ברכה (שפע)

הקדמת עין איה עמוד כ״ב

אבל כיון שזנח ישראל טוב, ובנוגע לחלק המעשי שבתורה חלק המאמר-סתום, רצה להיות מתדמה לכל הגוים מה שאין ראוי לו, הנה פרץ את חומת מאמר-הסתום, לא חזק בריחי שערי ירושלים. ע"כ בעוה"ר נסתלקה הברכה והשלום, והשלום הגדול הכללי התלוי בהשלמת האנושיות, שמקושר ג"כ בהשלמתן של ישראל, הנהו מתעכב. ולמרבה השלום, שצריך לבא ע"י מאמר-פתוח, הוא סתום. ואותו החלק של המאור שבתורה, שצריך להפתח באורו על כל אפסי ארץ, הנהו סגור חותם צר, ושערי ירושלים פרוצים ושועלים הלכו בהם.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ב

כתבתי במ"א בפי' דחז"ל, הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר פסוק זה, "הנני נוטה אליה כנהר שלום", שנהר מורה על אחדות הכללית. שהמים אין להם פירוד מוחשי, חלק מחלק כמו יסוד העפר. ע"כ הרואה נהר רואה שלום, כדאי' שם בפ' הרואה. ע"כ בהיותו ממתין על חבירו, הוא מורה שאינו מכוין בהנאת עצמו כ"א תועלת חבירו, והיינו תועלת הכלל כולו. ע"כ הוא מתברך בברכה של "ויהי כנהר שלומך", שיהיה שלומו נמשך ג"כ מברכה של הכלל כולו, וזכות הרבים תהיה מסייעתו.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

יסוד הכוחות הרעים הוא הפירוד ומניעת האחדות, כי השלום הוא הכלי המחזיק ברכה. ובכח האחדות נמצאת מצות אהבת רעים, ומתוכה יבא לאהבת השי"ת. אבל הנפרד אינו מבקש כ"א תאוותו וחפצו, כמו שכתוב "לתאוה יבקש נפרד". וכה"א "יתפרדו כל פועלי און"...ויפה נבין דברם ז"ל, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכו של מושג היושר הטהור, ע"כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע"כ הם חובה. והתערובות הזה שבהכרח נמצאות גם בשלם שבאנשים המונעות את תנובת החסד והצדק הראוים לשא ענף ולשאת פרי ברכה בכל נפש יקרה, הן הנה המלח סדומית המסמא את העינים, וראוי להעבירן מעל הפעולות הנמשכות מעצת הנפש ויוצאות בפועל ע"י הידים, לשוב אל הקדושה....

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ז

ציור הדבר, תכלית התפלה אצלינו היא להתרוממות הנפש שתהי' מוכנת להתנהג במעלה יותר רוממה משהיא מתנהגת, ע"כ פועלת התפלה ג"כ על השגת המבוקש, שבהיותו מעולה יותר, ראוי הוא למילוי חסרונו. והנה לפניו ית' אין מעצור להשפיע רב טוב, אבל צריך שיהיו המקבלים מוכנים, וכל ההנהגה המסודרת בתורה ומצות וכל מדה נכונה, היא רק להכשיר את המקבלים לקבל הטוב המתוקן להם. אמנם ביארו כאן סוד מטוב ההנהגה האלהית, ששם דרכים בהנהגתו ית' שיתעלו המקבלים להיות ראויים לקבל רב טוב יותר מכפי מדתם. ואותן הדרכים שמובילים לכך בההנהגה הכוללת, שהם דומים ממש לתכלית שאנו משיגים ע"י התפילה, ד"ז נקרא שהקב"ה מתפלל. ומתוך שהגאולה העתידה תהי' אע"פ שלא יהיו ראויים לכך, כמו שכ' "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו", ע"כ נקרא ביהמ"ק העתיד, בית תפלתי לגבי הקב"ה. וזו היתה תכלית החזיון הגדול שהוא קרוב לנבואה שראה ר"י בן אלישע לפני ולפנים. אז בהיות מצב האומה הישראלית תלוי ברפיון, ומכשולות רבים גופניים ורוחניים שתו עליה, אז יוכל היות שיבא איש לרפיון ידים ולהתיאש מתקומתם של ישראל ח"ו אם ימוד מדת ההנהגה רק לפי ערך הכנת המקבלים. ע"כ גלה סודו אל עבדו ר"י ב"א, כי יש כאן מדה עליונה הצריכה ברכה, היינו קצת הכנה, עכ"פ מצד יחידי הדור, שהם מכשירים את הכלל לקבל הרבה יותר מכפי המדה הראויה לפי הכנתם. וזאת היא הברכה שבקש ד' צבאות מר"י בן אלישע, למען תחזקנה ידיו, ויחזק ידי עמו וכל העוסקים בעבודת הקודש, לשובב יעקב לאלקי ישעו.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ה

