בריאות

ברכות פרק א׳ פסקה ח׳

ראיתי בע"ה לבאר ענין אגדה זו, מה תועלת היוצאת מכל הסיפור הזה. ואם רק מפני החידוש הכללי שבצרת ישראל כביכול לו צר, דבר זה נודע למדי, ומבואר ג"כ בפסוקים מפורשים וא"צ אריכות. אבל בא הענין, לע"ד, לבאר תוכן ביאור צער שלמעלה, מה שלא ניתן להבין ע"פ פשוטו. ונקח לנו למשל ענין צער האמור בענין גופני, כדי שנוכל להקיש ממנו על הדברים העליונים, הנה כל דבר שמהלך כדרכו וטבעו הוא מתמיד בהנהגתו ואין בו צער, והצער לא יתכן כ"א במה שהוא מקרה יוצא חוץ לטבע, כמו הבריאות הוא המצב הטבעי של החי, והחולי הוא חוץ לטבע. וכל דבר שהוא חוץ לטבע ודאי לא יתמיד, כי כך היא המדה שכל דבר חוזר לטבעו. וע"פ אלה הדברים נבין ענין צער של מעלה בצרתן של ישראל...ונמצא שירידת ישראל היא כמו חסרון בהנהגה הכוללת, שבאה מצד כח הבחירה וסדרי ענינים אחרים שחייבו ירידתם לשעה. והוא כמו חולי שולט בגוף ההנהגה, וכל חולי סופו להתרפא, ע"כ ישראל בטוחים מאד על החזרת מעלתם, כי ההנהגה תחזור לאיתן טבעה ככלות ימי חליה...וכיון שכ"ז הוא נגד חק ההנהגה א"כ ודאי יעבור החולי ויסור הצער, והשולחן המוכן לבנים הם ינחלוהו ויתענגו מטובו.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח

ומר זוטרא הוסיף לומר, שאין ההכרח מביא רק להעתיק הדאגות לעתים רחוקות ומקרים כבירים, כ"א ראוי להסתכל איך האדם צריך לרחמי שמים בכל עת בהוה, עד שגם דברים קלי ערך ביותר יוכלו להיות מונעים גדולים משלמותו האמיתית. ע"כ פי' זה בית הכסא. כי טהרת הגוף ושיווי מזגו בזה וטהרת המקום, הם הלא קלי ערך לפום ריהטא, ומהם תוצאות גדולות לישוב דעתו של אדם והכנתו אל הטוב והישר החכמה והמשרים. ע"כ עם ההתבוננות בדברים הגדולים לא יעזוב ג"כ עניני אנושיותו ובהמיותו, שהם ג"כ מסבבים ההצלחה בהשלמתם, ומונעים אותה בחסרונם. והערת מר זוטרא גדולה מאד עד שאמרו עליה במערבא, הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו, שישנם אנשים רבים שבהיותם עורגים אל תכלית המעלות, הם שוכחים, שעכ"ז אדם המה, וצרכי האדם החומריים גם הקטנים שבהם אם לא יעמדו במכון הראוי יוכלו לקעקע את כל בנינם. ע"כ זאת היא ההערה הנפלאה הראויה לחכמי לב אשר בשכלם וטהרת לבבם במרום ימריאו, לבלתי לשכח את כל עניני גופם ג"כ. ויחד עם כל הנשגבות גם ע"ז יתפלל כל חסיד לעת מצא, שלא ימנעהו שטף מים רבים של הטרדות, של הים הזועף, משלמותו האמיתית הנצחית.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ח

ע"כ אם שבצערו של כל אדם ראוי לעורר בו ההרגש הטבעי להתפלל עליו, שעם זה יתעורר בו הרגש להשתתף בצערו ולבקש ישועתו. אמנם אם ת"ח הוא צריך שיתגבר על ההרגש הטבעי וישום לבו ורצונו לבקש ישועתו בהרגש עצום יותר מכפי כוחותיו הטבעיים, למען יכיר ערך הת"ח ופעולתו בהיותו שלם בגופו ובכל אשר לו, שהוא ע"כ נעלה מכוחות הטבעיים הגופניים, ע"כ צריך שיחלה עצמו עליו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

הנה (להמדרגה הפחותה מהאדם) [למדריגת האדם הפחותה] הזאת, טוב לה יותר אם היו הרודים בהם יודעים שיחשם להם הוא יחש של מקנת כסף, שעכ"פ ישגיחו על בריאותם ועל אורך ימי חייהם כשם [שהם] (ש)משגיחים על קניניהם לחזקם ולהברותם. אבל בהיות מצב האמללים האלה נעזב רק על מדת הצדקה של תקיפי בנ"א, נמצא גורלם רע מאד. למשל העובדים מפני דלותם במערות וכיפי עפר ששם האויר משחת, וכמה סכנות צפויות להעובדים ע"י הריסות מפלי העפר וכיו"ב. אם היו העובדים עבדים וקנין כסף להבעלים, אז אף בהיותם דלי מוסר לא היו חסים על כספם להיטיב את מצב העובדים, לטהר את האויר, לחזק את התקרות לבל יזדמן שיעשו מכרותיהם קבריהם, כי יחוש על עבדיו וישמרם כשומר כספו ונכסיו. אבל עכשיו יאמר העשיר אביר הלב, הנה אם יקצרו ימי חיי הפועלים ע"י השחתת האויר, לא יפסיד מאומה, כי בשכירות שמשלם מדי יום ביומו ישיג פועלים אחרים. ואם בבת אחת יקברו חיים מהם מאות ואלפים, לא לו נוגע הדבר. וכ"ז בא מפני שנאבד יחש הקנין, וחשבנו להתרומם למעלת המוסר הגבוה שהוא מושג האחוה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ט

שלימות התורה והחכמה תלויה במנוחת הנפש

מדין קשה, שלא יזדמנו שאלות קשות להפתר, וכשהן נגמרות נגמרות ברפיון, והלב נוקף אם הוא עושה כשורה, שהיא מחלת לב ומזקת למנוחת הנפש המביאה אל השלימות של תורה וחכמה לאמתתה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ג

לילד יש אינסטינקטים טבעיים בדומה לבעלי חיים, כל עוד לא התפתח שכלו לשמור על בריאותו מתוך דעת

טבע החכמה הוא להרים את האדם למעלה יותר גדולה מהאמונה לבדה בלא חכמה. ומשפט כל כשרון, שיש איזה כשרון טבעי קודם לו שהוא למטה ממנו, אז כל זמן שלא הגיע זמן הכשרון היותר נעלה לשמש, מתחזק בו הכשרון השפל. אבל כיון שהגיע זמן [ה]כשרון היותר נעלה, אז הכשרון השפל מתחלש, וצריך זהירות שהכשרון הנעלה, לבד יתרונו, ימלא ג"כ מקום הכשרון השפל. מצינו למשל, כ"ז שהילד קטן, ינהלהו טבעו כטבע בע"ח, שלא לאכול יותר מדאי. אבל כיון שנתעוררו בו הכוחות השכליים, מסתלקת שמירת הטבע וצריך שמירה שכלית. ע"כ צריך להזהר שימלא השכל חסרון הטבע ג"כ, שאם לא ימלא תעודת תפקיד הטבע, אז ישפל במדריגתו למטה מערך בע"ח שמתנהלים ע"פ הטבע.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ד

גם ראוי להעיר בזה, כי ישנם ב' מיני חוקים: יש חוקים שמיוסדת תכליתם רק על הנאה והמגונה, להרחיב לבו של אדם ולרומם נפשו בהכרת הנעים והנשגב ולעדן כשרונותיו. ונכנסת בכלל זה כל תורת היופי, שמהם יצאו חכמות שונות, כמו הזמרה, הציור, וכיו"ב, ויש עבורן ג"כ חוקים נימוסיים ערוכים בשכל. ובאשר כל תכלית אלו הידיעות והחוקים שבהם איננו דבר הנותן לאדם חיים, לא חיי שעה, ומכ"ש דחיי עולם אין בידם, ע"כ יאתה לדקדק בכל הליכותיהם ואופני קיבולם שלא יהי' בהם דבר יוצא מהנימוס והדקדוק של כבוד הראוי. כי כל תעודתם איננו כ"א הנאה והנימוס, ואין ראוי שתהי' חובת קבלתם למעלה מתכליתם. מה שא"כ החוקים הנוגעים לחיי הנפשות, כמו חוקי הרפואה וחוקי התמדת הבריאות, בהם אין להשגיח על חוקי נימוס וכבוד, כי תעודתם היא במעלה, שהיא יותר מקפת ומעכבת ומביאה אל השלימות, מחוקי הכבוד שאינם כ"א עודפים ומנעימים. ע"כ חוקי תוה"ק, צריכים להכירם בתור חוקי חיים, לא חוקים שבהם יתוקנו ויונעמו החיים הגשמיים והרוחניים לבד, כ"א בהם יקנו החיים, החיים הנצחיים וחיי שעה, ע"כ הם נעלים מכל כבוד והדר מוסכם. ע"כ במקום שיש חילול השם, ופריעת דברי תורת ד' שהיא תורת חיים, אין חולקין כבוד לרב, כי הדברים שנותנים חיים לעולם הם נעלים מכל כבוד מוסכם במנהג אנושי. והכתוב דימה דרכי התורה לרפואה "אני ד' רופאך", "רפאות תהא לשרך", "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים". אין ראוי לגלות עון מפני הנימוס והכבוד. אבל הרופא, כל הצריך לו לרפואתו, לא יחוש לכבוד ונימוס. ע"כ "כרפאי לישראל, ונגלה עון אפרים", ולא אקפיד רק שיבא הישע לצריכים רפואה.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ׳

החיים הם נמצאים בהרגשה טבעית המתפשטת בכל הגוף, ושרשה בידיעה שכלית. והנה כל זמן שהאדם בריא ושלם, החיים נמצאים בו לא בשכל לבדו כ"א אחוזים בקשר טבעי במציאותו העצמית, ואינו צריך לחפשם ולהסתפק בהם, עד שמצד הטבע איננו מצייר יפה העדר החיים, וכ"ז בא מפני שהדבר מבונה בו על בסיס חזק טבעי. אמנם אם האדם חולה במחלת נפש עזה או מחלת גוף קשה, יאבד קשר החיים את ערכו הטבעי. ואע"פ שימצא בהרגשה פרטית וידיעה שכלית, עכ"ז אין לו עוד אותו החוזק והעז, ולא יאמין בחייו. וזהו שחייו תלויים לו מנגד, איננו מרגישם בכל עוזם ותקפם בפנימיות הכרתו וטבעו, כ"א צריך שיודעו לו מהשכל וההכרה, וזאת היא מעלה חלשה בחיים.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״ב

כי כל הדברים המשנים סדרי הגוף ממהלכו הטבעי להרע, ברובם המה רק מפשיעת האדם בעצמו, בנטותו אחרי החושים יותר מדאי, וזאת היא ודאי חרפה וכלימה למשתכל בעין יפה שכלית...והנה צריך האדם לצייר כי בנטותו אחרי תאוות גופו חוץ לשורת השכל, אינו ראוי להתפלל, לא מצד התרוממות הנפש אל שם ד' כיון שהוא בידיו משפילה, ולא מצד בקשת המבוקש מהצלחה ובריאות הגוף, אחרי שהוא הוא המשחית בידיו את שלומו. אמנם כשתתחולל דעתו, יתחיל להתפלל ולשפך שיח להיות נעזר להתרומם על טבע הגוף, ודורך בדרכי משרים לפי ערכו. והבא לטהר מסייעין אותו.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ז

כוחות הנפש מתחזקים בהיות כוחות הגוף שלמים ובריאים, ע"כ כתב הרמב"ם כי היות הגוף שלם ובריא הוא מדרכי עבודת היוצר, כי א"א לצייר מושכל אמיתי בשעת התחלשות כוחות הגוף הרבה. והנה מדת השלימים, שתמיד המה מציירים ציוריהם הנכבדים, שהם ממלאים את הנפש רגשי קודש ועובדים עי"ז את השם ית' מאהבה. אמנם כשנחלש הכח הגופני, בהחלש נושא השכל בעודו מחובר לחומר, נחלש ג"כ כח השכל והציור.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ט

