ר"ל אמר, ע"כ לד"ת, מכאן ואילך למעשים טובים.

בעצם אין שום רע בכל נטיות החיים וכל הרחבותיהן הבריאות, כדרך שהן מתפשטות בנפש בעניני החומר ועניני הרוח, הכל הוא לתעודה טובה, עד אשר נקוה כי יבואו ימים וכל הנטיות לא יהיו נדרשות להעצר, כי כולן יפנו לכוונתן הטובה בעצם הוייתן. אמנם לא בא עדיין העולם לידי שכלול זה, והנטיות הגופניות והנפשיות בהתרחבותן בדרכן יחטאו את המטרה, עד אשר הן צריכות מעצור מצד התורה והשכל. אבל הגניזה הפנימית שנמצאת בנפש האדם, שכל הרחבות נטיותיה עתידות הנה להיות מכוונות לשם הטוב היותר נעלה ונשגב, מכרחת היא את האדם לבא בשכלו למדה זו, גם לפני בא התור שיעמד על זה טבעו המעשי. ע"כ, בעולם העיון, צריכות הן המחשבות והרגשות ללכת במהלכן היותר רחב, למען נוכל להשכיל על ידן את המצב היותר מרומם שתעודת האדם נכונה היא אליו, בבא התורה ששמחת הילדות וטובת הלב של ימי הבחרות ודרכי הלב ומראה העינים, הכל יהיה בכל חופשם המלא, מכוון אל האור היותר בהיר. ומצד התורה, כבר האדם מוכן לעמוד על מדה זו, אלא שלא הכתה התורה עדיין את שרשיה בלבבו בכל עזה, ועוד לא הפכה את לב האבן לבשר, ע"כ המוסר המעשי הוא צריך את ההגדרה היותר מצומצמת, הנקנית ע"י דעת האמת, כי על כל יביא האלהים במשפט, ואותם דרכי הקלקול והרשע, ששמחת הבחרות וטובת לבה עם מראה עיניה יכולים להסב, מתגדרים ע"י מבט חשבון אמת זה. אבל זהו רק כשהדברים באים לידי ההדרכה המעשית בפועל, שאז העולם נידון לא כפי מצבו העתיד, אלא כפי מה שהוא בהוה, שכל אלה הנם לו מזיקים נוראים. אבל בהיות האדם עסוק בדברי תורה, הרי זה מתעלה לעולם שכולו טוב, ואור ד' העתיד למלא את כל הארץ מתנוצץ על כל אחד כפי ערכו וכפי הכנתו לקבלתה של אורה של תורה, על כן צריכות הן הנטיות השכליות, העסוקות בהשכלת הדברים כולם מצד התורה, ללכת במרחבם הגמור, אשר רק אז מוכשר האדם להשכיל אל פועל ד' בנפשו פנימה, וממנה אל מלא עולם בכל הדרו.