דמיון כוחות הנשמה לכוחות האלוקיים, והשפעתו על התועלת הרוחנית המושגת לאדם בשבחו לה'

השבח עקרו הוא שישא פרי, להיות חושק לדבקה בדרכי ה' הישרים, א"כ אם לא הי' לנשמה מעין הכוחות האמורים בשבחו של הקב"ה, לא היתה יכולה לקבל התועלת מהשבח, מאחר שלא היתה לה אפשרות במה להתדמות לקונה. אבל מאחר שיש בה הכוחות מעין כח שלמעלה, א"כ בשבחה ליוצרה תוסיף אמץ להכיר גדולתו ושלמות הנהגתו, ותוסיף ברכה בהנהגתו גופה, דוגמת הנהגתו ית' את עולמו.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ה

תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, כי צריך להשריש, שתכלית המטרה של הלאומיות של ישראל אינה חזקינו לעצמינו וכבישת העמים וכיו"ב, דברים שכל העמים משתוקקים להם מרוב אהבת עצמם, כ"א מפני שהלאומיות שלנו מביאה ברכה ושלימות לכל העולם כולו. ע"כ בתחילת בנינה, שסוף מעשה במחשבה תחילה, היא בשביל תקנת ואהבת כל המין האנושי.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ב

חיים של ברכה, היינו שנביא ברכה לעולם בפעולותינו, שנאמץ נכשלים, ונחבש לשבורי לב, ונזכה רבים לשוב מעון, ממדות רעות ודעות רעות ומעשים רעים.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ו

ע"כ רמז, כי דמיין באפי כי קאקי חיורא. הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה. הנה האווז היה סימן למושג החכמה, כאומר שהיופי שנכלל בחיוורי, לא יוגבל אצלי כ"א כפי ערכו מצד החכמה לא כפי ערכו מצד החושים ורגשי חמדת יצר לב האדם. וזאת היא מעלת השלימות העליונה, שהיא ברכת ד' על מי ששם כל מעייניו לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ח

