אמר, ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה ]כאן[ וישראל מומרים על אחת כמה וכמה.

הארה גדולה, כשהיא נתונה בנתינה אלהית למי שאינו הולם לה, הרי היא מקלקלתו ומקלקלת היא את העולם, במה שהארה עליונה זו בעצמה יורדת מגדולתה ומתעכרת ע"י התחברותה לנושא המעוכר בסדר ההדרגי של העולם, הוא דבר פשוט. אמנם יש גם כן סדר דילוגי לעולם, שבו אין היחוסים כ"כ מעכבים בהדרגותיהם, אבל גם סדר דילוגי זה ערכים יש בו, תנאים ישנם גם בקפיצה היותר נשאה. הפסח על שום שפסח המקום. ההפתעה של גילוי שכינה במצרים. לקחת גוי מקרב גוי, לא נהיתה כמוה בעולם, ולדורות עולמים עומדת היא לנס בדילוגה הנפלא, מ"מ נשאר רושם יחושי שהוא מבסס את החיים האנושיים שהם מוגבלים ומלאים בכל צדדיהם הגשמיים והרוחניים, יחושים וערכים )מותנים( ]מתונים[. ואם הפסח עם כל דילוגו, נשאר בו התנאי שמ"מ "כל בן נכר", "שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים", "לא יאכל בו". ובהיותו אחד מתרי"ג מצות ]ש[איננו סופג בתוכו את הסידור וההדרגה שהיא גם היא מאפני בניית העולמים, החיצוניים והפנימיים, האנושיים והעליונים מהם וכלסביבותם,- הרינו רואים שההמרה היסודית, קציצת העיקר באמונה והסרת הלב מאחרי ד', אף שהיא מתגלה רק בצורה מעשית או ליביית, ויתכן לומר שאין יד הבחירה מגעת לעקור את הדבר היותר יסודי העומד למעלה מכל הדרגה שביחוסי הקודש,- מ"מ הרי היא מעכבת, ק"ו בתורה כולה, שגדולה וכוללת היא, עד שלא תוכל להסיר מתוכה את התביעה ההדרגית, שסכנה עצומה היא לעולם, לישראל ולהופעת התורה עצמה, אם תתחבר במציאותה לאותו הנושא החשוך שנתלפף עם ישראל בירידתו הנוראה של חטא העגל, אשר רק עילום האור, הקטנתו, שבירת הכלי המחומר המחזיק אותו ומקשרו אל העולם החמרי המעשי,- רק הוא היה יכול לפעול את הפעולה הכבירה של הצלת האומה והעולם, והאור העליון בעצמו, שגניזתו היא היא המכשירה אותו להגלות באחרית הימים באור שלם אשר לא יכהה לעד, "והיה לך ד' לאור עולם ואלהיך לתפארתך לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ד' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך. ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר".