אמר רב הונא היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אמר, משמר יום אחד ומונה ששה ימים. במאי קמיפלגי, מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון.

הקודש והחול מקושרים הם יחד זה בזה. אם אין קודש אין לחול שום ערך. רק הקודש, שהוא מרומם את החיים ומאשר אותם באושר כזה, שהם אך בו שוים את מציאותם וממלאים את כבודם, הוא נותן מקום למציאות החול שיהיה גם לו ערך הגון מפני שהוא מוזהר מהניצוצות של זוהר הקודש שמתנוצצים עליו. אמנם בהויה בכללה הולכים הדברים כסדרם. החול מתהוה, מכין את הצעותיו, מכשיר את מעמדיו, ועל ידי התגלגלות סבותיו בא הקודש ומאיר בבא עתו. בטוחה היא ההויה בכללה ומבטחת היא בעז כללותה את האדם הקשור בה שהחול יביא את הקודש. כל זאת ההבטחה איתנה היא, כל זמן שהיחיד הולך הוא בכינוסו של הכלל. ההויה בהתגלותה הרוחנית בטבע הנשמה הכללית מובילה אותו אל הדרך הכללי, ובטוח הוא שלא ישאר באמצע הדרך, להיות משתקע בחול, מבלי הבא אותו אל הקודש, כי מוכן הוא הקודש הכללי, - בבא זמנו ואורו מאיר מבלי משים מצד היחיד. אבל לא כן הוא גורל היחיד אשר נעתק מהפעולה הכללית, אותו אשר קשי יומו הדיח אותו מהלאה להכינוס הקיבוצי, בדרך או במדבר. כאן ישנם שני פנים. מצד הסגולה הגנוזה בקרב כל נשמה מחיי הכלל המוטחים באיתנם נכון הוא שיקח לו את הדרך של ההויה בכללה. החול יהיה ראשית מעשהו והוא יביאהו אל הקודש, כברייתו של עולם, שקדם החול והאורה האירה אחרי אשר החושך החילוני הכין לו את מכשיריו. אבל אם נאבה לבסס את בטחון הקודש אצל היחיד, לא רק מצד עריגתו הפנימית שבה עז הכללות גנוז(ה), כ"א לפי המתגלה בחייו המעשיים, מסוכן הוא היחיד להחל בחול. הוא יוכל להשתקע בחיי החול עד אשר אור הקודש יסתר לגמרי מעיניו. ומצד היחידיות, שאין לו קבוצה עוזרת כאדם הראשון, לו נאה להחל בקודש בפועל להזריח את אורו, ואז גם החול יהי מלא כבודו והדרו, ולא ירד לעמקי המחשכים שהחול, - המשולל מהדרת הקודש - יוכל לטבע בהם. וההפרדה מהכינוס, היא יכולה לעשות את פעולתה על היחיד, למנע ממנו את בטחון העליה שהכלל מובטח בה, בין כשהיא באה מצד הכרח החיים, שאינה מטרה בפני עצמה, הליכת הדרך הרגילה, בין כשהיא נעשית לשם מטרה של פרישות נשגבה, כפורש למדבר, לשם חיים מדבריים להיות פטור על ידם מהמון החשבונות הרבים של בני האדם יושבי העולם התרבותי ומשאיו, המעכבים את חיי הקודש להאיר בגלוי, בכל זאת אין בטחון היחיד הזה איתן אחרי כל רום שאיפתו לקודש הנשגב כמדת אותו הבטחון של הקודש הכללי השרוי אפילו בתוכיותם של חיי החברה הכללית המלאה כ"כ עמל נפש. שסוף כל סוף בטחון רוממות הרוח ועז הקודש המכשרת, - באין כל ספק, - את החול, - בכל תהלוכותיו הקודמות - אל הקודש, הוא הכלל כולו. להכלל דרך אחת סלולה - לבא מן החול אל הקודש. וליחיד, - הסולל לו לעצמו דרך החיים, - כבר יש לספק מקום לדון, באיזו צורה יבסס את איתניותו, בהקדמת החול או בהכרח של הקדמת הקודש, כדי להבטיח את עליית החול. "רגלי עמדה במישור, במקהלים אברך ד"', "אלהים מושיב יחידים ביתה".