ע"כ באמרם איך ישא פנים לישראל, בהיות כמה דרכים מיוחדים במשפט העליון שהם קלים לישראל מאצל אוה"ע, אמר שכך יאתה להם בהיותם מחזיקים ומוטבעים במדת הכרת טובה לשמו ית', עד שאפי' למה שלא הצרכתים לברך, לא יוכלו לעבור על רגשת נפשם, ויברכו גם על כזית ועל כביצה. להם נשיאת הפנים, והקלת העונש, והרבות שפע החסד יותר ממדת המעשים, טובה היא וגורמת תוספת שלימות, כדי לשלם כפי היכולת חק הכרת הטובה המוטבעת בגוי קדוש. ויש עוד הערה בזה, שבהעברת פשע והוספת חסד יותר על המדה, ימצאו שני כוחות מתנגדים בנפש המקבל, שפעולת האחד תהי' לטובה והשני לרעה. ומי שנפשו עדינה והרגש הכרת הטובה מוטבע בטבעו הנכון, תגבר עליו ההרגשה הטובה להדריכהו להיטיב, מפני שהיא חזקה עליו יותר. ומי שנפשו לא מטוהרה, תגבר עליו המדה הפחותה המשובבת את דעתו ומביאתו לבאר שחת. כי מצד אחד המרגיש שגם בהיותו סר מדרך הטובה, לא נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה ושעתו משחקת לו, יבעט ויאמר בדעתו, אכן מצאתי און לי ומה יתרון בצדקה ועבודה. אבל מי שהרגשת מדות טובות חזקות בנפשו, הוא יעורר רוחו לאמר הנה הנני חבול מחסדי השם ית' ע"כ עלי להחלץ חושים להתגבר בטוב וחסד וצדק. והנה אם נבקש בחינה במקום התנגדות שתי רוחות כמו אלה איזה תתגבר למען דעת אם ראוי איש כזה לשפע חסד עליון, נדע מהנהגתו, אם יקבל טובת ד' בצמצום ועוד החסרון רב לפניו, שמצבו יעורר בקרבו ע"פ טבע לב האדם שתי הרגשות, האחת אמיתית ונכונה והאחת שקרנית ומעוותה. מצד הטוב שהשיגה ידו יתעורר בטבע להודות לד' חסדו, אבל ההרגשה ברב חסרונו יכבה זה ההרגש ובלב תתגנב תלונה חרישית. ע"כ אם תכונת הנפש טובה וכשרה, ויכיר ערך יחש הבורא ית' עם נבראיו כראוי, ודאי תתגבר עליו המדה הטובה של הכרת טובה בעד הטוב המושג, מבלי להרגיש על אשר עוד יחסר לו, כי ידע שכל פעל ד' לטובה. ומאיש כזה בטוחים אנחנו שבהתנגד אצלו ב' הכוחות, כח הכרת הטובה מעבר מזה על שפע החסד של ד' עליו יותר מהמדה, וכח הסוער להטות הלב לבלי הבט אל יושר ומשפט מפני העברת המשפט שרואה בנפשו, עליו תתגבר התכונה האמיתית של הכרת הטובה. ע"כ בהיות האדם אוכל ושבע ולא ידע מחסור, אין בו כ"א הרגשה טבעית אחת, בהיותו ישר, רק הודאה ושבח על אשר עשה ד' עמו טוב וישביעהו. אמנם בהיותו מוצא כדי ספקו בצמצום גדול, והוא עודנו רעב, ועכ"ז יודה לד' חסדו על מעט המושג, ותכבה הרגשת התלונה מפני עוצם ההרגשה הטובה של הכרת טובה, איש כזה ראוי להתנהג עמו בשפע חסד ורב טוב יותר ממדתו, ומשתי הרוחות המתנגדות הבאות, עי"ז יברר את הטובה. ע"כ ראויים ישראל להיות נושא ד' פניו להם, בהיותם מברכים גם על כזית ועל כביצה, אף כי עוד לא מצאה ידם לשבע די שבעם.

ברכות פרק ד׳ פסקה ד׳

כאשר ביארנו יסוד מטרת תפילת ערבית, הוא שתצא הפעולה ביחידים הראויים לכך לשלימות נשגבה נעלה מדרכי הטבע, בחלומות אמתיים ומחזות קדושים ולפעמים נבואיים, מצא הספק מקום אם הדבר הוא חובה על האדם להיות משתדל לעלות בשלימות כזאת שהיא למעלה מדרך הטבע, או שחק חובת האדם הוא רק להשתלם בשכלו בדיעותיו ומדותיו כפי חק טבעו, וברכת ד' שהיא למעלה מן הטבע, היא רשות למי שנדבה רוחו ומוכשר הוא לכך.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ו

החושד את חבירו בירידת מעלה ממה שהוא יש בזה שני היזיקות: ...והב' הוא, שע"י הידיעה של חשיבות הנפש בעיני הזולת יתרומם לעשות מעשים יותר טובים, וביחוד בדברים הנוגעים לפעול על זולתו להיטיב, שבהיותו מצייר שדבריו יהיו נשמעים ושהוא מכובד אצלו ואצל אחרים יתרומם לעשות טוב ולהגדיל פעלים. אבל ע"י חשד במה שאין בו ימעיט להנחשד משלימותו וע"ז אין תיקון בפיוס בעלמא, ע"כ צריך לברכו, שתחת החסרון שקבל ממנו יקבל תוספת ברכה, והברכה כלולה בכל דבר שחסר שימלאהו ד', ונכללת ג"כ בכל דרכיה בברכת עלי "וד' אלהי ישראל יתן את שלתך", שבכללה ג"כ כל האמצעיים המביאים להשלימות האמיתית של האדם, שהם מכשירים אותו להיות הגון וכדאי שימלא ד' משאלו.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ׳

