אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך, וא"ת כולהו עלי, הא קריבית נפשי קמך.

האידיאה הראשית במחשבת ההויה, בטהרה העליון, הרי היא מתפלגת לשני נחלים שוטפים, שכנסת ישראל ובית יעקב הנם אוצרות גילוייהם והבלטת מגמתם. השלמות האלהית העליונה, שכל הטוב והיושר, כל מדות החסד והגודל, כל התפארת הנצח וההוד ברום מעלתם, יזהירו ויופיעו בכלל שלל צבעי רקמת חמדתם, זו היא עצת ד' העליונה, שממנה תוצאות לנחל הפונה אל ההויה וכל יצוריה בכללותה, ]ל[הרבות הטוב והאושר, להיטיב ולעלה לכל. המגמה העליונה האלהית והמגמה התחתונה, העולמים הם באמת אחוזים זה בזה כשלהבת בגחלת, כנשמה בגויה, ולשתי המגמות גם יחד בהאחזו ביסוד הוייתו, המגמה השרשית אחת היא, שאין לעמד על האופי, לברר את הודאיות, מה היא המגמה היסודית ומה הוא הטפל אליה, ואיך הוא התוכן המשותף שבשתיהן. אבל כל השיגוב הזה בכל הופעותיו, יסוד הופעתו היא החטיבה העליונה של כנסת ישראל העצמית, ברז האור החביוני שלה, שהוא כל עיקר הוייתה וכל תוקף תפארתה. ואם האידיאה הנשגבה האלהית, צריכה היא לשם שמושה, שגם הכח הנושא את מגמתה ישתפל לפעמים עד כדי בריאה מגולמת בגוף ובשר, בחיי מעשה, בחשבון וסבוכי תנועות רבות ושונות. אשר בעולם הגשמי, המלא תהפוכות תמורות ומוקשים, הרי הוד המחשבה המגמתית עומד הוא בעינו, ובכח המטרה העליונה הכל מתישר בכל האופנים.- אם אתה סובל את כולם, מצד עצמיותה של תפארת הקודש, שבראשית אצילותה של המחשבה המגמתית של שכלול כל המדות והתוארים כולם ביפי הזוהר שלהם, מראש ועד סוף, מוטב. ואם לאו, הרי האידיאה בעלת ההתגלות של שני המאורות, המאור האלהי העליון והמאור העולמי התחתון, בהצמדם יחד לחטיבה אחת, כדאי הם להיות מוחים כעב וכענן את כל מקרי המחשכים היוצאים ובולטים, ע"י מהלך המרוץ של סופת הרדיפה אשר למגמה העליונה, שאין לה ערך ודמיון כלל עם כל הערכות ופגמים, קלקולים ופרעות, אשר במערכות המצרים, הגבולים. וסדרי זמנים ועולמים חולפים. וגם אם יופע האור לאמר שקיום עולמים הוא הדבר הנשאל, והתוכן של חטיבתה של כנסת ישראל בהפרטת צורתה, זהו בעצמו ג"כ תוכן עולמי אידיאלי, המשוקה מהטל העליון, שהרז האלהי שורה בתוכו. וזאת היא באמת הצורה שיש מקום בעבורה למדת הדין, למעשה וחשבון ודעת, להבדלה שבין האור ובין החושך, שבין הקודש ובין החול, אבל דוקא מפני היופי המתבלט במחשבת עולמים זאת, נתבלטה צורתה של כנסת ישראל, היונקת מכח מסירות הנפש ברב כח, בגבורת רעם, מפני שזו היא התכונה של זיו העולם. ואם אין העולם מבונה בצורה זו, שהשאבותו במקור חייו עד כדי בטולו בחפצו, הוא הוא מקור סגולת צביונו ותפארתו, הרי אין האידיאליות העליונה של התחייבות הוייתו מוכנה להופיע. וצביון חיובי זה אין לו נושא בעולם כ"א בהבלטת צורתה של כנסת ישראל מצד עדנתה האלהית. ותוכן פחות מזוקק ומפואר בפאר טהרתו מזה, איננו כדאי להיות לבסיס להמשך שפעת חיי כל היקום מראש עד סוף. ומגמה זו היא המגמה האין סופית הפנימית אשר לכנסת ישראל, אשר כל עקולי החיים, גם אם יגברו עד המדה היותר אפשרית לרע בתכונת]ה[ החצונה, כלא יחשבו, לגבי העקרית של חיי כל העולמים, של ההערכה האלהית העליונה המלאה בסגולת החיים של צביון האומה וסגולתה הפנימית, הנשאבת לא ממקור איזו תכונה מוגבלה ואיזו מורשת אבות מוקצבת, כ"א ממקור המית הנשמה במקורה. לחמדת פאר מקור התפארת של יסוד חיי כל, חיי עולמי עד, מקור כל טוב, קץ כל נועם, אחרית וראשית כל מחמד. "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד', מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרך". זאת היא התשוקה החמודה של מקור הויית כל העולמים, אשר כח הכמוס של אבות העולם הוא מוכן להגלות באמצעי שבאבות, תושבחתא דאבהן, תחצחוצמה הרובגה ןוכמ, (לא) תמייקמה ]תא[ עחרז חכב האירבה ינמכמ לכ העז, זרע ד' אשר נגלתה בעינו של עולם, כנסת ישראל, "כי לד' עין אדם וכל שבטי ישראל". ותכונת מסירות נפש, היא הקדושה העליונה, המגלה שכל נטיות החיים וגילוייהם דברים טפלים הם, והדבר היסודי המהותי של החיים איננו כ"א אור ד' לבדו. שהכל בטל לו, והכל מאושר רק בהשאבו באור שלמותו העליונה. וזאת היא תכונת האמת של כנסת ישראל בעצמיות מהותה, שלגבי העליוניות הזאת כל סיג ומחשך הוא רק צדדי ומום עובר. ויכול המעין השוטף הזה, המלא עז חיים של קדושה אלהית נאמנה, לשטוף בעזו את כל החלאה החצונה המקרית, אשר אך כצל עובר הוא על פני שמש צדקה הזורחת בגאון גבורתה. וא"ת כולהו עלי, הא קריבית נפשי קמך.