"אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה - אין בו משום דרכי האמורי".

ההבדלים שבין העמים, מוגדרים הם על פי שני דרכים. דרך אחד הוא שכל עם יש לו נטיות מיוחדות וסגולות מיוחדות להלך רוחו שעושות רושם בכל מהלכי חייו, בכל מנהגיו, נימוסיו ודעותיו. ויש מה שבתכונת עם זה ואינו כלל בעם אחר. על כן, נמצא לפעמים דברים שהם מועילים ומרבים להיטיב בעם אחד ואם יוקחו אצל עם אחר ירבו קלקלה והריסה. על כן צריכה ומוטבעת היא ג"כ כל אומה, לשמור על צביונה ולהקפיד על מהלך חייה, שלא יכנסו בקרבה יותר מדי נטישות זרות שיהפכו לה לרועץ. ויותר ממה שכל העמים צריכים להקפיד על כך, צריכים ישראל להקפיד על זה. מפני שהצביון הפנימי, הנאצל מנטיית החפץ של הקבלת האורה האלהית, וכל סדרי החיים, הנאותים לה, על פי כל התקוות וכל חזיון הרוח על האלהים, העולם, האדם, והחברה, - הם מיוחדים בקרבו באופן מרושם ומצוין, מה שאין דוגמתו בכל עם וגוי. ועל פי רוב, תכונותיהם של עמים רבים מתנגדות הן לתוכנן הפנימי של השאיפות הללו. אמנם, נמצאים גם כן דברים רבים, שאף על פי שהם עלולים להיות מתגלים בצורה מיוחדת בכל עם ועם, מכל מקום אין זה בא מכח התכונה המיוחדת של העם בעקרו של דבר; אלא, שזה העם זכה, על פי איזה סיבות, לגלות באיזה מקצוע את הצד האנושי הכללי שבו. אבל זה הצורך וזאת הנטייה היא באמת כללית, אלא שלפעמים היא מתגלה בכל עם בצורה המיוחדת לו, אבל מכל מקום כיוון שהצורך הוא כללי והסיבה שגילתה את ההופעה ההיא, היא אנושית מקפת, אין לזקוף אותה על חשבון אותו העם, והרי היא שוה לכל העמים, עד אשר צריכים כל העמים בזה לקבל דבריהם זה מזה, ולהעשיר את אוצרותיהם כל אחד מרכושו הרוחני והמעשי של חברו. עד אשר אפילו מהאומות היותר נשחתות והיותר מנוגדות לנו במהותן וקיומן, הננו צריכים לקחת כל טוב כללי. וכשיבוא לרשותינו, כיון שתוכנו מתאים הוא לכל נפש, יקבל בקרבנו גם כן אופי תכוני המיוחד ומקודש, הראוי לישראל, כפי המידה שענין כזה מוכשר הוא לקבל, עד אשר כל דבר שהוא משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי.