אמן

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

משמעות עניית אמן

הברכות, שנאמרות בלשון וכלי הדיבור, צריך האדם להכיר צד הדיבור שבהן כעין הכשר וכלי לההערה הפנימית וההכרה האמיתית שתבא ע"י הדיבור, בהרגשות הנעלות של דעת ויראת ד' שכלולות בעמקי הברכות, שגדולה פעולתן על פרטי האישים המברכים ועל כלל עם ד' הנלוים בעסקי הברכות איש לאחיו. ע"כ ההוראה על התכלית הפנימית של ההסכמה וההכרה הפנימית, תבא בעניית אמן שהוא אות הסכמה, וההסכמה תורה לעולם על ההכרה הפנימית אל המאמר הנשמע. ע"כ להבליט יסוד האמן, שהוא בנוי להתעורר על יסוד ההכרה הפנימית, שההתרגשות הבאה מהפעולות החיצונות אינה בה עיקר, ע"כ ראוי שלא יגביה קולו יותר מהמברך, שאם יגביה קולו יותר מהמברך יראה שמה שבא העונה להוסיף על שבח הברכה תהי' תוספת התרגשות, ואם היא לפעמים ג"כ טובה אבל איננה יסוד ההצלחה האמיתית, כ"א אמצעי להתעורר אל ההכרה האמיתית. ע"כ גם אם אין ראוי למנוע את ההתרגשות החיצונית ממי שלבבו מרגיש בהכרה פנימית הוד האמת, כי האדם באשר הוא אדם חומרי נוטה הוא להתפעל ג"כ בהתרגשות הבאה מפעולות ודיבורים, אבל להורות שאין זה יסוד חתימת ההצלחה הראויה להעטיר בה את הערך הנעלה של עניית אמן, כ"א התוספת הרוחנית של המדע הפנימי שראוי לבא ע"י שהתעורר לרגלי השמיעה של הברכה מפי חבירו המברך ביושר לב ורגש טהור, וזה לא יוכל בתוספת הרמת קול כ"א בתוספת הגיון לב טהור ורגש פנימי, שהוא נעלה מכל לשון ואינו צריך לשפה. כי יסוד השפה ותעודתה הוא להודיע למי שלא ידע, אבל כשרון הפנימי שבאדם הוא לכוון לזכות להאשר של הזמן המוצלח, שההכרה הפנימית של הוד האמת תמלא כל הארץ עד שלא ילמדו עוד איש את רעהו, וההכרה הפנימית תמצא חקוקה על כל לוח לב, וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול. אבל "נרוממה שמו", רוממות שם ד' היא ההכרה הפנימית של הוד כבוד עליון וקדושת ההנהגה העליונה ויקרת חסד עליון שאין ערוך לו בכל שפה ולשון, וחקר כבודו אשר לו דומי' תהילה, זאת ההכרה ראוי' שתופיע בכל לבבות הישר מהכרה פנימית, מכח ידיעה עצמית, אחרי ההתעוררות הבאה מהחכמים השלמים המעוררים אל האמת ואל הטוב. ע"כ "נרוממה שמו יחדו". א"כ אין קול כאן עיקרי כ"א יסודה של ההכרה היא הידיעה הפנימית, שהאמן הוא מגלה ענינו. ע"כ קצרו המובן הרחב ג"כ בר"ת, כאמרם ז"ל: מאי אמן, אל מלך נאמן. להורות כי כאן הוא מקום קיצור הדיבור ואריכות המחשבה, ע"כ אין ראוי להרים הקול ביותר מהמברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

משמעות צורת אמירת אמן

כבר ביארנו במק"א שורש עניית אמן, שהוא הוראת ההכרה הפנימית הבאה ע"י ההתעוררות שהתעוררה נפשו ע"י הערת המברך. שע"י הברכה באה ההערה הטבעית הישרה ע"י האמונה, וההתחלה שע"י האמונה גורמת לו להשכיל ולהרים קרן ביראת ד' בחכמת לב. וביאור ההערה של ההכרה הפנימית יוצאת בעניית אמן ברמז קצר, כי ההכרה הפנימית אין לה צורך להרבות דברים כ"א להוציא אל הפועל הכמוס במעמקי הלב. וכאשר כל מושכל נבנה משלשה חלקים, חיבור שתי הקדמות והתולדה המתחייבת, וכמוהו בדעת האלהים ע"י הערת הלב באמונה להסתכל במעשי השם יתברך. ההשקפה הראשונה מהמון הברואים וכחו וגבורתו המלא עולם, וכשיתקבצו לו המוני ידיעות והשקפות רחבות בכלל המציאות ימצא בהם הקשר הנאמן המורה על כוונת הטוב והמטיב יתברך לחסד ורחמים, בין מריבוי הברואים ובין משלשלת המעשים ע"י ההסתכלות בהליכות המקרים האנושיים הכלליים, כאמרו "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור". שקיבוץ הפרטים של הידיעות אל הכלל תבורר ההשקפה האמתית מדעת אלהים, ויהי' האדם פונה ע"י זה למעלה להתאזר חיל בהשלמת עצמו וזולתו, כי זה חפץ אדון כל ית'. ע"כ יפורש אמן, אל מלך נאמן. "אל" מורה על הכח והגבורה של עצם המצאת הברואים וכל עלילותיהם. "מלך" מורה ההנהגה וההשגחה שמנהיגם לטובתם השלימה. ו"נאמן" מורה כי בירור הידיעה של ההשגחה הכוללת והפרטית בא ע"י שבהסתכלות הרחבה רואים איך הדברים הולכים בסיבוב נפלא ומשלימים את התכלית הרצוי' להשלמת הברואים, וזאת היא האמונה שלא יסיר דברו הטוב להיטיב. ע"כ "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך", כי "דבר אלהינו יקום לעולם" והטוב המיועד א"א שיופסד ע"י כל המון גלגולי סבות, שנראים כבאים לעכב את חסד עליון מהופיע בעולם אבל אין זה כ"א מפאת השקפתינו הקצרה, אבל כשנשא דעה למרחוק נראה כי ימין ד' רוממה ועושה חיל, ולא יפול דבר אחד מכל דבריו. א"כ בהוראת האל"ף של ["אמן"], יובן קיבוץ הידיעות הבונות אח"כ את הכלל מפרטיהם. ב"נאמן" שהוא הנו"ן האחרון, החתימה של ההסכמה הכללית כשכבר הוכרו הפרטים וסידורם. והמ"ם שבאמצע הוא המושג הכללי שבא ע"י חיבור הכלל עם הפרטים, שהוא מלך עולמים ודברו הטוב לעולם נצב. וההסתכלות הכללית שלימותה בציור הלב, היא תלויה בודאי באיכות ההתעוררות הטבעית הטהורה שבאה ע"י הברכה, שהתעורר על ידה באמונת הלב. ע"כ לא יענה לא אמן חטופה, שבלא מילוי התנאי של קיבוץ המון ידיעות והסתכלות רחבה המלאה מהמון פרטים מדעיים שאי אפשר כ"א בסבלנות ושקידה, לא יבא אל ההכרה הפנימית השלימה, כי בחטיפתו שלא לדייק עם הפרטים לא יושלם לו הכלל. ולא אמן קטופה, כשמשלים הפרטים צריך שיסדרם לכלל כמדע מבורר שצריך לעמוד בתור שיטה משוכללת מבונה בכל חלקיה המתאימים, ע"כ צריכה שתהי' שלמה ולא קטופה. ובשלימות הכלל יתבאר תואר "נאמן", כמו שבריבוי המעשים והעלילות הנוראות יתברר תואר "אל". ולא אמן יתומה, שה"אמן" מצד כוללות ההכרה של המלוכה וההתאמה של רגשי הלב אל המדע, שזהו יסוד קבלת עול מלכות שמים, צריך שיהי' נשמר תמיד מחק ההרגשה הטבעית הישרה שתמצא בלב כל איש ישר שמישרים יחפץ, ויתענג בהשגות ישרות שמביאות למעשים ישרים והשקפות מרוממות את הנפש אל רוממות מעלתה. ע"כ צריכה ההשקפה הפנימית [להיות] מחוברת לעולם עם ההשקפה הטבעית הבאה מאמונה טהורה, וזהו חיבור ה"אמן" עם הברכה שלא תהי' אמן יתומה. אמנם המברך מצדו ראוי לו לכוין לבבו בההכרה הטבעית שבאה מאמונה טהורה וישרה, שתהי' הערתו ראויה לעורר את ההכרה הפנימית, כי בהשלמת העבודה ונועם המעשים של איש עובד ד' באמונה ותם לב, כשמתנהגים הבריות בדרך טובה וישרה הוא מאהיב שם שמים, ופועל לעורר את ההכרות הפנימיות לבקש את ד' ועוזו, וגם הוא יזכה עי"ז במעלת ההכרה הפנימית. ואמרו בירושלמי שהמברך צריך ג"כ לצאת יד"ח עניית אמן, כי בחיבור האמונה השלמה עם הידיעה יתמלא הבית אורה, ע"כ לא יזרוק ברכה מפיו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ז

יסוד עניית אמן ואופן ענייתה, וסיבת סוגי העונש למתרשל באופן ענייתה

יסוד חינוך הבנים תלוי רק במה שע"י חינוך טוב יפתח לבבם בההערה הטבעית שבאה מיסוד האמונה הטהורה, ע"כ בכל פינותיו שיפנה בחכמה ודרישה של הכרה שהוא יסוד עניית אמן, לא יפנה ממבוע החיים שהוא האמונה, "וצדיק באמונתו יחי' ". והעונה אמן יתומה, בהנהגה בפועל הוא מכוון למעביר את השלמת האמונה על פני הדרישה של ההכרה, יהיו בניו יתומים, כי אין בו יתרון בהדרכת בניו, כי אב לבנים יביע אמתתו ית' ולדור ודור אמונתך בפי. חטופה, שמקצר לעומתו בקיבוץ ההסתכלות המדעית הפרטית, א"כ מה יתרון בפרטי ימיו אם לא בכל יום יוסיף סימן חדש והכרה חדשה לדעת את [מעשה ה']. קטופה, שאינו משתדל לקשר את הפרטים הנקנים להביאם למערכה מסודרה והכרה כללית, יתקטפו ימיו ושנותיו. הימים אינם באים לתכליתם הפרטית נגד הידיעה הפרטית שלא באה לתכליתה כ"ז שלא נעשה ממנה כלל מסודר בתור סולם לעלות אל המדע האלהי, ושנותיו שהן כלליות לעומת הימים גם הן אין בהן יתרון. וכל המאריך באמן, ופונה אל הים הגדול של החכמה להוסיף קנינים פרטיים וכלליים ולקשרם בקשר נכבד המביא להשלמת האדם הראויה, מאריכין לו ימיו ושנותיו, כי הוא יודע להשתמש בימיו ושנותיו כראוי, להביאם אל אוצר החיים, הידיעות המוחשיות אל השלמת הציורים, והציורים להשלמת מדע כולל, וכולם עטרה לראש אושר האדם והשלמתו השלימה, שהוא ידיעת ד' לאמתתה כפי כחו של האדם, שמביא לשער היותר נשגב בההצלחה הנאמנה. " 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים' - אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן", כי עניית האמן היא השמירה הנכונה להאמונה, שנשמרת מכל צר ואויב, ע"י המדע המבורר שמאיר אור תורת אמת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ב

מעלת אמירת אמן

האמונה והקבלה למה שנאמר מפי גדולי עולם הוא עמוד האורה המאיר כל מחשכים, מפני שאי אפשר לכל אדם להשיג בדעת עצמו את האמת הפנימית, ובפרט בעניינים העומדים ברומו של עולם בעיקרי תורה ואמונה, ע"כ גדולה היא עניית אמן, המורה על ההסכמה והקבלה באמונה, לדעת הברכה שתיקנוה אבות העולם אנשי כנה"ג ויתר גדולי מאורי העולם ... .