וכי פסק ליה ליתתיה ולפסקיה ולימא הכי, הסנה, הסנה, לאו משום דגביהת מכל אילני אשרי הקב"ה שכינתיה עלך, אלא משום דמייכת מכל אילני אשרי הקב"ה שכינתיה עלך.

תכונת הענוה המשובחת המשכללת עם הוד יפעתה את הצורה האנושית לעטרה עז-חכמה וגבורה, איננה הענוה הבאה מטעם של שפלות מצב ונמיכת כח מצד מגרעות טבעיות או מקריות, - כ"א מצד הבנה שלמה במהות הנפש ויחשי המציאות זה לזה והשקפה ברורה על ההויה ותוכן המוסר והדעת. אבל מתוך שובבות דעתו של אדם המתנשא באהבת עצמו הגסה, בשקר ובדמיון כוזב, ומחשיב לאפס את כל מה שחוץ להרגשת הוייתו, בבוז ואכזריות נוראה, מוכרח הדבר שהצינור לבא לידי רוח הענוה והכרת השלמות החוצית, והערך המיושר של המציאות המביאה לידי השכלול הגמור של התכונה, הדעת והמדות, המעמידה את רגל האדם על תכונת התורה המישרת את דרכו באור ד', - שבתוכה הוא החסרון והשפלות של המצב. אבל כשהתמצית תוקח, וטבע ההשקפה הענוית תהיה כבר מגובלת בתכונה הנפשית, אז בא הזמן שיקצץ לגמרי עד יסודו העמוק, עד צמיחת הכח המגלה את הענוה ע"י צינור של החסרון והידיעה בערכו הנשפל. ובקציצת הצד החלש, ובסילוק כל רפיון מתכונת הנפש והגוף, ישוב הכח האיתן של עז הענוה המבוססת יפה, על מכונו. אבל הרושם הנשאר הוא, שהשפלות איננה דבר של הכרח שיהיה בחסרון בפועל, כ"א בכח, בצורה כזאת, שהלב לא יזוח מכל כבוד וגדולה, לשכח את ערכו ביחש המציאות הכללית. ובהבטה שכלית של השלמות האלהית הבהירה, הפסיקה של העץ השפל, המורה על חסרונו ושפלותו, צריך שתהיה עד תכלית יסודו, רק עיקר שרשו וכחו ישאר. והרעיון הנשאר הוא, שאם גם השפל שבמציאות יוכל להיות גבוה בעיניו כשלא תשוקף אצלו כללות המציאות ע"פ ההתאמה הנכונה, אז יוכל גם האטד, ודוקא האטד, שמתוך שאינו תופס מקום רחב אצל אחרים יכניס את גבהותו בעצמו להיות גבוה בעיניו, אבל השיקוף על ערך המציאות הכללית וההדרגות המעולות ממנו הנמצאות בכללותו יביא את הבינה הגמורה המיסדת את הענוה בלב פנימה, עד שהתמצית של רוח הענוה תשאר בדעת, להשכיל כי ההארה המופעת בעז חכמה ואור חיים מאור עליון, תחול על הנפש הממלאת ברעיון השיווי הכללי, והכרת הערך העצמי בצביונו האמיתי. ולאו משום דגביהת מכל אילני אשרי הקב"ה שכינתיה עלך מה שיוכל להיות מצוייר ע"פ ההתכנסות היתירה והבודדת בקרבו פנימה כ"א משום דנמיכת מכל אילני בתוכיותך ברוח הנשאר אחרי סילוק השפלות של החסרון המצוייר בחומר החיצון בזה יוחק אות הענוה, המרפא כל מחלה, ומכבה כל תבערה זרה ואשתא צמירתא.