"יען כי גבהו בנות ציון"- שהיו מהלכות בקומה זקופה".

בתוכיותו של אדם מושקף לו כל עולמו, וכאשר בעולם הכללי הנה אנו מוצאים את הכוחות מחולקים לטוב ורע, והרע אומנם ראוי להיות במציאות, אלא שהוא צריך להיות כפוף אל הטוב, כן בקומת האדם הכוללת את כל הוויתו; צריך שידע, שיש בו כוחות כאלה שלא הרחבתם והתמתחותם יפעלו לטובה, כי אם הגבלתם וצימצומם. ואז יבנה האדם בהדר שלמותו והחברה הכללית תעמוד בשלמות כללותה. כי אחרי ההכרה בצד הגרעון שיש בעצמו, אז יהיה נשקף אותו הצד של הטוב שיש בזולתו, כדי שעל ידו יוכל להיות החסרון העצמי נשלם. הידיעה שיש בכללות הכח המתפשט על כללות הגוויה חלקים כאלה שצימצומם הוא טוב וראוי, מנמיכה את הקומה מעט, עד שמונעת אותה מזקיפה של גאוה הדוקרת את זולתו. והנה, העוורון של הגאוה כשהוא מגיע למרום מדרגתו הוא מאבד את העולם. מפני שאי-אפשר עוד לחיים של חברה ואגד ציבורי להיות מתפתחים כל זמן שלא תהיה הכרה פנימית בכל אחד שיש לו איזה דברים וכשרונות שהוא נמצא על ידם חסר וישתלם רק ע"י עזר חבריו. אמנם, אם יזדמן מכאוב כזה באנשים, שהם הכח הפועל בעולם, עוד יש תרופה למכה זו. כי ע"י הזיקוק של עצם הפעולות שהם צריכים להשלימם יראה להם חסרונם וחולשתם עד שתאבד ההכרה הגאותנית. אבל הנשים, שהם היסוד הנפעל בחברה, עבודה כללית, בפרט שכלית ומוסרית רחבה, לא עליהם תחול בתור עיקר, וכל כבודה בת מלך פנימה. לה, אין מקום חיצוני שיגלה לפניה עורון הגאוה כשהוא משתרש. וההשרשה הטבעית הזאת היא מתנחלת בטבע קשה ואיום כ"כ עד שע"י ההשפעה של האם, יצא בבנים במדרגה מפותחת כזאת עד שגם כל ההכרות שבעולם לא יועילו. ואז יסתם אותו החלון של האורה שעל ידו האדם מתקרב לאור השלמות האלהית העליונה. כי רק מפני שהוא מכיר את חסרון השלמתו ע"כ תצמא נפשו להשתלם במקור השלמות, באור העליון, שמזה נובעים כל סדרי החיים המתוקנים. חזקת הירידה האיומה והפיזור הנורא של חלקי האומה, שאין להם דבק פנימי ע"י הגאוה הנוראה, מנשאים בשווא את כל אחד בפני עצמו לעולם מלא ושלם, באין חסרון המעורר צורך להיות מתחבר עם רעהו. וההשרשה הרעה באה ע"י הבנות, שהיו מהלכות בקומה זקופה.