המושגים היותר מכובדים המתפשטים בעולם, מושגי הצדק, החכמה, העושר, הגבורה, הקדושה, וכל כיוצא בהם, הם מעמידים את חיי האדם על מכונם הפונה למעלה, מפני שהוא תמיד שואף בכללו להגיע למעלתם העליונה. אבל לעולם לא יאמר כי הוא נכנס כבר בתוכיותם, כי אין לתהומם גבול ולהתפשטותם אין קץ. ההבדל הוא בין העומדים בכללם מבחוץ, ולא נתנוצץ בקרב נפשם התנוצצות של הכרה בטובם של הדברים הנכספים מצד אצילות הרוח, ובין אותם שהם כבר עומדים בפנים, או הולכים ברעיונם ונטיית חפצם ומתקרבים אל הכבוד האצילי. כל בנין מכובד, כבודו הוא על שם מטרתו והופעת פעולתו. היכל מלך, ארמון משפט, בית מקדש, הם נושאי האידיאלים הנשגבים, אשר חיי האדם עליהם נשענים והולכים לצד עילויים. העילוי הזה הוא הולך ומתגדל לפי אותו הערך שההכרה מתגדלת, שכל החמודות אשר תעלינה על לב איש מהתוכן האצילי, יעמוד לעולם בפתח היכלות העליונים הללו, ותמיד ירדוף וישתוקק להכנס פנימה, ולעלות במכון הקודש וטהרת הרוח ועז גבורתו. הכרה זו, שאצל ההתחלה אנו עומדים בכל מעלה רמה, אצל הפתח בכל שאיפת קודש, כי אנחנו רק שוקדי דלתות, ועומדי בפתחים אנחנו, הכרה זו המלאה חכמה וענות צדק, תתן את דחיפת החיים היותר עזה לרוממות האדם, ומזה מסתעפים הם כל ציורי הכבוד שהאנושיות שואפת אליהם ברוחה, ומגשמת אותם בהגשמה מעשית של בניני כבוד והיכלי תפארה, זהו התוכן שרז החיים התרבותיים קשור בו. ואם ההתפשטות יוצאת היא מגבולה ותועה מנתיבה, לכבד את הבזוי, ולאמר ללא אלהים אלי אתה, ולהגיס דעת בכל רעיון אצילי, לאמר: עד כל מרחביו כבר באתי, הגעתי ליער כרמילו ולמרומי שמיו, הנה שקר זה וגסות רוח וחנופת שוא כזאת נבול תבול, ולעד תשאר האמת והענוה, המעוררת רוח, לעלות ולהופיע אורות חדשים ממקור בית החכמה והיכל היושר, השופע מצדקת אור חי העולמים, אשר פתח דבריו יאיר, אפדנא, אפתחא דין, "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד' ".
