"ושיפח ד' קדקד בנות ציון"- אמר ר' יוסי ברבי חנינא מלמד שפרחה בהן צרעת. כתיב הכא ושפח וכתיב התם לשאת ולספחת".

הנפילה (נבילה?) האיומה המוסרית המרוקנת מהאדם את כל הויתו העצמית, האדם נעשה בקרבו חלול וכלי ריק. ודוקא מזאת הנפילה הפנימית נעשה מלא גאות וזדון וחשק התהדרות. הוא בעצמו יודע שמה שיתן הוא לעצמו איזה ערך אינו שווה מאומה, מפני שהוא יודע ומרגיש בפנימיות נפשו כמה שפל וגרוע הוא. אע"פ שמפני האהבה העצמית הנפרזה רעיון זה של ידיעת גריעות עצמו נחנק הוא בפנימיות מחבוא הלב, ואיננו יוצא להיות בכלל מחשבה ברורה. מ"מ התוצאות היוצאות מזה פועלות מיד לרעה שהוא חפץ למלאות חסרונו דוקא ע"י מה שהצד החיצוני שבו יהיה מפואר ואחרים יהדרוהו, כאילו בזה ישלים את פגימתו הפנימית העצמית. אבל לא תקום ולא תהיה מחשבה נבערה כזאת המהרסת את כל היסודות של האושר הכללי והפרטי. וכיון שגברה הרעה של הנפילה הפנימית בבנות ציון שחותם הקלקול הכללי נטבע בהן במידתו היותר איומה, עד שערכן העצמי נאבד מהן לגמרי, וכל חפצן לא היה כי אם להיות נטפל לחיי אחרים, ואפילו לעם אחר, רק למילוי הריקות של נפשם אשר הושפלה. זה הקדקד המלא מחשבות כאלה, עולה בידו ההיפך מחפצו, "ופרחה בהן צרעת", ספחת שפלה שאין בה צורה עצמית מהותית, אבל הצד הפועל שבה הוא להיות מאוד שנאוי ומאוס בעיני אחרים. יסורים כאלו מדכאים את הנפש ומביאים את היהירות הריקניות לידי כליון, ואז משיבים את ההסתכלות הפנימית אל תוכה, עד שמזה עצמה תוכל לצמוח רפואה להשובבות המתהוללת, למען ישוב ורפא לו, וימצא תנחומים ומרגוע לנפשו לא במידת ההתהדרות החיצונית הבאה ממקור זר כי אם ממעמקי נפשו אשר ההטבה המוסרית והזרחת אור אלהים בקרבה תהיה ראשית ותכלית לכל רפואותיה ושיבתה לתחיה.