מדחמיסר בניסן ה' בשבת, ריש ירחא דאייר שבתא, וריש ירחא דסיון חד בשבת, קשיא לרבנן.

כשהחול נותן את כחו ומתרומם בכל תועפות עזו לסעוד את הקודש, כשתוקף כח החול הכלול בקדושתן של ישראל הכריע את כח החיים המצרי בה' בשבת, בא אח"כ אור הקודש המלא להשלמתו, ונאה הדבר שריש ירחא דאייר יהיה בשבתא. וכאשר הקודש מתמלא ומופיע, אז הוא מכשיר את כל התוכן החולני להיות בא בתור מכשיר לקודש מראשית הוייתו, שהיא מעלה יותר עליונה מאותה המדה שהחול העשוי כבר, העבר, נלקח בכל רכושו אל מרום הקודש כתוכן ה' בשבת, אלא לכתחילה, מתחיל מחד בשבת להיות האור בא מן כל ימות החול, שפעת החיים, יושר השכל הפשוט הבא מהופעת החושים, החברותיות וכל תוכניה, והכל מתעלה מראשית יצירתו להיות בא בהקדמה לאור תורה, המופיעה בכל עמקי תהומות כמו שהיא מאירה בכל גבהי מרומים. וזהו נגד אותה ההשקפה של צורך השארות חלק אחד מן החול במקומו, בתור צל המוסיף הוד האור, כי הכח המכריע בשני האופנים, בלקיחת העשוי כבר אל הקודש, וביצירה מראש מקדם ערכי חול לשם קודש, אינו מצריך שום השארה מיוחדה במערכת החול, והאור של הקודש שלם ומבהיק הוא מכל צדדיו, בלא שום צורך של מחשכים להבליטו, וקשיא לרבנן.