הארת השבת העליונה, יסוד ההכרה האלהית הקודמת לכל יש, קונה שמים וארץהמחדש העולם ומלואו. והחיים ההולכים ע"פ הכרה עליונה זו, המתעלה הרבה מהכרת המשטר שבהויה, ושערך המשטרי שבהויה מתעלה הוא בקדושתו ורום עליוניותו רק ע"פ אותה המדה שהוא שואב מהופעת החידוש, יסוד קדושת השבת. אחרי שכבר קדמה השבת במרה, והחיים שע"פ הכרת הבורא, והעולם בתור הופעה לגמרי מחודשת מיוצר כל ב"ה, הוכשרו ישראל לבא לסיני לקבלת התורה. אמנם כל הסתעפו]יו[תיהן הרבות של הלכות שבת הנן חיקויים עצמיים וחידורים פנימיים להופעת הקודש של האמת העליונה המשלמת את ההכרה האלהית ואת היחש של העולם לאור העליון, חייו ומקור שפעו, מחוללו ומהותו, הן הן שהוצרכו להיות קודמות לתורה. אבל התחומין באו לא להעמיק את יסוד הארת השבת כ"א לבצר את עמדת האדם והאומה על בסיסם. ההכרה של ישיבת האדם במקומו, במחנהו, מפני הופעת קדושת היום, מקבעת היא את חותם ההשארות וההשתרשות בעומק החיים, הנמשכים ובאים מיסוד הכרת מורשת השבת. בזה יש מקום לדון באשר התורה כולה הלא היא באה לבסס את המעמד הנשא הזה, קדושת ישראל המיוחדה, "לדעת כי אני ד' מקדישכם", ע"כ אין צורך להקדים את התחומין למ"ת, ודי בהארת השבת בכלליותה ועומק פרטיה המעמיקים הוייתה, עד עת מ"ת, שנתפשטה בכל סעיפיה היותר רחבים, שהם הם כל גופי תורה, שהשבת שקולה היא לעומתם. ומר סבר כי הביצור לעמדת החיים על יסוד השבת והארת קדושתו, לא בא בתור חטיבה מיוחדת בפ"ע אלא עצםתנאי עומק הקודש של הכרת אלהות העליונה, הבאה בהארת יסוד החידוש המוחלט של כל היש, מידי אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, הוא בעצמו המעמיד את החיים על התדיריות של בסיס קדושת השבת. וזכירת השבת, המתפשטת בכל ימי השבוע, הוא תנאי עצמיות ההכרה העליונה האדירה בקודש הזאת. ע"כ ראוי להשלים את התפשטות הקודש של שבת שקדמה למילוי אורה של תורה, במרה, גם על יסוד הביצור העמדתי, ואתחומין נמי איפקוד.