י"ל דרמיז קרא "בעני אמתך" לנדה, כמו שדל נקרא חולה "מדוע אתה ככה דל בן המלך", כן עני ג"כ ראוי לקרותו ע"ש עינויו, ונדה דוה נקראת כד' הרמב"ן ע"ש חולי...וי"ל שזכות שמירת נדה תעמוד להסיר מחדרי בטנה כל דבר המונע מאתה פרי בטן....

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ח

המצב הטוב המסכים אל כלל המציאות, הוא הבריאות. אמנם כשיצא פרט אחד מהסכמתו אל הכלל בגוף, נפרע הסדר ונעשה חולי.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ב

ישנם דברים בהנהגת העולם שמועילים לחזק את עצם החיים וחוזק הברואים והטבעים, ואלה הם בכלל דברים של חול שעוד אינם עיקר בבריאה. אמנם כל הדברים המביאים לשכלל את כח המוסרי במציאות, לרומם את הכרת האמת ולקדש את הדרכים ואת המדות, להם "קודש" יקרא. וכאשר השכיל שהנהגתה של מדת דין עם כלל ישראל לא יוכל היסוד המוסרי להתרומם בעולם עי"ז, ע"כ אמר חולין הוא לך מעשות כדבר הזה.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״א

יסוד השלוה, אפילו בעוה"ז, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במדות טובות ביראת ד' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק ג"כ בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ד'. אבל בהיותו ממעט במוסר אז לא יאמר די בכמה שישיג מההון, ומדותיו שמתפגמות נוטות לתאוה [ה]עוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו ובזרעו. ע"כ גם אם יאסוף עושר, לא יספיק לו ולא ינוח לבבו ולא ימצא בהם קורת רוח שלמה. ע"כ דורות ראשונים שעשו תורתן קבע, והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, ליראת ד' ולמדות טובות והגונות, ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידם, כי המעט הספיק להם בהיותם בעלי מדות יקרות, וגופם הי' בריא ונפשם שמחה בעמלם. דורות האחרונים, שעשו מלאכתן קבע, שהדאגה על החומריות מלאה את לבבם ולא תניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן עראי, זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המדות ומנוחת הלב נטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניניו....

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ז

אם שהאדם הרחיב צרכיו בכל עניניו והרבה להשתמש בכל ענינים מורכבים שהמציא בעמלו והמצאותיו, מ"מ ראוי שיזכר תמיד כי ראוי להתקרב תמיד אל עצם הטבע, ולהרגיל עצמו להיות חי עמו ולא ישכח את המקור הראשי לכל ההרכבות. והחינוך הזה יועיל הרבה לבריאות הגוף, שלא ימשך הרבה במותרות שאין להם סוף, שהמותרים המתרבים בלא גבול יאבידו מן האדם את ההמשכה להענינים הטבעיים במקורם.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ח

היום הוא מיוחד יותר לפעולות מתחדשות ממעשה האדם, ע"כ אין ההרחקה מהטבע מזקת כ"כ כ"א ברשימה קלה שמודיעה סימן לפרעות העיכול הטבעי. ובלילה שהאדם ראוי שיהי' נמצא בו במצב טבעי יותר, ע"כ הוא זמן השינה שהיא מצב טבעי גמור, תגדל הסכנה. ובחלק המזון הרוחני תמצא ג"כ דוגמתו, כי המתרחק מהמקור הפשוט בתורה ויראת ד' תתקלקל מוסריותו, אמנם בהיותו ער בשכלו ובלבבו נטי' לרוממות ומעשים טובים, שאז הוא יום לגבי הנפש וכוחותיה, לא תגדל הסכנה ע"י ההרחקה מהמקור הטבעי, מ"מ שמץ קלקול ימצא ורושם של פריעת מוסר בתכונות הנפש לא ימלט מלהיות בא ע"י הריחוק מההדרכה המקורית לגמרי בתורה וחכמה. דוגמת ריח הפה, גם בהיות האדם ניכר בסגנונו על מחשבותיו הפנימיות, ע"כ בהיות איזה קלקול פנימי נמצא יוכר בסגנון לחודר היטב, וזהו ריח הפה. ובלילה בהיותו נוטה למצב שפל, בהתגברות עליו מדותיו הבהמיות, שהוא לילה המוסרי אצל הנפש, אז תגדל מאד הסכנה והתגברות המדות הרעות שמביאות ג"כ פיתוי לדיעות רעות תוכל לבא עי"ז, כי יעלם מעיניו הוד האמת הפשוט, מריבוי הענפים המסתעפים בהיותו מתרחק מהמקור, וידאג מפני אסכרה, המתחלת (בפה) [בבני מעיים] וגומרת ב(בני מעים) [בפה]. ודוגמתה בחולי הנפש, [אולי צ"ל תחילתו] זחיחות הדעת בדברי דופי וסופו השחתה עזה בדיעות עקריות הגוררות מעשים רעים שמשחיתים את האדם בכללו ומוציאים אותו מעולמו חלילה. ע"כ ראוי להתבונן מטבע ארוכת הגוף על ההדרכה הנפשית, להרחיב דעתינו בתורה וחכמה עם הקירוב התמידי אל המקור הראשי הפשוט, שהוא אמונה ויראת ד' ורגש לב ישר כאשר עשה אלקים את האדם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל׳

כמו שע"י רוע העיכול יש לו ריח הפה, שלא יטעם טעם הגון במאכלו, וביותר יחסר לו הצד הרוחני שהוא הריח הטוב שנלוה אל כל מאכל במצב הבריאות הנכונה. כמו כן הנלקה בעצב יותר על המדה, תרד מעלת נפשו ולא ירגיש ההוד שבמאור התורה ודרכי היושר, ע"כ לא יפריז בזה על המדה כ"א לפרקים באורח חכמה, כדי להפיק התועלת הרצויה להנצל משחיתות היצר.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ב

ויותר מזה יש להרשים שהגוף הוא מונע את כח החיים, ומיעוט הגוף הוא נותן שליטה לכח החיים יותר. ע"כ דגים קטנים עוד כח החיים חזק בהם יותר, שעם שיש להם היתרון שאין הנפש קשורה הרבה במסכת הגוף, עוד גופם קטן ודל ואינו חוצץ בעד הכחות החיוניים שבנפש. ע"כ פועלים דגים קטנים לחזק כח החיים בכלל, וחיזוק כח החיים שומר מחולי מעיים ביחוד ע"י האכילה של דבר שיש בו כח החיים מרובה מוסיף כח חיים במעיים, וכח העיכול מתחזק ומתגבר על כל חולי...ובהתחזק הכח הרוחני הנמצא בתכונת הדגים הקטנים, והפעולות המכוונות כולן למטרה זו של הגברת החיים הרוחניים לכל דרכיהם מסירות כל מחלה, ומרבות כח החיים לחזק את הגוף להפריחו, להרבות כחותיו ולחזק כל כח שבו בבריאות הגונה, כדי שיהי' כלי הגון לשימוש הנפש בדברים שהם תכלית מציאותו של האדם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