עיקר [ה]קלקול של השביעה היתירה בא ממה שהי' להם די זהב יותר מהצורך, והי' זה מורגש להם ביותר במדבר שצרכיהם היו מועטים והיו מסובלים בכסף וזהב. והכונה העליונה היתה לטובה, כדי שיהי' מוכן להם, בהיותם נכנסים לארץ, לשכלל הישוב על מכונו בכל התיקונים הנאותים למצב עם שלם ומשוכלל הראוי להיות מתנוסס בהוד והדר במצבו המוסרי. שלהכנה צריך ג"כ די אונים למצב החומרי, שצריך לזה כסף תועפות. ואם היו שמים על לב, שאין בכל עשרם מותר כלל בערך אל צורך שכלול המדיני שיבא בבאם לארץ נושבת, לא היתה דעתם זחה עליהם. אבל כשלא הרגישו כ"א מצבם ההוה, חשבו שהם משופעים הרבה יותר מצרכם וגבה לבם. וכמקרה דור המדבר כן מקרה כל הדורות, שבראותם עצמם משופעים בכסף רב, חושבים שכבר יש בידם יותר מכדי סיפוקם בשפע. וזה באמת רק מפני שאין להם מושג ברור מצרכי השכלול שראוי להיות לעם שלם, שההכנות רבות וגדולות להרבות אושר המדות הטובות, והרבות תורה וחכמת לב ודעת ויראת אלהים בעם, עם עז נפש וגבורה אמתית. שבהיותם מכירים צרכי התכונות הרמות וריבוי המכשירים הדרושים לזה, לא יאמרו בלבבם שכבר יש להם יותר מצרכם כ"א יכירו שעודם חסרים הרבה ועליהם עוד לעבוד ולהשתדל. וציור חובת ההשתדלות יטביע בלבבם, כי שלימות האדם אין קץ לה באשר הוא עובד רק לאדון כל שאין קץ לשלימותו, ובזה היו ניצולים מתועבות ע"ז. אמנם בהיותם מצמצמים השקפתם על חיי שעה, הביאם לחשוב שכבר יש להם יותר מצרכם, ומזה בא הרעיון שאין התכלית לעבוד ולהשתלם כ"א ליהנות מהשלימות המושגת כבר, שלא תצויר כ"א בשלימות של קצבה שמביאה לע"ז, לעזוב את מקור מים חיים שאין לו גבול, לחצוב בורות נשברים. והנה די הסיפוק באופן משוכלל מבינים אנו בציור הכסף, שהכסף הוא דרוש למשלח יד גם לכלי תשמיש מכובדים הראויים לאדם מכובד. אמנם בזהב יובן כבר ערך המותרות, מאשר לא תשבע עין האדם. ע"כ אמר שבאמת לפי תכלית ההשגחה האלקית רק "כסף הרביתי לה", די סיפוק באופן משוכלל העתיד להיות. אמנם מצדם שחשבו שכבר יש בידם די שלימותם והותר, וא"צ לשום שכלולים גדולים שדורשים תכונה רבה, ע"כ חשבו שהם יש בידם זהב מותר רב מאד, "וזהב עשו לבעל". וההודאה היא הוראה שבאמת כפי מצבם ההוה הי' להם מקום לטעות שכבר יש בידם מותר, ושיש תכלית להיות דורש רק לחיי הזמן ולא לשכלול ושלימות, ומבינים אנו מזה שלא היה ריבוי הזהב לבלי תכלית כ"א לתכונה טובה ותכלית המועילה מאד.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ח

ובאשר השלמים הללו מועילים מאד לעולם בהרימם את כל מין האנושי משפל מצבם החומרי, ולפי ערכם צריכים להיות פונים שעות רבות ביום לחדש ציוריהם הרמים, מן הדין הוא שלא יבטלם הכרח מלאכתם, ע"כ מלאכתם מתברכת. כי מי שלא נשלמה מעלת חסידותו אין מלאכתו מתברכת כ"א כשיהי' עמל בה בכל כחו, מפני שיגיעת המלאכה היא ג"כ מבוא לשלימות האנושית, כדברי התנא "יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון". ע"כ שם השם ית' חק בעולם שלא יגיע האדם לצרכיו כ"א ביגיעה, כדי להרחיקו מעון הצבור בטבעו. אבל החסידים שהתעלתה נפשם למעלת היושר, להיות דבקה בעצם טבעה בשיווי קדושת התורה, הם רחוקים מעון ולא להם נתנה תעודת היגיעה, ע"כ מלאכתם מתברכת.

