"השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם", אר"י בר"ח, מלמד שהיו משתינים מים בפני מטותיהם ערומים. מגדף בה ר"א, א"ה היינו דכתיב "לכן עתה יגלו בראש גולים", משום דמשתינים מים בפני מטותיהן ערומים יגלו בראש גולים. אלא אר"א, אלו בנ"א שהיו אוכלים ושותים זע"ז, ודובקין מטותיהן זו בזו, ומחליפין נשותיהן זע"ז, ומסר

הניוול של ההנהגה יוכל באמת להביא ירידה גדולה לאומה והשפלת מוסרה, כשם שהטהרה והנקיון הוא מעדן את הרוח ומועיל לרוממות הנפש. אבל עלינו להבדיל בין החלאים המוסריים, שהם יכולים להשתרש בעומק החיים, עד שלא תהי' שום תרופה לאותו הציבור כ"א כליונו מן העולם, ולאומה הישראל[ית] שהכליון א"א לה,- כי עם ד' הוא עם עולם, וכשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל, והננו כרותי ברית על עצם הקיום הנצחי, "ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך,- מסבבת המחלה האיומה ההיא שהיא מחוברת עם תכונת ההעברה מן העולם, את הפיזור והגלות, שע"י הגלות נעקרין חיי הציבור ממקורם, ועי"ז מסתלקים מהם ג"כ עוצם ליקוייהם המוסריים שהתאזרחו בהם. ע"כ הנה הניוול החיצוני, אע"פ שהוא עלול להביא תוצאות רעות לבד מה שהוא רע ומזיק מצד עצמו, מ"מ עצם ההפרחה הלאומית והתעלות החיים, בפרט העירוב בין הבריות, וההכרח של הישוב המדיני, כשמתרבה, הוא בעצמו הכח המרפא היותר גדול לאלה התחלואים הבאים רק מידי פראות וחסרון נימוס תכסיסי. ע"כ אין הגלות קשורה בעקבם, ביחוד אין הגלות קשורה בהם עצמם, כ"א בתוצאותיהם הרחוקות, שגם אלה יכולות להרפא עם ישוב האומה והתכוננותה. אבל הדבר הממאיר שכשהוא מכניס את ארסו, אין עוד רפואה כ"א ע"י הגלות והחרבן הלאומי והמדיני, והפיכת חיי הציבור משרשן,- שרק אז יוכלו יחידים הפזורים להתחיל לצאת מתוך הבצה של הרשע והזוהמא,- הוא רק אותה הנבלה של השחתת המוסר המתלבשת בכלים של נימוס, שאין השכלול המדיני מכריח את סתירתם, והוא כנחש ישך ויפיל למשואותכל עם ולשון בקיומו החמרי והרוחני, אלו בנ"א שאוכלין ושותין זה עם זה, אלה בעלי נימוס וריעות, והזוהמא והנבלה היא מלופפת בסדרי חייהם פנימה עמוק עמוק. נגע זה (כשמשפשט) [כשמתפשט] בארץ אין לו רפואה. אם תוסיף המדינה שכלול ואם יוסיף הלאום גבורה ועז, יוסיפו החיים החיצונים לתן עוד אומץ לשיקוע של הנבלה המגועלה. ואם לא תוקדם לזה רפואה של מהפכה עזה, המהרסת ומכלה את כל מוסדי החברה הרעים עם כל הנימוסים המנוולים, תוכל הנהגה כזאת לכלות את כל היחידים מנפש עד בשר, ולהביא כליון שלם לאומה, בצורה של צרעת ממארת בגוף האנושיות כולה. ע"כ דוקא למחלה המתועבת, המלובשת סדרים נימוסיים, מוכרחת היא התולדה לבא, שיגלו עתה, בלא איחור זמן בראש גולים. אמנם יוכל להיות שהניוול ההמוני עזר לידי ירידה נוראה מטונפת כזאת בשדרות העשירות והתקיפות של העם, שההרגשה של עדנת הנשמה כשהיא נאבדת עלול כל כשלון להוסיף אומץ, אבל מרכז המחלה המחייב את הגלות, הוא רק בבאו למרום פסגתו, לתיעובו הפנימי, שהוא דוקא יכול להיות מתלבש עם הנימוס החיצוני, ואלה יגלו בראש גולים.