ר"נ ב"י אמר, אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר ויראת שדי יעזוב.

לא לבד על התכונות הנפשיות פועלת היא סגולת הקירוב של בעלי חיים כעין הפעולה של קירוב האדם החברותי, כ"א גם על סדרי המחשבה בהתחלתה הפנימית, שגם היא במקורה היא תכונה נפשית. אותה החוצפה הנפשית המתגשמת בכלב הרע, כשם שהיא הפך החסד, והיחס של זה המין בנטייתו להתחבר לאדם פועל בסגולה פנימית את השפעתו לרעה בנדון זה, כך הוא בלתי מוכשר כלל להיות גנוזה בו תכונה של הכרת הנשגב למעלה מחוגו, עד שאין בו אותה היראה של הרוממות הבאה מהכרת ערך מה שהוא למעלה ומרומם, שזהו הגרעין שממנו צומח יסוד יראת שמים בנפש. החוצפה המיוחדת לכלב בהיותה מתחברת עם תכונה של רוע לב המסתמנת בכלב רע, היא מצטיינת בשלילת הכרה של יראת שום גדולה ואצילות עליונה, מה שהיא גנוזה ברוב הנפשות בחי ובאדם. אותה השלילה של ההכרה של מה שהוא עליון ונעלה, גם בדרך כהה וגרועה, מתמם את יסוד החוצפה ופריקת יראת שמים, מה שהוא מוכשר ג"כ לפעול את השפלות היותר איומה, כשהוא נפגש ממש בכח אדיר וחזק ממנו, שהוא מכיר אותו בהכרה קרובה. אז אמנם לא יהי' לפי מדה זו הכלב, כלב רע, אבל תכונה של הרע היא חקוקה בו, לפי הערך שלא פעלה עליו שום השפעה של קירוב להכיר שום עליוניות ממנו. ומשפלות החוצפה והרשעה שבתוך נפשו, עד שהפעולה הנפשית הזאת פועלת בגניזתה ג"כ על המגדל אותו בתוך ביתו, גנוזה היא כאן ג"כ הכלביות, הרוחניות שהיתה צריכה חוצפה למפעלה, חוצפה כזאת דמהניא ג"כ כלפי שמיא, עד עת קץ, מצורפת להקורבה הנפשית התכונית עם האדם העליון, ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם. למס מרעהו חסד, בחילוף ד' על ס', ע"פ סידור א"ל ב"ם ג"ן ד"ס, ור"ת מרעהו חסד בחיבור למפרע, מבוטא כח רומי זערתא, שבאמת מונע הוא חסד מן הבית, ויראת שדי יעזוב. הכח הכלבי ג"כ הקודם לו, המתגדר באהבת שמים מקולקלת מפני עזיבת היסוד של כנסת ישראל, הבית אשר ממנו יכן עולם, רמוז בס"ת ויראת שדי יעזוב, ובר"ת למפרע, הכח המהרס, ושאיה יוכת שער. והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, עד אשר יאיר אור אליהו ע"פ מספרו, מתוך התכונה היותר צפונה, שאינה נגלית אפילו בתור כח נעלם עד בא תור האור, ואז גם כלבים יאמרו שירתם, בואו נשתחוה נכרעה נברכה לפני ד' עושנו, כי ע"י צואתם המסרחת מאד נעבדו קלפי ספרי תורה לישראלבמשך גלות החיל הזה, אשר חיל בלע ויקיאנו, ומצד ההארה העליונה שעל ישראל כימי צאתו מארץ מצרים, לא יחרץ כלב לשונו. והכלביות הזאת החלה להתפשט מאז הושם שק על כסות השמימי של תורה, ע"י ההעתקה היונית, שנטלו להם גויי נכר איזה תמצית מאורה של תורה, הקרועה מיסוד בית ד' אשר בכנסת ישראל, הוכרחו הדברים להתהפך לרועץ, ותחת הגברת האהבה, נולדה רגשת האיבה וקנאת רצח אלילית, ותחת התפשטות יראת שמים וסיפור גדולת ד' בעמים, מתוך לב רע יראת שדי נעזבת, מגידול כלב רע בתוך הבית שכן בלשון יונית קורין לכלב למס. ואם המאור הנפשי היותר דל, כל זמן שהוא במקורו, לא ימנע לגמרי את החסד, אע"פ שיהיה בתכלית המיעוט, יודע צדיק דין דלים, ולא יעזוב יראת שדי אפילו אם רק מעט יוכל האור של יראת ד' טהורה לחדור בקרבו, אבל כיון שמיעוט אור זה, של ההארה השטחית הפרושה על השטח הפרטי של כתבי הקודש, נוספת עליו התנכרות ההעתקה היונית, יצא מה שיצא למנע חסד, ולעזוב יראת שדי, עד אשר ינוסו הצללים וישוב האור אל מקורו, להפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד', ולעבדו שכם אחד, לכונן אהבת חסד ולאחוז ביראת שדי.