ברכות פרק ו׳ פסקה ו׳

אמנם בנוגע למעשים, אנו חייבים לכוננם אל התכלית הקרובה לנו, והיא טובת כנסת ישראל, שרק ע"פ רוממותה ותפארתה תבוא ברכה לכל העולם, ע"כ מעשינו בכנסת ישראל תלויים.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ה

ולהרשים ג"כ שאין הפעולות הטובות דברים עוברים שאין מניחים רשומם אחרי עבור שעת פעולתם, כ"א גוררים הם אחריהם ברכה ואושר גם לעתים הבאות. ע"כ הואיל ואתעביד בי' מצוה חדא פעם אחת, ראוי להוקיר הפעולה העוברת ולהתבונן כי שרשי' הניחה להיטיב ולהשכיל, ע"כ לתעביד ביה מצוה אחריתי.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ו

היא המדה ג"כ בשלימות הרוחניות, שהאדם ע"י מה שישתדל להשכיל בכל מה שיהי' בכחו, יושפע עליו שפע דעת מחסדי ד' יותר מכפי כחו. ועלייתו למדרגה הרמה שיותר מכחו אינה צריכה להירוס הצורה הקודמת לה כ"א תסייע לעלות אלי'. מה שא"כ בהצורות החומריות שהן מתיחסות לעניני בשר ודם שאי אפשר למעלה חדשה לחול כ"א בהפסד הצורה הקודמת. וכלול בזה עיקר בעניני ההשגות הרמות, הנבואה ורוה"ק, שאי אפשר להן שיזכה להן האדם כ"א כשישלים חק השמיעה במה שתלוי בידו ובכחו. דהיינו אם שמע במה שברשותך, תשמע ג"כ במה שהוא למעלה מיכולתך, ואם לאו לא תשמע. וכד' הרמב"ם במו"נ שאין לומר שישרה השם ית' נבואתו על מי שלא השלים עצמו בהשלמה הראוי', וכדברי חכמים ז"ל: אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, דהיינו שיהי' כלי מלא בענינים שהם תחת ידו ובחירתו אז הוא מחזיק.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א

התכיפה תאות לציין שהדבר הנסמך מיד יש לו יחש עם הדבר שסמוך אחריו, מפני שהיא מכשרת את הנושא לקבל התועלת הרצוי' מהפעולה הנסמכת אח"ז...ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות...כן הת"ח מכשיר את הדבק עמו שתהי' הברכה שיברכהו ד' בעושר ובנכסים לטובתו, ולכה"פ לא לרעה לו. כי אפי' הגרוע שבבנ"א תפעל עליו סמיכת הת"ח שלא להשחית מעלליו הרבה, ע"כ בהוסיף לו ד' ברכה לא ישתמש בה להרע, ותהי' הברכה הוגנת לו והוא מוכשר לקבלה. ומביא ראי' מב' פסוקים, שנא' "ויברכני ד' בגללך", ואי בעית אימא מהכא, "ויברך ד' את בית המצרי בגלל יוסף". להורות כי יש שמתברך ע"י הת"ח והוא מכיר שברכתו באה ע"י הת"ח, ויש שמתברך על ידו אע"פ שאינו מכיר בזה. לבן הודה והכיר כי באה ברכתו ע"י יעקב, ופוטיפר לא הכיר בזה, שהרי אחר שברך ד' את ביתו בגלל יוסף, מ"מ שם אותו בבית הבור, ומ"מ סגולת הת"ח היא שתמשך הברכה על ידו, מצד היותו מכשיר עכ"פ בכל אופן את הקרוב ונסמך לו, שיהי' ראוי לקבל ברכה, ובלא דעת ורצון יפעלו הכוחות הטובים ואור קדושת הנפש הטהורה את הפעולה הראוי' ברב או במעט, עכ"פ לברכה יהי' .

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ב

ההערה גדולה מזה בענין ישוב א"י, שראוי להשתדל בכל דרכי הכלכלה ושכולם בכלל מצות ישוב א"י. שגם בדברים הטפלים לעבודת האדמה כמו גידול יונים, ג"כ אפשר שישלח ד' ברכה גדולה, וגם מזה ימצאו רבים חית ידם בכבוד בארץ אשר ד' דורש אותה. ע"כ יהי' לנו למשל הדרך המפואר וריבוי הברכה שנתברכה הארץ בגידול היונים, שהוא ענף טפל ורזה בישובה של הארץ, וממנה נלמד לדורות, בכל סעיפי המחי' לאחוז בהם וברכת ד' תהי' גם עליהם, והכל הוא בכלל מצות ישוב א"י החביבה מאד, שהיא יסוד לכל האשר התכליתי.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

...ועכ"ז שמנים זוגות אחיות כהנות היו נשואים לשמנים זוגות אחים כהנים, וכולנה מצאו שלו' ומנוחה בבית אישיהן, עד שדבק לבבן ולבב הוריהן להגדיל החיתון...אף גם זאת היא הוראה על מצב בריאות הגוף והנפש אשר ברך ד' את עמו בהיותם שלמים לפניו בארצו, באשר ע"פ חקרי טבע היצירה ידענו כי בהיות מצב בריאות הורים במעלה טובה אז יטיב לנולדים מהם אם יהיו קשורים בקשרי משפחה (חוץ מעריות ושניות), וע"פ רוב וכמעט בכל המקרים בהיות איזה חולי נמצא בהורים אם יהיו קרובי משפחה יגדל הרושם בנולד מהם. ובאשר כפי הרגיל בהקפדה של נשואי כהן לכהנת יזדמן ע"פ רוב הנשואים מבני משפחה אחת, והוא עלה יפה עד שרבים התמידו בדבר, והוא אות נאמן על מצב שלימות הגוף והנפש שבא רק לרגלי הדרכה ישרה, הבאה מדרכה של תורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה. אמנם חיים כאלה שמביאים להשלמת המעלות הנפשיות באופן מעולה כזה, עד שמביא לתכלית בריאות הגוף והנפש בכללות העם לדורותיו, א"א לישראל לזכות כ"א בהיותו נטוע בארץ ד' המיוחדת לו לפי סגולתו העליונה. אבל בארץ נכרי' א"א שתצא סגולה כזאת בפועל, ע"כ מקרים כאלה נעשים נמנעות. ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו כו'...כי לב רגז בחוץ לארץ הוא דכתיב. אבל אה"ק היא מוסיפה בקדושתה חן וכבוד ושלום ואשר על יושביה, שגורם לחיי המשפחה לעלות במעלות החן והתפארת להצלחת הגוי כולו, ולמרבה הברכה והשלום.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט׳

ההצלחה תהי' דבוקה בעצם הנכסים בברכה טבעית, בתת הגפן פרי' "והארץ תענה את הדגן" וכיו"ב. ובזה אין לאמר "מאד", כי אין מתפללים על מעשי ניסים ושינוי סדרי בראשית, ולפעמים גרוע הוא מי שנשתנו לו סדרי בראשית כדברי חז"ל. אמנם הברכה כפי כח הטבע בתכלית המעלה, זה ראוי לבקש ולברך המתברך, וזהו נכלל בכלל "ויהיו נכסיו מוצלחים", (והצלחת הטבע) [להצלחתם הטבעית]. אמנם ראוי לכלל גם עצמו בכלל, כי [ב]תוספת הברכה הטבעית אין מקום כלל שיתמלא איש מחסרונו של חבירו, כי ברכת ד' היא תעשיר כל בני אדם העובדים אדמתם ונהנים מברכת ד'. אבל ההצלחה האישית, שתלויה בפעולת האדם ע"י עסקים ומסחרים ויתר ההצלחות שהם חוץ מברכת הטבע עצמו, זה נכלל בכלל "ויצלח מאד בכל נכסיו", בזה אין מדה לומר: עד פה תבא, כי המקרים הטובים להתעשר ולמצא הון עתק אין להם קצבה. ע"כ יתכן לברכו בהצלחה של "מאד". והערה יקרה כלולה בזה על עומק עדינות הנפש שיש במטבע זו, שלא יכלל האורח עצמו בההצלחה המאדית. כי לבקש על רוב עושר אמנם ראוי רק לזולתו, באשר ראוי להחזיק את כל אדם מישראל, בפרט [יחידי] הסגולה ואנשים נדיבים, שהם ברוב עשרם יוסיפו טובה, יחזקו ידי האמת ויגדלו צדק וחסד בעולם, ע"כ להם ראוי לבקש ברכה של הצלחה מאודית. אבל כל אדם לעצמו ראוי לו להחזיק לעצמו המדה הבינונית, ולחוש שהעושר הרב יעבירהו מדרך הישר, שהוא אורח החיים. ע"כ עם החכם מכל אדם ראוי שלא יאבה עושר רב, "פן אשבע וכחשתי" וגו' .