...ועכ"ז שמנים זוגות אחיות כהנות היו נשואים לשמנים זוגות אחים כהנים, וכולנה מצאו שלו' ומנוחה בבית אישיהן, עד שדבק לבבן ולבב הוריהן להגדיל החיתון...אף גם זאת היא הוראה על מצב בריאות הגוף והנפש אשר ברך ד' את עמו בהיותם שלמים לפניו בארצו, באשר ע"פ חקרי טבע היצירה ידענו כי בהיות מצב בריאות הורים במעלה טובה אז יטיב לנולדים מהם אם יהיו קשורים בקשרי משפחה (חוץ מעריות ושניות), וע"פ רוב וכמעט בכל המקרים בהיות איזה חולי נמצא בהורים אם יהיו קרובי משפחה יגדל הרושם בנולד מהם. ובאשר כפי הרגיל בהקפדה של נשואי כהן לכהנת יזדמן ע"פ רוב הנשואים מבני משפחה אחת, והוא עלה יפה עד שרבים התמידו בדבר, והוא אות נאמן על מצב שלימות הגוף והנפש שבא רק לרגלי הדרכה ישרה, הבאה מדרכה של תורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה. אמנם חיים כאלה שמביאים להשלמת המעלות הנפשיות באופן מעולה כזה, עד שמביא לתכלית בריאות הגוף והנפש בכללות העם לדורותיו, א"א לישראל לזכות כ"א בהיותו נטוע בארץ ד' המיוחדת לו לפי סגולתו העליונה. אבל בארץ נכרי' א"א שתצא סגולה כזאת בפועל, ע"כ מקרים כאלה נעשים נמנעות. ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו כו'...כי לב רגז בחוץ לארץ הוא דכתיב. אבל אה"ק היא מוסיפה בקדושתה חן וכבוד ושלום ואשר על יושביה, שגורם לחיי המשפחה לעלות במעלות החן והתפארת להצלחת הגוי כולו, ולמרבה הברכה והשלום.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ה

אם הי' איזה מאכל שימלא מקום הבשר בהזנה הי' נחשבת טביחת בע"ח לאכול בשרם לדבר בלתי הגון, כיון שיוכל האדם להניח הבע"ח בחיותם ולהספיק מזונו הראוי לו מדברים זולתם. אמנם כאשר באמת כח ההזנה הנמצא בבשר לחזק כחות הגוף והנפש לא ימצא דוגמא שלהם בשום דבר אחר זולתי הבע"ח, ע"כ חובה ישרה היא ג"כ לבע"ח להיות משלמים מס הראוי להם כפי הנחוץ להשתלמות האדם על חשבונם. שהרי ע"י עילוי מעלת האדם סופם שגם הם יתעלו, ובטוב לאדם יחיל גם טובם הם....

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ח

ההתחזקות הגופנית תבא באחד משני דברים: או שיתחזקו שרירי הגוף ע"י מזון והנהגה ידועה, ומחזקת כלי הגוף תחרץ ג"כ הנפש לעשות מלאכתה באופן מלא כח החיים, או שיתחזקו כחות הנפש ע"י פעולות ידועות ומזונות מיוחדים להם, ובחזקת הרוח החיוני יתחזקו כחות הגוף ג"כ ויהי' האדם חזק ואמיץ לעשות עבודתו נאמנה. ע"כ השכילונו חז"ל בזה, שכל נפש משיב את הנפש, שאף על פי שלענין התחזקות כחות הגוף מצד עצמם תלוי הדבר באיכות המזון וחלקים המבריאים שנמצאו בהם, אבל חיזוק הנפשי ימצא מכל נפש דוקא, וזה לנו לאות על השקפת חז"ל הברורה בענין נפש הבע"ח, שמצד כח החיוני היא משתתפת עם נפש האדם. ע"כ בהיות כח החיים אחד, כאמרם: "תוצא הארץ נפש חיה", זו (נפשו) [רוחו] של אדה"ר, ע"כ חוזק הנפש החיונית האנושית בא מנפש הבע"ח.

ברכות פרק ו׳ פסקה ע׳

ישנם דברים שהם נאותים לחזק את הטבע הבריא, ולטבע המקולקל והחולה לא יאותו כלל. וישנם דברים שהם שוים לב' המערכות, ראויים גם לטבע הבריא וגם לגהות מזור הטבע המקולקל. הכרוב אם שהוא יפה לרפואה כדרז"ל בגמרא, יפה הוא למזון ג"כ להבריא את הטבע הבריא. ותרדין, אינם נאותים כ"א להטבע המקולקל ואינם נאותים לטבע הבריא. וכמראה הזה נמצא ג"כ במזון הנפש, ישנן מדות כאלה השוים לכל, ודיעות והשכלות שיכולות להשיב לבצרון רחוקים מצדקה, ומחזקות ג"כ ידים אמוצות להוסיף אומץ. וישנן הדרכות ודיעות כאלה שמוכנות רק לרפא חולי דיעות ומדות, וראוי להסתכל בהן לפי מצב מי שמדריכים אותו וחליו, ומצב הדור ותכונותיו, כיון שאינו מזון מבריא כ"א נכון לחולה להשיבו לאיתנו הוא ע"כ קשור בתנאים רבים.

ברכות פרק ו׳ פסקה ע״א

אמר עוברת, שאינה מתעכלת ואינה מוציאה כחה להועיל אל הגוף, ע"כ היא מזקת לו בעברה, שהפעולות הרעות נקלטות באופן יותר קל מהתכונות הטובות שהן יבאו אחרי פעולות העיכול הטובות. והנה הורו לנו בגמרא ז"ל, שהוא מבלי יין או בשר או עצים, כלומר כשלא יכשירו אותו או את הגוף לקבל תועלתו הרצויה. וגם חזיון זה נראה בדברים הנפשיים....

ברכות פרק ז׳ פסקה ה׳

...ואולי עלתה מחשבה בלב ר"א כי שורש חליו כעת בא ג"כ מהדרכתו הראשונה בהרחיק עדני הגוף יותר מדאי, ע"כ להורות לכל שאין זו הדרך הראויה ביחוד לחכמים עובדי עבודת ד' ועוסקים בתורה, כדחז"ל האי (צורבא מרבנן) [בר בי רב] דיתיב בתעניתא כו', ע"כ יעביד יומא טבא לכולהו רבנן להראות כי לחכמים אין ראוי' זאת הנטיה שמחלשת את גופם. ודייקו בלשונם אתפח עביד סעודתא לכולהו רבנן, יומא הטבא הי' העיקר בסעודתא לכולהו רבנן, להורות שהדרך הכבושה לעמלי תורה היא לאכול ולשתות ולעסוק בתורת ד' בבריות גופא. והנטי' היתירה, אם שבאה לחסיד מצויין לרגלי טהרת נפש נפלאה, איננה הדרך הכבושה לרבים.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ג

דאגה לבריאות העובד

יסוד הרעות שנמצאו בעבדות בא רק מתגרת יד האדונים הרשעים שהתאכזרו בעבדיהם ולא חסו על חייהם ורגשותיהם, אבל תכלית התורה היא שיהיה עם ד' מצויין במדותיהם הטובות, ואז העבדות תהי' אחד מעמודי העולם וישובו...כיון שנמצאים בבנ"א ירודים במעלה, מפני מיעוט הכרתם וחלישותם הגופנית או הנפשית, הדבר נכון מאד שיהיו משועבדים לאנשים רמי מעלה שיהי' בידם להשגיח על כל דרכיהם ושתהי' אימתם עליהם, ובזה יתישרו. ולא עוד שאם ימצאו באנשים המוצלחים, כאלה שבהיות ידם גוברת והם משעבדים בעניי עם בשכר פעולתם, אינם דואגים עבורם שיהי' להם לחם חוקם די ספקם, ושיהיו באים לנוח כפי הכח הטבעי שתתמיד בריאותם, מפני שני דברים, האחד שאין רגש היושר מפעם כ"כ בלבבם לומר שהם עושים עול, שהרי אין מזונ[ו]תם עליהם, ועבור עבודתם יקחו להם מה שירצו. וכיון שאינו מכריחם לעבוד אצלו הוא חושב שנקי הוא מעניים, אע"פ שבאמת הם מוכרחים לקבל עליהם תנאים קשים שאי אפשר להם לעמוד בהם מפני עניים גם אם יקצרו ימיהם או יחלשו, אין האדון המשעבד בהם מפסיד מאומה, כי ימצא לו פועלים אחרים. אבל חק העבדות הוא מגן לזה, כיון שהעבד הוא קנין כספו ע"כ יחוס על ממונו. זולת אם יהי' האדון איש רע מעללים ואכזר, אז רק אז תהפך העבדות לצרה.