יש דרך של קלקול לצורך תיקון, שיסוד הקלקול הוא מוכרח לבא מפני שאי אפשר להתיקון להופיע בעולם כ"א ע"י הקלקול שקדמו. ואי האפשרות היא בעצמה מדה מוגבלת שהיא נאה לנברא ולא לבורא כל ב"ה, שאין גבול ליכולתו העליונה. אמנם כאשר יעשה האדם איזה קלקול לצורך תיקון, הרי הוא משובח, אם התיקון שוה לקלקל בעבורו קלקול כזה, אבל לומר על קלקול כזה, הנובע מקוצר היכולת, שהקב"ה מסכים ע"ז- א"א, אין כאן כ"א קוצר יד אנושי, ואין להביאו במשפט על אשר עשה כפי בינתו ויכולתו, אבל הסכמה עליונה על הקלקול לא יש כאן. ויש אמנם קלקול כזה, שהוא רק נראה לנו שהוא קלקול ובאמת בעצמו הוא תיקון גדול, ולא רק קיצור יכולת גורם את עשייתו של הקלקול לצורך התיקון, כ"א הכרה אמיתית ועליונה ברז התיקון שספון במה שנראה שהוא קלקול, קלקול כזה הוא עצת ד' ממש. אישור הכח מאת השי"ת לא יבא לעולם על הרעה והקלקול, אין הקב"ה מיחד שמו על הרעהוהחושך. וכשאנו מוצאים "אשר שברת" בהזכרת החיבה של צואת הלוחות השניות, שדורש מזה ר"ל יישר כחך ששברת, הוא לנו אות נאמן כי שבירת הלוחות אז, לא היתה בגדר קלקול מוכרח, כ"א הוא טוב גמור אלא שהוא מכוסה ומעולף במסוה של רע וקלקול. והרי זה תוכן של הסכמת הקב"ה ע"ז בקראו בשמו לאמץ כחו ממה ששבר, יישר כחך ששברת.
