר ישראל, כך גזרה, שתושוה ההנהגה במשך זמן הגון ורב, בשיווי גמור מצד השיווי של הנטיות הטבעיות, ההולך בחוט היחש של שלשלת היחס הזאת, ובזה נשתרשה הקדושה בדרכה הטוב אשר העמידו באורח שוה בוניה, הלל ושמעון, גמליאל ושמעון, נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה….