ואמר ריב"ל, בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו, רבש"ע תורה היכן היא. א"ל נתתיה לארץ.

קיומו של עולם בכל מערכותיו הוא מוכרח להיות מנוגד מכח המבלה והמחבל השואף לאיבוד העולם, ומתוך כך הולכים הם המרץ והעז של חפץ הקיום, הרצון של הבנין והשאיפה של ההשתכללות וההתעלות, ומתגברים. וזה הניגוד הוא מוכרח להיות מצוי בכל ערכי העולם, הגשמיים והרוחניים, השכליים והמוסריים. והנה כל זמן שלא נתנה תורה, בהתגלות דבר ד' מנוייה וקצובה, בדבור שלם וברור ובהארה עליונה מפורשה, היה מתפשט זה הכח המנגד והמבלה בערכיו הרוחניים, במהלך הרעיון והמחשבה, בצדידת השכל ושאיפת התשוקות. והכח הצפון של הטוב, של הקיום, של חפץ הבנין וההתקיימות העולמית, היה אוסר את מלחמתו על כל הצעדים שהכח ההורס היה מכונן עליהם את סדרי השחתותיו. אבל כיון שנתנה תורה, נתכנס אוצר החיים והטוב למקום אחד, נתרכזה המחשבה וההארה העליונה המופעה מיסוד הבנין והקיום, החיים והטוב בלא שום עירוב וסיבוך בכח הרע והמכלה. ומזה בא השטן לשוט ולבקש היכן היא התורה, היכן הוא אוצר החיים והטוב אשר על פיהו ישתכלל העולם בלא צורך של כח מנגד ומכלה, בלא עזרה של ההתקוממות הניגודית השוללת, רק מצד עצם החפץ של הבנין והשלמות העליונה. אמנם כח ההורס, המחבל והמשטין לא יוכל להאמין שבלא שלילותיו התכופות יוכל איזה בנין וסידור להיות מתקומם בעולם, ותובע הוא בחזקה: תורה היכן היא. והקב"ה משיב לו: נתתיה לארץ. די הוא הכח הרפה של הארציות לבדה, שהחילוף וההמעדה הם תמיד מחוברים עמה, לעורר את חשק הטוב והאור, לדרוש את יסוד החיים ואת התנצחותה של ההויה, כדי להעלותה מכליונה הטבעי לה ולרוממה עד הו של הנצח וההוד העליון, מאין צורך שיתערב עמה איזה צל של תוהו והשחתה, עד שמתוך עצמה תמצא את השלילה כדי שתעורר אותה אל החיוב. ועל כן לא היה לשטן שום מגע בערך התורה ושום השפעה בתוכנה, כי גן נעול היא, מעין חתום ושמור מידי זר, ו"אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני" כתיב בה.