גד[ו]ל הדעה, שאינו יכול להיות מושוה במהלך רגשותיו ודעותיו עם כל ההמון, אפילו אם ההמון הוא מאנשי הסגולה הישרים בלבותם, ואף שהם חכמים ונבונים לפי דורם, מ"מ הגדול בענקים, שהוא ארוך בקומתו הרוחנית הרבה מהם, לא יוכל להיות מתערב תמיד עמהם. מושגיהם הבינוניים הם מעכירים את רוחו ומורידים את זוהר נפשו ממעלתה. ע"כ הוא מוכרח לבור לו איזה מקום לעצמו, שלא תהיה החבורה הבינונית לו למעמסה, וגם שלא יערבב בהליכותיו העליונות והנפלאות מהמושגים הרגילים, המזהירים בזוהר אלהי עליון, את דעתם הממוצעת של העוסקים בתורה וחכמה לפי מדת הדור והזמן. איש כזה לא יוכל להמשך עם הסדרים הקבועים, המסודרים במערכה של הנהגה ציבורית, בכנופיא של חכמים, המשוערים לפי מדת הכח של חשובי הזמן. ע"כ גברא אריכא כזה ישב לו אבראי, ורק עם גד[ו]ל דעה רם ונשא הדומה לו יכול להתאחד ולהמתיק סוד. אמנם גם זה הגדול, כיון שעול הנהגת הכלל הוטל עליו, הנהו כבר מוכרח לפנות אל המדה הממוצעת כדי שהמקבלים יוכלו לקבל ממנו, והאורה העליונה הראויה לו מצד שלמות עצמו מוכרחת היא לפנות מקום גם אל המערכה הקטנה ממנה של השלמת הכלל. ע"כ שוב לא יוכל האדם הגדול היוצא מן הכלל, להתכנס תחת אותו הסדר הנאות להמנהיג, ובהיות הצורך של התחברות הכחות הרוחניים גדול מאד, וגם יחידי עולם יושלמו רק בהיותם מרכיבים את הגיוני לבבם עם עוד הגיוני קודש של אנשי שם שכמותם, שלפי המדה הנהוגה בשינוי הדיעות ימצא בהם איזה ניגוד המביא לתוספת אורה והשלמת חכמה ודעה עליונה, ע"כ מדלא הוה ליה אינש ללוי למיתב גביה, קאתי להכא. ועין הנשמה העליונה של קדושי עליון היא צופיה באיזה מקום ומדינה ובאיזה ערך נתון שמה אותו החלק הרוחני השייך לנפשם הגדולה העליונה. וההכרה הזאת, הפנימית, המלאה כח רב של נשמה גדולה, ממשכת היא אחריה ברוח אלהים את האדם הגדול למקום אשר בו ימלא את השלמתו הרוחנית הנתבעת ממנו בכל כח. ותשוקת עז יד ד' זאת הניעה את גד[ו]ל עולם זה, לוי, למצא את הארוך בדור הראוי להלוות אליו. זהו רב שהיה בבבל, אשר חש מנפשו את אשר נעשה בנפש הקרובה אליו בשורש ורוח.
