דתניא שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו.

ההתמדה של חזיון נפשי כשהוא מתגלה במעשה, יש בה שני צדדים שהם מפרשים את ערכו )באחד מהם(: או שהפעולה המבולטת עושה היא את חינוכה על מהלך הרוח, ובשלש פעמים, שהוא כבר דבר בלתי מקרי כ"א בחזקת התמדה, קונה הרוח את עצמיותו ע"פ אותו הצביון שבשביל המגולה אשר נכבש, או שאלה שלש ההופעות מוכיחות הן על תוכן הרוח, שמאז, משורש הוייתו, יש בו זה האופי המתבלט ע"י הופעה מעשית זו. והדעה של משה, שהסכימה לדעת המקום, יש בה משום שני אלה יחד. הדעה העליונה השרשית ממקור הנשמה, היא צריכה רק גילוי מוחשי להופעתה, לדעת שקנתה לה את התוכן העליון המסכים אותה לדעת הקב"ה, לדעה של מעלה. והדעת התחתון המעשי, המתלבש כבר בציור וחזיון מוגבל, ע"י הסתגלותו המוחזקת, קנה לו את הוייתו, להיות מוחזק בהסכמת דעתו למה שהקב"ה הסכים על ידו. ושני אלה הצדדים באים ע"י שלש פעמים, המוציאות את הדבר מידי מקרה בודד, בשתי הצורות, או בצורה בירורית למפרע, מצד הדעת העליון או בצורה חינוכית המטה את התוכן הנפשי אל המבוקש מכאן ולהבא, מצד הדעת התחתון השרוי בדרגה הנפשית המוגבלת. ובשני הצדדים יחד הושלמה התכונה בשלשה דברים שעשה משה מדעתו, והסכים הקב"ה על ידו.