שתי תכונות של אהבת החיים יש באדם. אהבת חיים שלו, שכל מה שנמשך ממנו לזולתו, אפילו לדורותיו, הוא בתורת טפל לגבי דידיה. ואהבה שניה, היא יסודית בדאגת הדורות הבאים. כשהאדם האישי עולה במעלה עליונה, יכול הוא להכנס כולו בצורתו העצמית, ודאגת הדורות תוכל להיות הולכת ומשתכחת, ואעפ"כ תמצא את סיפוקה, מפני שהמוסר הטוב העצמי, הוא מסדר בכלל חובותיו גם את החובה לביסוס המצב של הדורות העתידים, "והניחו יתרם לעולליהם". בירידת המצב, כשהאדם נופל, משוקע בתחום צר של נטיותיו הבהמיות, תוכל דאגת הדורות להשכח כליל והרכוש יתמזמז בידי דור אחד. דאגה לעומת זה החכמה האלהית, להגדיל את טבע הדאגה לדורות העתידים במצב החיים בלב דור שוקע. בנסע בני האדם מקדם, בבאם אל ארץ שנער, החלה עבודת הלבנים. בנין האבנים מחומר מוכן אע"פ שהוא מתקיים לדורות, אין בו אותה ההבלטה של דאגה מיוחדת לדור רחוק. אמנם הכנה מעשית גדולה, של עשיית לבנים לבנין במקום שאין אבנים, ולא יסתפק האדם בחומרים רפויים, שבעמל מועט היה מוצא לפניו, זאת תעשה דאגת דורות הבאים, הרודה בחזקה בלב האדם ומראה את פעלו ביותר בעת הכשרון הכללי, שהמוסר העצמי לא יוכל אז להספיק עד כדי הצורך של העמדת המעמד של הדורות הבאים מעצם הרכוש הקנוי של הדור ההוה. לבני, לבני בני.
