מאי טעמא תורא אריכא גנובתיה, משום דדייר באגמי ובעי לכרכושי בקי.

כשם שהננו רואים את הפליאה האלהית, המורה את חאחדות של כח היצירה וההנהגה, השכלול והגידול, הדברים העצמיים ההולכים בחקי ההויה, הדבקים זה בזה, והדברים המקריים והחיצוניים התלויים במצב מיוחד, הנראה כפרוד מתכונת היצירה, הפועלת בכללות בתכונת הקימוץ, האמירה די, מכח אל שדי, הנראה בגדולת יצירת העולמים וכל מילואם - כן אנו מבחינים בההתרבות, בעדיפותה של כח היצירה, שמתגלה לפעמים לא לפי אותו הערך המתגלה באותו היצור בכללות חלקיו כולם, ואנו מתפלאים לראות הדברים מקושרים עם הגנתו הנדרשת לו, עד שאנו מבחינים מזה תמיד למוד כל חסרון וצמצום חיל ועושר, במדת הטוב של סילוק חסרון, של הסרת מניעה שהיתה יכולה לסבב היזק עם המילוי של זה החסרון דוקא. ובמקום שאנו רואים הערכה נעדפת, הננו רואים כח ההגנה המתגלה נגד אויבים ומצערים, שהיצירה האלהית משכללת את יצוריה עם כל תכסיסיהם המתגלים בהם. אין ביחושם כשהם לעצמם בין ביחושם החיובי, ואפילו השלילי ליצורים אחרים, ומהם אריכת גנובתיה דתורא, יותר מכפי ערך הגוף לגבי חלק זה המתגלה בשיטת היצירה של המון בע"ח אחרים. ושינוי הטפוס באופן המיוחד של ההעדפה, מקושר הוא עם מקום דירתו הטבעי של השור, ועם יחושו לבע"ח הזעירים, העלולים לצערו, ובעי לכרכושי בקי. ומזה נדע, שאם נראה בעולם, באיש או בעם, איזה כח של עדיפות, שגם הוא מטשטש באיזה ערך את ההתאמה הכללית, נדע שיש כאן איזה סוד של הגנה, המקושר עם המצב של נושא זה, שחזיון העדיפות המיוחד נתגלה בו.