הטעם הפנימי, המרגיש וחש מהו היופי העולמי האידיאלי העולה במחשבה הקדומה,- המחשבה הראשית. שמפני גבורת חסדה היא עזיזה וחפשית מכל הכרח מוגבל, היא מחייבת לההויה שתתהוה ולעולם שיבנה, מאז מקדם טרם הבנותו,- הטעם הזה המסור להתפארת העליונה של הצייר העליון, "אין צור כאלהינו", הוא מחייב שרק עולם של צביון מלא. של המהותיות העדינה של הופעת כנסת ישראל בחביון עוזה, זהו העולם הצריך להמצא, והוא ראוי ומחוייב להמצא ולהתקיים. ועולם זה מתקיים הוא ונמצא מצד עוצם הגבורה, מצד מדת הדין הקדומה, מפני האושר הגדול והפאר הנפלא של הוייתו, מפני השעשוע המלכותי שבהוד תפארתו וטוב טעמו. וזה העולם איננו העולם המתקיים ע"פ הותרנות החסדית. הבאה לאחר היצירה, כשמקבלי החסדים והנזקקים להם הם כבר בכלל ברואי עולם, קשורים בחוגה של ההויה, שאבודם מן המציאות קשה להם כמות וכשאול. והטעם הזה מוכרח להגלות ע"י יקר הסגולה הפנימית העצמית של כנסת ישראל, המתרוממת מכל שינוי, מכל המעדת רגל ומכל מוקשי רע, מכל שעבוד ומכל הגבלה. בישותה של ההויה, בהגלמה והתארה בפועל, בכל מערכותיה ומדריגותיה. אמנם אחרי שזה העז בעצמו, וזאת הגבורה המזהירה, היא דורשת את הקשר המפעלי בכל השדרות ההולכות ומשתפלות עד כדי תחום חיי הטבע, המעשה, הבחירה היחידית והחברותית, הנה עצה עליונה צריכה להחזיר את הענפים כולם לשרשם, לטפל את כל ההתגלות, את הכמיסה האדירה, ואז החשבון מתמצה ע"י ביטול הנר באבוקה, והשאבתה של הטפה בתוך הים הגדול המוסיף לה עצמה ומהותיות עצמותית. העצה הזאת דורשת את הקיום של כנסת ישראל בכל מהלכיה, והתגלות אורה וכחה, המופיעה נהרה על כל מצעדיה מאז מעולם עד אחרית ותכלה. לא תתפייס עצה זו בפשרה של התמזגות הטוב והנעים שבאומה על פני המרחב הכללי, להאיר באור ישראל³סבא את המציאות הכללית, מבלי להצטרך להטפל באותו החוג המיוחד של "עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב", אחרי שהגלוי המפעלי סבל כ"כ הרבה פעמים מלקויים גלויים בחוג המפעל וההתגלות. לא זהו הטעם ולא זו היא העצה. אנושיות בינונית הראויה לסליחת חסד מפני כללותה, אינה מבלטת את היופי והשעשוע,- היסוד של הוית העולם. וותרנות קיבוצית המניחה רק חותם כללי, היונק מההויה העתיקה של האומה בנקודות הזוהר שלה, אם אפילו איזו נקודה ממהותה העצמית ותוכנה החטוב המפורט ימחה, לא זו היא העצה הנדרשת לתקומתה האידיאלית של מחשבת יוצר כל העולמים הטובה מאד, המחשבות אשר אדון כל חושב על בית ישראל, מחשבת שלום לתת לו אחרית ותקוה.