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ח

טעם שהכותים בחרו דווקא את הר גריזים

ואחרית תקלה זו של ביטול ההערה הרוממה הלאומית מביאה ג"כ לעבודה זרה, כי בהיות שכל האדם משוטט לתן טעמים למצות, ולא ימצא באמת רק בהכנסו דרך השער אשר לד' שהיא שערי צדק של כנסת ישראל, ממילא ישגה לתלות דמיוני שוא ובוקי סריקי של הבלי ע"ז או קרוב לה בתורת אמת. וזהו שהביאה להכותים סופם שמצאו דמות יונה להם בראש הר גריזים. תחת ירושלים, שהיא מקדש מלך ויסוד הלאומית, בחרו בהר גריזים להורות על תכלית הפרטית לזכות רק בברכות, שע"פ רוב לא תתרומם נפש האדם בזה יותר מהשער הנמוך של עבודה ע"מ לקבל פרס. והיא דמות יונה שכנס"י אמנם נמשלת ליונה שמצות מגינות עלי', והמצות כולן הנה לתכלית העליונה של הצורה הרוחנית של עבודת ד' המיוחדת לישראל, שאין בזה שום הגשמה חלילה, הם, בערכם המצות לא לשם הדעה האמתית הזאת כ"א לתכלית הפרטית של ברכות המכוונות להר גריזים, לא יוכלו להנצל מהגשמה ומצאו להם דמות יונה, שאמנם אינה מחלפת בת זוגה באחר, אבל חשבו רק בעבור הפרטיות של מציאות הברכות.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

...כי רק כשעיניו יחזו מוצא ההלכות מרחובות מבועי כללותיהן אז יבחין מתוך הפרטים עוצם כוח הכללי, ומתוך בירור הכללים ויחושם החזק אל הפרטים, כחם והודם של הפרטים איך כולם נתנו מרועה אחד. ועל כאלה נאמר: "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם. עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", "ד' צבאות אשרי אדם בוטח בך". וכלל מציאות היחש האמיתי של הפרטים אל הכלל הוא היחש שבין תורה שבע"פ לתורה שבכתב. ע"כ אפי' קרא תושב"כ, ושנה בתורה שבע"פ, ולא שימש ת"ח להשכיל אל היחש שלהם זה אל זה, ה"ז ע"ה. כי הידיעה תשלם רק בדעת קשר חלקי', העז יתן כח אל המסלות הפרטיות שבלבבם. וגם שהדרך רחוקה והפרטים מיגעים, " 'במחשכים הושיבני' - זה תלמודה של בבל", "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", שמהפרטים הרחוקים דוקא תצא האורה להשכיל כח הכלל הנהדר, "גם ברכות יעטה מורה", המלמד הפרטים בדיוק, שנראה כאילו אינם בכלל הברכה הכללית שמתברכת מפלג אלהים המדעי העליון הכללי, "ילכו מחיל אל חיל", בקיבוץ הפרטים למערכות שלימות וממערכה לגבוהה ממנה. "יראה אל אלהים בציון", שמה מקום כנסת ישראל, התכלית הכללית אל תורת ישראל בכללה, והיא שעמדה להם לישראל להוליכם בעמקי הגליות וים הסוער של המון עמים רבים, ולא עזבונו חסד[י]ו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ה

