הרעיונות והפעולות המקבילים אלה מול אלה, פועלים זה ע"ז. האדם בקומתו הרוחנית מכוון הוא לקומתו החומרית. העקב הרוחני הוא הדמיון המרשים את הציורים בחיצוניותם, הוא צריך להיות עומד בתכונתו להגן על הצד השפל בציורים, שלא יהיו מטושטשים. אמנם פועל הוא הרבה לעור עינים מהסתכלות הרוחנית הבהירה, אבל א"א לאור השכל להציג כף רגלו על הארץ, אם לא ישים עליו את נעלי הדמיון. בהתקדשות גדולה צריכים המנעלים להיות ניתרים, "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". המנעל והסנדל הבינוני, מכוון הוא לעומת הדמיון הטבעי הנדרש לשמירת ההצטיירות החושית. אמנם ההשתקעות היתירה, העמקת ההרגשה החושית ע"פ ציורה הדמיוני והקבעה בחזקה, מכוונת היא לצורת סנדל המסומר, אשר אמנם א"א לומר לההמון דוקא עד פה תבאבהשתקעות הציורים, כי מעמד הרוח עושה את פעולתו לפי הכנתו, ע"כ רק בהתגלות המכשלה יוכל הדבר [ל]בא לידי הגדרה. וצריכין אנו לדעת מהותה של המכשלה, שראוי לגזור עבורה פעולה כזאת המקבלת אל התכנית ההוה של ההכרה ההמונית המסומרת במערכת דמיונותיה.
