מנין לפולטת ש"ז ביום השלישי שהיא טמאה, שנאמר "היו נכונים לשלשת ימים".

כמה יקרים הם החיים, זה הגילוי האלהי הנשגב שבהויה. כל מה שחיים מחוברים בו, כל קורטוב שגרעין חיים צפון בקרבו, אין קץ לעשרו, אין די כבוד למה שאפשר להופיע על ידו. וכשהדברים הולכים כסדרן, כשהטהרה מנצחת על החיים, כשהמוסר מתרומם לשליטתו העליונה והמקפת, לא יהיה אבוד שום ניצוץ של חיים שלא יבא לתפקידו, שלא יגיע למקום מועדו. פתיל החיים שהחל להטוות לא יפסק כ"א יגמר בכל צביונו, "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא". אבל כשמזדמן הדבר, שמה שאור חיים שרוי בו, מה שחיים אפשר להתפתח על ידו, הרי הוא נדחה ונובל, סימן טומאה כבר יש כאן, שצריך לנצחה, להטהר ממנה. ולמקוריותה של תורה ביסודה הראשי היא מעכבת. כי תורת חיים, מקור טהרות כל טוהר, הכל תחיה, והכל תקיץ לאור חיים מלאים, יקיצו וירננו שוכני עפר. וכל הפולטת ש"ז ביום השלישי, שעדיין עז החיים והדרם שרוי בו, הרי היא טמאה, מזה שכתוב "היו נכונים לשלשת ימים."