ואמר רבי אבא ארשב"ל, גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולם.

יש בנטיות המוסר מן הרגשה של טינא בלב, כעין מכאוב נגד הנטיה הרשעה של יצר לב האדם הרע הגנוז בחובו, ומטעם זה הורגל תמיד רעיון המוסר להיות מצוייר יחד עם רעיון המכאוב והפך ההנאה, עד שלעולם יחוברו יחד אלה הציורים. חבור זה מזיק מאד להרחבת הטוב, כי הנטיה להיות שמח וטוב לב, מוכן לקבל הנאה וקורת רוח, היא מוטבעת באדם, וע"כ הוא בורח מכל מה שיסבב לו עצב והכשר לצער. ההדרכה להקביל את המוסר לרגשות האדם, צריכה להיות בהוראה שאין ההיזק לעצמו אחד מהתנאים שעצם המוסר בנוי עליו, ועוד הפך מזה, שכל מה שיהיה המוסר הולך ונעשה ע"פ אופנים כאלה שאין בו הפסד הוא יותר נכבד בפעולתו, ואם יעשה באופן שעוד יהיה גם לפועלו ריוח, ישובח עוד ביותר, כי בזה יהיה הטוב שלם, מפני שאין דבר שיפגום הנאת המקבל את החסד, מאותו הרעיון המנקר במוח שהמטיב הוא סובל צער ומאסר חמרי או רוחני. הגדולה ממעשה המוסר הטוב, היא הצדקה. למדים אנו בזה, שהמלוה, שאיננו עובד את הכלל במה שמחסר את עצמו, כי הלא כספו יושב לידו, הוא גדול ופועל לטובה על הרבים. הוא גדול מעושה הצדקה, באופן שמחסר את נפשו. ומטיל בכיס, שעוד יש לו ריוח בעסק, א"כ התשוקה אל הטוב היא מחוברת ג"כ עם הטוב והמועיל לעצמו, ובזה היא עומדת על מדרגת המוסר העליון, שידריך את הרגש של המוסר בלא שום ליוויי מחשבה של איזה דברים מעוררים מכאובים וצערים, אלא יזכירו לנו את מניעת החסרון שבמלוה, שהוא גדול מצדקה שהיא מאבדת את ממונו לשם הכלל. והמטיל בכיס, שמקבל ג"כ חלק בריוח, שההנאה תחבר עם מושג הצדקה כדי להמשיך את האדם אל רעיון הטוב והיושר בלא שום חיבור של טינא הבאה מתוך צער ועגמת נפש, היא חשובה יותר מכולם, מפני שפעולת כל אלה גדלה היא והולכת על החשק הנפשי לאהבת הצדקה, כשהיא מתחברת עם הרעיון של בלא הפסד, ועוד החיים והריוח על ימינה.