טעם שהמברך על כוס מלא זוכה לשפע רוחני וגשמי

...הכוס המלא יורה אמנם על השביעה של המותרות וההרחבה היתירה, אבל בהיותו משתמש בו לברכת ד' לצד המעשה, לעשות הטוב והישר, שע"ז תעיר הברכה על כוס מלא, ללמד שאמנם ראוי לאהוב את החיים עם הרחבתם אמנם לתכלית המעלה והטוב שהוא ברכת ד'. לאיש כזה נותנים לו נחלה בלא מצרים, כי תחת שהמבקש את החיים עם הרחבתם לטובת עצמו ע"כ הוא מוגבל, כי כמה יוכל האדם להיות נהנה בעצמו מכל טוב. אבל המבקש את כל המותרות של עושר וכבוד והצלחה גדולה כדי להיות פועל רב טוב להשכיל ולהיטיב, אין קצה לתכונה, ע"כ נותנים לו נחלה בלא מצרים. ויסוד ההנהגה הטובה היא המדה הטובה של הכרת טובה, שבהיות האדם מחזיק בה בשכלו הטהור נגד כל הטוב שיקבל מהמטיב האמיתי יתברך, תתפתח נפשו בכל המדות היקרות ויחרץ לעבודת ד' ועשות הטוב והחסד. וכל מה שיוסיף לקבל טוב וחסד כה יוסיף להיות ציר אמונים להפיץ רב חסד בעולם, שזה אמנם הוא היתרון שתתעלה אלי' נפש האדם המכיר את טובת יוצרו, ובזה יבא לידי מעלה יקרה, מה שאינו נוהג ברוב בנ"א שהם מחלקים את ההנאות הגשמיות והרוחניות לשתי מערכות, ואין עוה"ז ועוה"ב יכולים להיות אצלם באהבה בנפשם, כמאמר המוסרי המפורסם: כשם שאין המים והאש יכולים להכנס בכלי אחד, כן לא תחול יחד אהבת עוה"ז עם אהבת עוה"ב, זאת היא המדה באהבת עוה"ז הבנוי' ע"פ תקות ההנעמה החושית לעצמו. אבל אהבת עוה"ז הבנויה מצד הטוב שיוכל להשפיע על ידה, הלא האהבה הגשמית גם היא רוחנית, ובעודו בחיי עוה"ז חייו הם חיים רוחניים מלאים ממושגים טהורים של אהבת חסד וצדקה שהם חיים וקיימים גם בעוה"ב. ע"כ זה המברך על כוס מלא הוא זוכה ונוחל ב' עולמות, עוה"ז ועוה"ב, ואין הם סותרים זא"ז בהתכנסם בלב. ומשני המאמרים יחד למדנו כי הנטיה של הרחבת החיים כיון שאין לה קצבה בטבע הנפש ראויה היא למצא תעודתה בדבר שאין לתן לה קצבה, שאי אפשר לדון שיש כח בנפש שאין לו מקום שימוש לפי הצדק והמעלה. ע"כ יש מקום גם להרחבת החיים בכל מילואיהם ע"פ דרכה של תמימות דרך ביראת ד', והיא מכשרת את הנפש לקבל את כל חמדת החיים החומריים והרוחניים גם יחד. ע"כ זוכה ונוחל ב' עולמות, העוה"ז והעוה"ב.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ז

בהיות הוראת כוס הברכה היא על יסוד הרחבת החיים והנהגתם ע"פ השלימות השכלית, ראוי לחוק בזה רושם קיים שתהי' הנהגת כל בית בישראל מתנהגת ע"פ דעתו המקורית של האיש, והאשה תמלא ברגשותיה הטהורים (אל) [את] המטרה שיציב הבעל החכם המקורי, ואיזוהי אשה כשרה? שעושה רצון בעלה....

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

מתוך דקדוק המעשים וזהירות יתירה אפילו במעשים חומריים קטנים, מגיע שפע רוחני

וההסרה הזאת, מדרך הבלתי סלולה שהאירה בכח הידיעה האלהית, תביאך להיות משרי קודש הקרובים אל אור פני מלך חיים, "שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח", "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם", כבושות ע"י הציורים שמצטיירים ע"י המעשים הנמוכים שמתנאיהם להיות נמצאים דוקא בדקדוקי מעשים חומריים "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", שממנו מקור לחכמת אלהים ויושר לב. "גם ברכות", ברכת שמים של השגות רמות ונעלות "יעטה", בתוך הפעולות הנמוכות הללו של עמק הבכא, "מורה", ומשפל המדרגה יעלה אל מעלה רוממה ע"י קדושת המעשים ודקדוקם, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" מקביל לדברי חז"ל במדרש, ע"פ "ישלח עזרך מקודש", זו קידוש מעשים שבך, "ומציון יסעדך" זו ציון מעשים שבך, שהציונים המה הסעד האלהי להולכי תום הנגשים אליו לעבדו ברוח נכון ולב שלם.