ומזלזל בנט"י, ל"א אלא דלא משא ידיה כלל, אבל משא ולא משא לל"ב. ולא מילתא היא, דאר"ח, אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא.

אמנם כפי האמור, די בשורש קטן המוטבע בקנין נפשי להפריח ממנו פרחים של ברכה והכשר לחיי כבוד. ע"כ הי' מקום לחשוב כי זה המזלזל בנט"י, שאמנם אות הוא שבנפשו לא קננה ההכרה בערך קדושת האכילה ורוממותה מצד תעודת החיים הבאה על ידה, אבל מ"מ כיון שהוא עושה איזה רושם מעשי לחובת המצוה עכ"פ תפעול עליו את פעולתה לטוב, להרחיב רגשי הקדושה והטהרה בנפשו. אמנם במקום שיסוד הדבר הוא המצוה [ה]חיובית, אשר גם באין דעת זאת היא חובתו, לא יוכר כאן ענין של עדינות נפש עצמית מצד הסגולה הפנימית שלה, המכרת בערך הגדול של קדושת האכילה, באופן שתהיה ראויה לשפע ברכה והשפעה הגונה. ובאשר ברעיון שפל, האכילה מורידה את האדם אל התהום הבהמי, לא די פעולה חיובית, רק אם יצטרף גם כן עמה אור דעה והכרה פנימית לקדש את האדם ולהעלותו, במקום שהשפלתו היא מוכנת ומצויה. ע"כ צריך שיראה את חבתו הפנימית למעשה ההתקדשות, בהעדיפו על החיוב, מאהבת הקדושה והכרת התכלית שבפעולה, באופן שאיננה רק פעולה שוללת המיאוס לבד כ"א היא פעולה חיובית שיש מה לקבל ממנה. ואז הוא קרוב לאוצר הטוב, שהוא ראוי לקבל בשפע רב, כי כל אשר יגדל שפע עשרו וכבוד שולחנו כן ירחיב את גבול נועם ד' וטהרת החיים הטובים והמאירים באור צדק ויושר. ע"כ לא יסתפק במשא ולא משא, שיהיה משא מצד החובה גם באין דעה והרגש, ולא משא מצד הכרתו הפנימית, שאז לכל היותר לא תעלה הנטילה בדעתו יותר מערכה השלילי שאין בו קבלה, כ"א מניעת מיאוס שמהידים העסקניות. אבל ר"ח אמר, שהוא משא מלא חפניו מים, כלומר ברעיון שהוא מקבל כאן דבר מה, מלא חפנים נחת ושפע קודש בדעת ערך הגדול של השולחן אשר לפני ד', המקור של העמדת הכח לחיים מלאים קדושה ואור עליון. ויהבו ליה מלא חופנא טיבותא, שכיון שבא האדם עד המעמד המוסרי הגבוה, עד שיוכל להוציא חיים קדושים ממקור ההרחבה והרוחת השולחן, אז כבר הוא ראוי לברכת ד', בדי עושר למען יוסיף בטוב לו לגדל פעלים לטובה ובהרחבת דעתו לרומם לבבו בדעת ד' ויראת ד' תמימה, ורק אז ינצל מאותה ההשפלה שטבע האכילה בנטייתה הבהמית פועל)ת( על הנפש האנושית להכהות מאוריה, ויצא על ידה מאפילה לאורה "אור צדיקים ישמח", ומאן דאית ליה סעודתא ליכלא ביממא או כעין יממא.