אמר רבי עקיבא, מנין לע"ז שמטמאה במשא כנדה, שנאמר "תזרם כמו דוה צא תאמר לו", מה נדה מטמאה במשא, אף ע"ז מטמאה במשא.

התיעוב היותר נורא בא תמיד כאשר יתהפך איזה יחש מחבתו וכבודו לאיבתו ובזיונו. הגיעול העצמי יתוסף ברב כח ע"י השפע של עז החבה שהיתה ראויה לבא כאן, ותכפל בכפלים רבים. אותו הרגש הקדוש האדיר, המנשא נשמות גוי ואדם יחד, הוא התוכן הנפשי שבו אנו מוצאים את הצמאון האלהי, את היסוד של מציאות ההכרח הפנימי, להיות האדם זקוק לאלהיו, להקשר בו בקשרי עבודה, הכוללים את כל היחוסים הרמים שבין יציר ליוצרו, שבין העולם וקונו. וזה הרגש המלא הוד וכבוד במקומו הראוי לו, כשהוא ניתן לעומת התכוננות הרוח לד' אל אמת, כשהוא מתעב את ערכו ומחליף את מקומו לבא לבורות נשברים לאלילים, אשר אפס ותוהו המה כולם, כאשר הכל אפס ותוהו הוא מבלעדי שפעת יוצר הכל, ואור חיים מטל אורות חסדו, המעודד, מקיים ומחזק את כל, הרי אותו העז והכבוד, התפארת והחן הפנימי, נהפך לגועל נורא ושיקוץ כפול ומכופל, כטומאת הנדה, שזיקת החבה הטבעית היא היא המכה את גליה לטובה במועדה הנכון, וצירופה וטהרתה הראויה, היא בעצמה הגורמת את הרגשת הריחוק וההתבדלות התיעובית, בההפך המצב להמאס ולהתבדל. ומתועב שבמתועבים, יהיה המבליג על תיעוב נורא זה של טומאת הנדה, ע"י רגש הנטיה הממולאה הגות חבה. כי כל תוכן של חיבת אהבה קרבתית, מגדל הוא את מפלצת הנפשית ומזקיק את הריחוק. וכל כח המושך, שהוא קשור בנושא זה מפני התוכן החביב הטמון בו מהמעמד הנכון, הרי הוא תוכן מטמא ומעורר שיקוץ פנימי. טומאת המשא, הבנויה לפי מדת הכח המושך הטבעי, מקבלת היא מול כח המושך הרוחני. וכח המושך של יצרא דע"ז, בכל צבעים שלו, הכל הוא לקוח מאותו הגרעין, הנשא במקומו ומועדו, של אור עבודת ד', שבהתהפכו מערכו לערך הפוך, כולו טומאה נוראה היא. "תזרם כמו דוה צא תאמר לו".