ת"ר, הרי עלי ברזל, אחרים אומרים לא יפחות מאמה על אמה. למאי חזיא, אר"י לכליא עורב. וא"ד, אחרים אומרים, לא יפחות מכליא עורב, וכמה, אר"י אמה על אמה.

הברזל, כח המשבר והמכלה אינו צריך להיות בבית מקדשנו, שהוא נויו של עולם, מקיימו ומעודדו לחיים. אינו בדין שיונף המקצר על המאריך. אמנם כדי שלא ישכנו עורבים וכל מיני כחות טמאים, בהאחזם בגג ההיכל, ברום עולם של המחשבה המקודשת, ע"ז צריכים לפעמים להשתמש בכח תקיף, ולפעמים ג"כ משבר ומפוצץ, "תרועם בשבט ברזל", לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל. שימת הלב צריכה להיות נתונה בזה על שני צדדים: על השיעור, על הכמות של הכח העז והדוקר שלא יהיה, אף שאנו מקמצים מאד בשיעורו, מ"מ לא יהיה פחות מהשיעור המוכרח כדי לגרש על ידו כל כח זר המתרומם להאחז עם כל טומאתו ברום הקרן אשר למעמד הקודש. ומצד השני צריכים לעיין בראש, שהשיעור ההוא אשר צמצמנו אותו, יהיה במדה המדודה המכוונת רק למטרתה, לגרש רק את רשמי הטומאה השחורה וכחותיה, העורבים, החפצים להאחז בטומאתם ואכזריותם ברום המעלה של מכון הקודש. לאלה שתי ההקבלות מכוונים הדברים של שתי הלשונות כאן, ע"ד הערך של הברזל במקדש, המכוון במפעלו לכליא עורב, ומצומצם במדתו אמה על אמה, לבלי להפחת מזה, לא יפחות מכליא עורב, וכמה, אר"י אמה על אמה, שהוא כמבאר את השיעור הסתום, אמה על אמה, האמור בנדבתו של האומר הרי עלי ברזל, "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים", "נורא אלהים ממקדשיך אל ישראל הוא נותן עז ותעצומות לעם ברוך אלהים".