אמר רבה, "תזרם" דאמר קרא נכרינהו מנך כזר, "צא תאמר לו", הכנס אל תאמר לו.

אותן המחשבות, ההרגשות והנטיות הליביות שמקורן בקודש, מצד קישורו של האדם לאלהי אמת יוצר הכל, שהנשמה לו והגויה מפעלו, כשהן מתנכרות, הולכות הן ומתפזרות לכל עבר, מתפוצצות לכל נטיה תאונית של שעה, בלא מטרה קדושה עליונה אלהית כוללת כל. והפיזור הזה הוא מנכר אותן הנטיות בעצמן, והרעיונות המפוזרים והזרים שהם נהפכים לרועץ, )ו(הם מהפכים את האור לחושך, את דברי אלהים חיים לדברי עמל ורעות רוח, רשעה ומקורי רצח, ושליטת אדם באדם לרע לו.כשהנאחזים באלו המצודות מרגישים בעצמם שצר להם מחנה ישראל ומתבדלים הם מתוך העדה, אין לסגור את הדלת בעדם, כי סיגים צריכים להבדל. אך אם אחר שכבר יצאו ונבדלו, וכצר עמדו להקדושה המרוכזת הכוללת בקרבה טוהר קדוש ישראל, אל תאמר לו עוד הכנס, כי נפגלו בפיגול יציאת חוץ, ובהכנסם לתוך המחנה מטמאים הם אותו ומחללים בזה את קודש ד'. וכה הוא משפט הדברים בכל עבודה זרה, שכולם מראש מקדם ממקור הקודש נובעים, והגות הקודש חוללתם, אבל בהשפלם לרדת למטה בהפגשם ביצרי לב אדם הרע, בקיבוצים שהרשעה הדמיון והחמריות הגסה היא כל מגמתם, התעבו והתחשכו, עד שדוקא ההוד לדוה נהפך. ומה שמתפרץ לצאת, צא יאמר לו,. וכיון שיצא, נדחה ונפסל ובחוץ יעמד, ולא יתכלל עוד בקודש, כי אם הקודש הכללי ברב עוזו ישיב את הנדח מתמצית הטוב הטמון בתוכו. וכה יהיה המשפט עד בא עת קץ, שיבוער רוח הטומאה לגמריוהרשעה כלה כעשן תכלה, "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי, ועתידין בתי תרתיראות ובתי קרקיסאות שבחו"ל שילמדו שרי יהודה בהם תורה ברבים. וכל זה האור והעילוי, יבא ע"י הזהירות הגדולה של זמן התסיסה, מלהכניס שום רעיון מפוגל ושום רגש שנתנכר., בבית יעקב פנימה, כי "צא תאמר לו" והכנס אל תאמר לו. והקירוב המקורי הראשי שיפעול את פעולתו באחרית הימים, לא ירך כלל את הלב לחוס ולחמול ולהתפתה מצד קרבת מחשבה מקורית. כי הניתוק היסודי עשה את האח לזר, והזריות הזאת אדירה היא, ומתגדלת עוד ביותר מצד האחוה הרוחנית המקורית. הלא אח עשיו ליעקב... ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי". נכרינהו כמו זר, "צא תאמר לו", הכנס אל תאמר לו.