אר"ל, אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל".

ההתקשרות המוחלטה שהתוכן הרוחני העליון מתקשר בנפשו של אדם השואף אליו, היא תלויה בראשית פסגתה בתמצית היותר עליונה של הענין הנשגב. כשהאדם פונה אליה, מנשא עצמו למעלה העליונה בצפייתו, הולכים כל ארחותיו בקישור למטרה קדושה זו, וחייו מקושרים גם בשביליהם הקטנים למגמת הקודש, והכל מתקיים בידו. ערך התורה בשביל החיים לבדם, ביחוד בחיי הזמן, לא [יוכל] להוציא אל הפועל שקיקה עליונה כזאת, עד כדי חפץ ביטול החיים והתמעטות צורת הרחבתם בגללה. וכמו כן א"א לתורה שתתקיים באדם כ"ז שרצונו קשור רק בצד הנמוך שבה, בצד המתקן את התוכן של חיי החברה, כתיקון המדות והמעשים מצד עצמם. אמנם דוקא האוחז בפנימיות תשוקתו את צד העליון של התורה, היקר בעצמו מכל החיים כולם, וכיווץ החיים בשביל תשוקת התורה מרחבת את לבבו, בהכירו שהיא בעצמה היא אוצר חיים עליונים נעלים ונשאים מכל חיי זמן ועולם, הכרה זו, העולה על ראש הפסגה, שמראה את פעולתה בויתור החיים ועידוניהם בשביל חבת התורה, היא מקשרת את כל פרטי התורה באור כללותה, והכל מתקשר באבוקה אחת בנפש הלומד המתאחד עם אורה של תורה, והיא מתקיימת בידו. "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", אז חי הוא תמיד חיים שלמים עמה, "כי מוצאי מצא חיים".